ניסו שחם / צילום: שלומי יוסף
כמו חתן המגיח מחופתו כדי להתחבק ולהתנשק עם האורחים, יצא ביום שלישי האחרון ניצב בדימוס ניסו שחם, מפקד מחוז ירושלים במשטרה לשעבר, ממעמד הקראת הכרעת הדין במשפטו הפלילי. לאחר שהשופט בני שגיא הודיע כי הוא מזכה את שחם מרוב האישומים נגדו, הצהיר שחם כי ה"ההר הוליד עכבר", האשים את ראשי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) כי הם "איומים ונוראים", ומיהר עם חבריו ומשפחתו להרים "צ'ייסר" במסעדה סמוכה.
התגובה של שחם ומקורביו התעלמה מהפן המחמיר של הכרעת הדין. מכך שהוא הורשע בעבירה חמורה של ביצוע מעשה מגונה בכך שנישק שוטרת זוטרה נגד רצונה תוך שהוא תוחב את לשונו לפיה.
שיהיה ברור - זה דבר אנושי ולגיטימי שנאשם יחגוג הישג משפטי של זיכוי מרוב סעיפי האישום שהוגשו נגדו, אחרי שנים כל-כך ארוכות. אבל לאור הרשעתו בביצוע מעשה מגונה בשוטרת, יותר חכם מבחינתו של שחם היה לנהוג הפעם באיפוק. לכבוש, לפחות פעם אחת, את יצרו.
התגובה של שחם להכרעת דינו "זרקה" אותי שנים אחורה, אל 10 ביולי 2012, אז יצא ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, מהכרעת הדין הראשונה שניתנה בעניינו. אולמרט זוכה מהאישומים בפרשות טלנסקי וראשונטורס, אך הורשע בעבירה של מרמה הפרת אמונים בפרשת מרכז ההשקעות.
למרות ההרשעה יצאו אולמרט ומקורביו מבית המשפט המחוזי ברחוב צלאח א-דין בירושלים עם חיוך של מנצחים וניסו ליצור את הרושם כאילו אולמרט הוא האדם הישר וההגון עלי אדמות. הם לא הסתפקו בכך ותקפו, שלא לומר השתלחו, בפרקליטות ובפרקליט המדינה דאז, משה לדור, על העוול שהם גרמו לטענתם לאולמרט.
אולי אם ניסו שחם היה לומד לקח ממקרה אולמרט, שאת פסקי הדין בעניינו כולם מכירים - הוא היה ממתין עם החגיגות עד שפסק הדין בעניינו יהפוך חלוט.
ובכל זאת, יש הבדל מאוד מהותי בין התגובה של ניסו שחם לתגובה של ההיא של אהוד אולמרט - בניגוד להשתלחות של אולמרט בפרקליטות שהייתה חסרת בסיס, הטענות של שחם נגד התביעה במשפטו הן לפחות בחלקן מוצדקות.
לב הבעיה בטיפול של המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) בפרשת שחם הוא אמביציית היתר של מח"ש לטפל בו בכלים של המשפט הפלילי, להבדיל מדין משמעתי, בכל המקרים שבהם קיים הקצין הבכיר מערכות יחסים אינטימיות עם שוטרות זוטרות, ולמרות שהשוטרות הללו כלל לא רצו להתלונן נגדו ולא חשו נפגעות ממנו. בהיעדר מתלוננות, האמביציה המופרזת הזאת גרמה לכך שהתביעה "נאלצה" להעמיד את שחם לדין באופן כמעט תקדימי בגין ביצוע עבירות של הפרת אמונים, ולא בגין הטרדות מיניות (פרט לשני מקרים). והיא הובילה לא רק לזיכוי של שחם מרוב סעיפי האישום, אלא גם לפגיעה מיותרת באותן שוטרות שסבלו מחקירות פולשניות ולעתים משפילות.
לא נעשה כאן צדק מלא ושלם
לשבחו של השופט בני שגיא צריך לומר שהכרעת הדין שלו בתיק ניסו שחם מנומקת ומפורטת. השופט ניתח לעומקו כל מקרה ומקרה שבו הואשם שחם והגיע כאמור למסקנה כי ברוב המקרים, ההתנהגות של שחם לא חצתה את הרף הפלילי, גם אם הייתה מקוממת, בעייתית או בלתי מוסרית.
למרות זאת, גם בחלוף יותר מ-48 שעות מאז מתן הכרעת הדין, קשה להשתחרר מהתחושה שבשורה התחתונה לא נעשה כאן צדק מלא ושלם. ואני לא מדבר על צדק כלפי השוטרות שניהלו רומנים בהסכמה עם שחם, וזכותן היה לעשות זאת - אלא דווקא על כך שלא נעשה צדק עם הציבור הרחב, ששחם היה השלוח שלו, ואשר מימן את משכורתו בשנותיו הארוכות במשטרה.
תחושת אי-הצדק נובעת מהתמונה הכוללת של התנהגותו של שחם - להבדיל מהתמונה שמתבררת מכל מקרה ומקרה בנפרד. התמונה הכוללת מספרת על קצין משטרה בכיר מאוד, שקיים בזמן עבודתו מערכות יחסים אינטימיות וחשאיות עם שוטרות רבות, ולאחר מכן במספר מקרים עסק ואישר בקשות של אותן שוטרות לקידום במשטרה או למעבר לתפקידים אחרים.
השופט דחה בהכרעת הדין את טענת התביעה כי הצטברות המקרים צריכה להביא להרשעתו של שחם בעבירה של הפרת אמונים, בין היתר בנימוק כי הדבר עלול להביא לטשטוש עד כדי העלמה מוחלטת של קו הגבול המפריד בין התחום הפלילי האסור לבין המרחב שאינו פלילי. הנימוק הזה הוא בהחלט הגיוני וחזק.
למרות זאת, לאור תחושת אי-הצדק עמה נותרנו, יש לקוות ש"תזת הצבירה" שנדחתה על-ידי השופט שגיא ושמעולם לא הועמדה קודם לכן למבחן בתי המשפט, תועמד למבחן בבית המשפט המחוזי. אולי גם בבית המשפט העליון.