להחיל ביקורת על גיוס עדי מדינה
אנו רואים בתקופה האחרונה שימוש גובר והולך על-ידי רשויות האכיפה בעדי מדינה.
אין ספק כי מדובר בכלי חשוב מאין כמוהו בלחימה בפשיעה ובהרתעת עבריינים, בעיקר בשני תחומים שהמשותף להם הוא הסביבה הממודרת שבמסגרתה פשיעה זו באה לכלל ביטוי: העבריינות המאורגנת והעבירות האופייניות לה (סמים, משחקים אסורים, זנות וסחר בבני אדם, גביית דמי חסות) ועבירות של שחיתות ציבורית (בעיקר שוחד והפרת אמונים).
הבעייתיות הכרוכה בשימוש בעדי מדינה ידועה לכל: הבחירה בשותף לעבירה כעד מדינה מהווה מטבעה אכיפה בררנית, כאשר המטרה של השגת הרשעה של עבריין אחד "מקדשת" לכאורה מתן חסינות בפני העמדה לדין או טובת הנאה אחרת לשותף באותה עבירה, יש פה "שיחוד" עד על-ידי התביעה, דבר האסור כמובן לחלוטין על הסנגוריה, וקיים חשש אמתי של חוסר מהימנות עדותו של עד "משוחד" מסוג זה, חשש המוקטן אמנם במידה מסוימת על-ידי דרישה לעדות מסייעת לעדות עד מדינה (בעבירות שוחד ויתר המחוקק גם על דרישה זו).
הכוח הנתון בידי רשויות האכיפה להחליט מי ישמש עד מדינה, מה הן טובות ההנאה שיובטחו לו ומתי מוצדק לבטל הסכם עד מדינה בשל הפרתו, חורץ במידה רבה הן את גורלו של עד המדינה והן את גורלם של העבריין או העבריינים שהם שותפיו לעבירה או לעבירות. ניתן לקבוע כי כוח זה עולה גם על זה של בית המשפט, המוכפף ל"כללי משחק" המותווים על-ידי התביעה.
כוח זה של התביעה גדול יותר אפילו מכוחה בכריתת הסדרי טיעון, שברובם מתאשרים על-ידי בתי המשפט, שכן כאן נקבע במידה רבה הן גורל עד המדינה והן של הנאשמים שהוא מעיד נגדם.
במצב הקיים, הביקורת של בתי המשפט על החלטות התביעה הן בכריתת ההסכם עם העד והן לעניין ביטולו, כאשר לדעת התביעה העד לא עמד בחובתו להעיד אמת לפי תפיסתה היא (והרי יכול להיווצר מצב שבו מלכתחילה שיקר העד כדי לזכות בטובות ההנאה המוצעות לו ועכשיו כשהוא בבית המשפט הוא רוצה להגיד אמת שמסירה חשד מהנאשם) - מוגבלת ביותר.
בג"ץ קבע לעצמו מדיניות של התערבות רק במקרה של חוסר סבירות קיצונית בהחלטות הפרקליטות. קיימת תיאורטית גם אפשרות לביקורת עקיפה על החלטות התביעה בנושאים הנוגעים לכריתת הסכמי עד מדינה באמצעות העלאת טענה של הגנה מן הצדק, אך גם כאן מדיניות בתי המשפט בהיעתרות להגנה זו היא מרוסנת ביותר.
לאור כל האמור, נדרש יתר פיקוח של בתי המשפט על הפעלת שיקול הדעת של הפרקליטות בנושא רגיש זה, בדומה למשל לפיקוח של בית המשפט על החלטות המשטרה לבצע האזנת סתר או לבצע חיפוש, הדורשים שניהם צו של שופט לביצוען של פעולות אלה. הצעתי הכלולה במסגרת חוות-דעת מקיפה שניתנה לבקשת עמותת "שומרי הסף" היא כי הסכם עד מדינה לא ייכנס לתוקפו ללא אישור של שופט בעקבות בקשה מנומקת של התביעה שתישמע במעמד התביעה בלבד. השופט יהיה רשאי לצורך החלטתו לעיין בתיק החקירה המשטרתית.
כמובן שהשופט שבפניו תישמע הבקשה לא ידון במשפט בו אמור העד להעיד.
כמו כן, בכל מקרה שהתביעה תרצה לבטל הסכם עד מדינה ולשלול מהעד את טובות ההנאה שהובטחו לו בטענה שהוא הפר את ההסכם, היא תצטרך לקבל אישור של שופט (שלא דן בתיק הפלילי נשוא העדות). השופט בטרם ייתן את החלטתו ישמע הן את נציגי התביעה והן את העד ובא-כוחו.
בחוות-דעתי האמורה כלולות שתי הצעות נוספות הנוגעות לעד המדינה: האחת - שככלל ההצעה לקבל מעמד של עד המדינה תהיה חייבת לבוא מיוזמת העד ולא מיוזמת רשויות האכיפה, ובכך יקטן האלמנט של הפיתוי וההשאה הכרוכים בהסכם מסוג זה. ההצעה השנייה היא שבמקרה שבית המשפט זיכה נאשם בשל קביעתו כי עד מדינה שהעיד נגדו שיקר, יהיה בית המשפט רשאי להורות לתביעה לבטל את טובות ההנאה שהובטחו לעד, כולן או מקצת; הצעה זו באה למנוע מצב דברים בו התביעה מחמת רצון שלא להודות בטעות תימנע מביטול ההסכם.
■ הכותב הוא שופט בדימוס ופרופסור באוניברסיטת חיפה.
