נטלי פורטמן / צילום: רויטרס - Mario Anzuoni
בחירתה של נטלי פורטמן הייתה מצערת. לא בגלל דעותיה הפוליטיות, אלא בגלל לוח השנה. היא דחתה את ידה של ישראל בשבוע שבו מלאו 70 שנה לעצמאותה. שום הסבר לא יטשטש את סמליות הדחייה. האזינו-נא לנאום הגבר עומר ברגותי, מייסד ה-BDS, התנועה להחרמת ישראל. בשומעו על מחוות האיבה של נטלי פורטמן, ברגותי הכריז: "מתקרב והולך הרגע הדרום אפריקאי".
רבים מתומכי BDS וסנגוריהם טוענים להגנתם, שהם רק מתנגדים לכיבוש, לסיפוח ולהתנחלות. זאת אומרת, אין הם מתנגדים לעצם קיומה של ישראל בגבולות 1967. ייתכן בהחלט שהם כנים. אבל כנותם היא תוצאה של תמימות, או של התעלמות מן המניעים הגלויים של המייסדים. וזאת לדעת: BDS נולדה כטכסיס תעמולה על ברכי החמולה של ברגותי, בהשראת מוסטפא ברגותי, לפנים מנהיג קומוניסטי שהתנגד לתהליך אוסלו מראשיתו. BDS למדה את מופת התנועה נגד השקעות בדרום אפריקה של האפרטהייד, באמצע שנות ה-80 של המאה שעברה.
התנועה ההיא, מרשימה בדרגת האותנטיות שלה, התפשטה במהירות בקמפוסים וברשויות מקומיות בארצות-הברית ובמערב אירופה. היא לא הפילה את האפרטהייד, אבל בהחלט חיזקה את בדידותו של משטר המיעוט הלבן ואת תחושת חוסר המוצא שהשתלטה עליו. רצונו להוסיף ולהתקיים קרס והלך בשנים הבאות, עד שוויתר, בתחילת 1990. הבה נזכור מה קרה שם: תנועת ההחרמה של שנות ה-80 לא נועדה לתקן את דרכיה של דרום אפריקה. היא נועדה למחות את מדינת המיעוט הלבן מן המפה.
אני מקווה שלקוראי הרשימה הזו אין אהדה גלויה או סמויה למדינה ההיא, שהייתה נפשעת על-פי מעשיה ועל-פי צידוקיה. לי בוודאי אין אהדה כזאת. אבל מוטב שיהיה ברור מה פשר "הרגע הדרום אפריקאי", שלו מייחל ברגותי ג'וניור. זה יהיה רגע פירוקה של מדינת-הלאום היהודית.
דרום אפריקה של האפרטהייד לא הייתה רק מדינת-גזע. היא הייתה בראש ובראשונה מדינת-הלאום של האפריקנרים, הקבוצה הלבנה הגדולה ביותר. הלבנים האחרים אומנם נהנו מזכויות יתר על פני הלא-לבנים, אבל לא השתתפו בממשלת המדינה. בקבינט של פ. וו. דה קלרק, אחרון נשיאי האפרטהייד, היה רק חבר אחד מן ה"אנגלוס", זאת אומרת צאצאי המתיישבים הבריטיים. כל האחרים היו צאצאים של המתיישבים ההולנדיים וההוגנוטים (צרפתים פרוטסטנטים), שתי הקבוצות המכוננות של האומה שהתחילה להיקרא "אפריקנרית" בשלהי המאה ה-19.
קנאותו של מומר
האם נטלי פורטמן הבינה את הניואנס הזה? אני מנחש שלא. בעבר היא הביעה התנגדות חוזרת, ולגיטימית בהחלט, למדיניותו של בנימין נתניהו. היא מעולם לא תמכה בפירוק ישראל, תהיה נוסחת הפירוק אשר תהיה (הגימיק הנוכחי הוא "מדינת כל אזרחיה"). היא בוודאי אינה ראויה להיחשד ב"אנטישמיות", מתוצרת יובל שטייניץ. הוא פשוט אוויל המסרב להחריש. אין לך קנאות מעוקמת יותר מקנאותו של מומר. סוף-סוף, זה המאמין שטעה כאשר יסד את שלום עכשיו צריך להבין יותר מרובנו את ערכה של ענווה.
