התלהב מהאופניים החשמליים כמו ילד
זה שנים רבות עד מאוד אני מזכיר לכל מי שרק מוכן להקשיב שאנחנו לא יודעים מה יהיה עלינו בעוד דקה או שתיים. את דבריי אלה אני אומר על-מנת שכולנו נדע לחיות את החיים כראוי. שנדע לשמור על הפרופורציות הנכונות. שנהנה. שנאהב. שנעשה טוב.
הפרסומאי והיועץ האסטרטגי מוטי מורל ז"ל, רכב על אופניו, בצהרי יום, לא הרחק ממגדלי עזריאלי בתל-אביב. הכרתי אותו היטב. הוא היה חבר שלי וגם היה לקוח שלי. במשך שנים שיתפנו פעולה בעניינים שונים. ייתכן שלעובדה שלפיה הוא ואני נולדנו בהפרש של יום אחד (ועוד מספר שנים), היה קשר לכך שמוטי ואני התחברנו מיד כשנפגשנו. מיד מצאנו שפה משותפת. חשבנו באופן די דומה. מיד ידענו שאנחנו כאן כדי להישאר.
אחת השיחות האחרונות שלנו, שהתנהלה לפני כשבוע וחצי, נסבה סביב ההתלהבות שלו מן האופניים החשמליים, עליהם הוא נהג לרכוב. מוטי תמיד הקפיד לחבוש קסדה. היה לי מעט מצחיק להביט בו כשהקסדה על ראשו. הוא לא נראה כמו רוכב אופניים בתחרות רכיבה, אלא יותר כילד, שרוכב על אופניים. הוא אף התלהב מכך כמו ילד.
בכל פעם שבה פגשתי במוטי, ראיתי לנגד עיניי ילד. גם כשמלאו לו 65 שנים, הוא נותר ילד. כן, אני יודע שלא זו הייתה התדמית הציבורית שלו. בציבור הוא הצטייר כיחצ"ן עשוי לבלי חת, שאינו מהסס לשבר ולחרב בשליחות הלקוח שלו. כאיש שאינו עושה חשבון לאף אחד. לעתים אפילו אכזרי. התדמית הזו היטיבה עם מוטי היחצ"ן. היא לא היטיבה עם מוטי האדם.
ואני הכרתי מוטי אחר. הכרתי אדם רך שמתאמץ להציג חזות קשוחה. הכרתי ילד שמתלהב מן החיים. הכרתי מוטי, שבשנות הששים לחייו הלך ללמוד משפטים והחל להתמחות אצל עו"ד גלעד שר. הכרתי אב לילדים ובהם תינוקת, שנולדה אך לפני זמן קצר' ושממנה הוא התלהב עד בלי די ממש כמו ילד קטן. כמה הוא סיפר לי עליה והציג בפניי תצלומים שלה.
לפני כשבוע ימים העביר אליי מוטי עבודה סמינריונית שהוא הגיש במסגרת לימודי המשפטים שלו ושעסקה ב"מרמה והפרת אמונים במערכת שלטון החוק". הוא העביר אותה אליי מאחר שהוא בחר לצטט בה דברים שכתבתי באחד מטוריי הרבים בעיתון "גלובס" (בקשר למשפט חיים רמון ולמה שאני ראיתי כניסיונות בלתי ראויים מצד הנשיאה דאז, דורית ביניש, והיועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, להשפיע בעקיפין על השופטים שישבו בדין).
עדיין לא הספקתי להתעמק בעבודה הסמינריונית כולה, אבל כן הספקתי לשוחח עם מוטי עליה. כמה מרתק היה לשמוע אותו מדבר על הנושא, מזוויות שונות ומפתיעות. כמה מרתק היה לחזות בעיניו שנצצו בהתלהבות במהלך דבריו. כמה מחמיא היה לגלות, שהוא ציטט את דבריי (הבלתי מחייבים) במסגרת אותה עבודה סמינריונית, לצד ציטוטים מתוך פסקי דינו של בית המשפט העליון. הציון שהוא קיבל על העבודה, אגב, היה 94. לא רע בכלל.
כן, הכרתי מוטי שלא התלהב (לשון המעטה) ממסגרות ומנוסחאות. מוטי שהמציא את עצמו מחדש כל הזמן. מוטי הנונקונפורמיסט, מוטי שהשתדל להיראות כמי שאינו חושש משום דבר ומאף אחד. מוטי הילד.
אז מוטי רכב לו על אופניו החשמליים, לא הרחק מעזריאלי, וודאי הרהר, אולי נזכר בבתו הקטנה, אולי אפילו חייך לעצמו וחש את האהבה בלבו. ולא ידע מה עומד להתרחש בחייו ממש בעוד רגע קט.
ובאה משאית גדולה וקטעה את הכול באחת. זהו, נגמר. אין עוד מוטי. אין עוד מוטי מורל. ואנחנו עדיין איננו יודעים מה יהיה עלינו בעוד דקה או שתיים. למוטי מורל ז"ל המשפט הזה כבר לא אקטואלי. וזה עצוב. כל-כך עצוב.
