מירי רגב / צילום: אמיל סלמן, הארץ
כעת, כשיום העצמאות מאחורינו, ואחרי שהוא נשא עימו מחלוקות גדולות מאי-פעם באשר לזהותה של המדינה היהודית והדמוקרטית - שרת התרבות מירי רגב, האחראית על חגיגות היובל, הזמינה את הציבור לחתום על מגילת העצמאות. אך האם מישהו חושב שהיא ועמיתיה לקואליציה מאמינים באמת בערכיה, מחויבים להבטחותיה ופועלים ליישומה? או שמא מדובר בראש ובראשונה בעוד תרגיל ביחסי ציבור.
ההחתמה על מגילת העצמאות אינה אלא משל לשאלות שצריכות להעסיק אותנו בעת שאנו חוגגים מלאת 70 שנה להקמת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ישראל הגיעה לגיל שיבה, על-פי מסכת אבות, אך עדיין מתמודדת עם שאלות הזהות הבסיסיות ביותר, שלמרות חלוף העשורים טרם הוכרעו וטרם הוסכמו. הן טיב יהדותה של ישראל והן ערכי הדמוקרטיה, מעסיקים את המדינה ללא הרף, מסעירים את הכנסת, ומאתגרים את בית-המשפט העליון. השלכותיהם של ויכוחים אלה ישפיעו על עתידה, חוסנה ותדמיתה של ישראל. אך גם יעצבו את זיקתה ליהדות העולם ואת התפקיד שאותו תמלא בעתידו של העם היהודי.
ובכן, מהי מדינה יהודית לפי רוחה של מגילת העצמאות? המגילה מכריזה על הקמתה של "מדינה יהודית בארץ-ישראל", אשר זהותה היהודית מתממשת בראש ובראשונה בשילוב שבין היותה "פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" לבין בחירה סלקטיבית של הערכים היהודיים שינחו אותה: "יסודות החירות, הצדק והשלום, לאור חזונם של נביאי ישראל". לא מדינת הלכה, לא מדינה המקנה זכויות-יתר ליהודים מעבר לזכות השיבה, אלא להיפך: "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין... חופש דת ומצפון ... פיתוח הארץ לטובת כל תושביה".
רגב וחבריה אינם מתאמצים לממש ערכים אלה כביטוי מתחייב מאופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. למרבה האירוניה, חופש דת ומצפון ליהודים הוא בעיניהם דבר מגונה, ככל שהוא נוגע ליהודים חילונים ודתיים ליברליים. את משמעותה של מדינה יהודית והחובות הנובעים מכך, הם בוחרים ללמוד וליישם על פי תכתיביהם של שותפיהם הקואליציוניים, המפלגות החרדיות, הבית היהודי והרבנות הראשית - אשר מהווים מיעוט בקרב הציבור היהודי בישראל, ומיעוט קטן עוד יותר ביהדות העולם.
יתר על כן, הם עושים זאת בניגוד לרצונו של רוב הציבור הרוצה ביהדות פתוחה, פלורליסטית ורבת-גוונים. לשיטתן של ממשלות ישראל, זהותה היהודית של המדינה מצריכה למנוע הקמת משפחה על-ידי מאות אלפי אזרחים ישראלים, שהרבנות הראשית לא מכירה בזכותם להינשא. בין שהם עולים חדשים, זכאי חוק השבות, אשר אמם אינה יהודייה על פי ההלכה, או שהם גרים שהרבנות הראשית המתחרדת מסרבת להכיר בהם, או זוגות יהודים כשרים, שבהם שם החתן החילוני הוא כהן או כץ, ובחירת ליבו היא גרושה או גיורת, וכו'.
כך נוהגות אומות המשליטות על אזרחיהן את חוקי השריעה. אין אף דמוקרטיה מערבית בעולם השוללת מאזרחיה את חירות הנישואין. כך גם הפטור ההמוני משירות צבאי לאברכי הישיבות, שמפלה בין דם לדם בניגוד גמור הן לעקרון השוויון בנטל, והן גם ליהדות המקורית שבה יוצאים למלחמה גם "חתן מחדרו וכלה מחופתה".
אכן מצווה לחגוג את עצמאות ישראל, אבל בעודנו חוגגים - עלינו להיות מודעים למאבק הקיומי על נפשה של המדינה, ולתת יד לחיזוקה של ישראל הדמוקרטית והיהודית, השואבת באמת מן הערכים שביסוד מגילת העצמאות ולא מהחלטות פוליטיות למיניהן.
■ הכותב הוא מנכ"ל חדו"ש - לחופש דת ושוויון.