ההתפרצויות נגד נטלי פורטמן לקו ברוב המומים של ההיסטריה הציבורית המלווה את שאלת ה-BDS, או את שאלת הדה-לגיטימציה. חיל החלוץ של שתי המגמות האלה הוא כמובן אנטי-ציוני, אנטי-ישראלי, ולא פעם גם אנטישמי (בשום פנים לא תמיד). אבל התנועות האלה נשענות על תמיכה, או אהדה כלשהי, מצד לא מעט אנשים שאינם חושבים כי ישראל צריכה להיעלם. הם מאוכזבים באמת ובתמים מן הכיוון שישראל בחרה, או מן הכיוון שהנסיבות בחרו בשבילה. זאת בעצם הבעיה, מפני שאין הם מוכנים להכיר באבחנה הזו, מה שמביא אותם אל גינויים סוחפים ואל הטלת דופי בכל מה שישראל עושה.
הטרפת ישראל קשורה לעיתים קרובות בנטייה להטריף את כל תרבות המערב, את ההיסטוריה שלו ואת יחסיו עם לא-מערביים. אין סיכוי של ממש להבין את מקורות האיבה לישראל מבלי להבין את היקף ההתכחשות העצמית בקמפוסים של אמריקה ושל אירופה. כשאנשים צעירים לומדים להניח שהדמוקרטיה המערבית נגועה רק באימפריאליזם, בקולוניאליזם, בגזענות, במיזוגניה ובהומופוביה, ממילא הם מניחים גם כי כל בעלת ברית של המערב נגועה בהם. מורשת המערב כולה נענשת עכשיו, וישראלים אינם צריכים להגזים בתיאור האקסקלוסיביות של ייסוריהם.
אבל לפחות חלק מהטלת הדופי בישראל היא כנה ומהורהרת. היא באה מצד אנשים שאינם מתכחשים לזהותם היהודית, ואינם מאחלים לישראלים את גורל הח'ליפות של דאעש. הם אינם בוחנים את ישראל בזכוכית מגדלת, והם נוטים למצוא אותה בעמודי החדשות רק כאשר הרסיסים מתפזרים לכל עבר. למשל, כאשר אזרחים לא חמושים נורים למוות מעבר לגדר בעזה. קשה לשכנע אותם בצווחות מירי-רגביות שאת היריות יורה "הצבא המוסרי ביותר בעולם".
שנאת המערב
ישראל לא תגיע אל לבם של המבקרים האלה, ולא תצליח להאט את התרחקותם הרגשית ממנה, אם לא תתחיל לסגל לעצמה טון אחר: להפגין אמפתיה, להאזין במקום לנזוף, להודות בטעויות, להביע צער, לדבר בעצב. היא אינה מוכרחה להיות יהירה וקולנית כדי להיות צודקת. היא צריכה לגלות הבנה למניעיהם של אלה ממבקריה, שאינם שוחרים את חיסולה, גם כאשר היא חושבת שהם טועים, או שהם מרחיקים לכת בביקורתם.
אין זה מן הנמנע שניסיון ממשי להבין אותם יעניק גם להם את ההזדמנות לנסות ולהבין אותה. הם אינם מוכרחים להסכים עם כל מעשיה, או אפילו עם רובם, כדי להבין שיש לה מרווח טעות זעיר, והיא רואה את עצמה נאלצת להיות אגרסיבית במקומות שארצות גדולות בהרבה היו יכולות להמתין ולראות. מי יודע, אולי שינוי הטון ישנה את דעתם על אופי ישראל, ובייחוד ישנה את דעתם על אופיים של שוחרי-חיסולה ועל מניעיהם האמיתיים.