אל תזרקו אשמה, תקבלו אחריות
ביום שישי נסעתי בדמעות להלווייתה של הנערה יעל סדן בהר המנוחות בירושלים. יעל חברתה הטובה של ביתי ואהובה כבת בביתנו. הררי מחשבות הציפו את מוחי - על קדושת החיים, על המציאות הנוראה שבה הורים נאלצים לקבור את ילדיהם ועל האסון הכבד שבהחלטה אחת ניתן היה למנוע, לו רק היה מישהו אחראי מספיק כדי לקבל אותה.
המשפחות עוד לא הספיקו לעכל את הטרגדיה, וכבר ברשתות החברתיות רשפו אש ותמרות עשן כדי למצוא את האשם התורן ולהביאו לתלייה בכיכר העיר, כאשר הראשונות לעלות על המוקד היו המכינות הקדם-צבאיות. "בזבוז כספי המסים! מי צריך בכלל מכינות קדם-צבאיות?" זעקו מי שלא ראו מכינה קדם-צבאית מימיהם.
ובאמת, מי צריך מסגרת כזו חיובית, מאחדת ומקרבת, שמחנכת את ילדינו להתנדבות, לאופטימיות, להכרת ארץ ישראל על נופיה ומורשתה, ללמוד קצת גיאוגרפיה וקצת היסטוריה ובעיקר על מנהיגות המושתתת על קבלת אחריות ודוגמה אישית.
המשטרה מצידה, מיהרה לספק את תאוותם של ציידי הראשים התקשורתיים ולהביא לחקירה ולמעצר את יובל כאהן, מנהל מכינת בני ציון, בלי לאפשר לו אפילו להכיל את גודל האסון שפקד אותו (כן, גם אותו) או לבקר את המשפחות האבלות. המפכ"ל הודיע על הקמת ועדה לחקירת נסיבות המקרה, ועדה שתהיה חייבת כמובן להסתיים בשעיר לעזאזל שיעלה קרבן על מזבח הטחת ההאשמות האינסופית.
עלובה עוד יותר הייתה תגובתם של משרדי החינוך והביטחון, שהחלה באין תגובה והמשיכה בהטלת רפש וזריקת אחריות הדדית עוד בטרם הובהרו כל הסיבות למחדל. ככה זה כאשר שני גופים אחראים על נושא מסוים - המשמעות היא שאף אחד לא אחראי.
ובתוך כל מופע האימים הזה איש לא דיבר על מה שאפשר וצריך לעשות כדי שאירוע כזה לא יחזור על עצמו. על הסקת מסקנות, הפקת לקחים ובדיקה רצינית ומקיפה של כל הגורמים שהיו קשורים להחלטה האומללה להוציא את הטיול לפועל. אחריות אישית של המשרדים הרלוונטיים? הצחקתם את הש"ג! המושג הזה קיים במדינת ישראל רק על הנייר.
תשאלו פוליטיקאים מושחתים שסרחו, הורשעו, ישבו בכלא(!) וחזרו לכהן באותו התפקיד בדיוק; תשאלו קבלנים שבנו מבנים שקרסו יחד עם משפחות שלמות ויצאו עם עבודות שירות; תשאלו מנכ"לים בכירים שמוטטו חברות, וחמקו מבעד להריסותיהן בלי ששמץ של רבב נדבק לחליפותיהם. אף אחד לא קם. ממי ניקח פה דוגמה אישית?
אפילו למושג האנגלי Accountability אין תרגום עברי הולם. האקדמיה החליטה על "אחריותיות", אבל מה זה לעזאזל אחריותיות? הרי הכי קל זה להאשים, כי כשאין את מי להאשים מה שנשאר הוא לעשות. וכדי "לעשות", צריך לשכור יועצים מקצועיים ולא יועצי תקשורת. צריך רצון אמיתי, חזון, תקציבים ותוכנית עבודה. אחריות דורשת מחשבה אמיצה ושינוי תודעה, מהסוג שפוליטיקאים ישראלים לא מכירים וספק אם יכירו בעתיד הנראה לעין.
דווקא השניים שמואשמים עכשיו הם אלה שמקבלים על עצמם את מרב האחריות. בהספד קורע לב, סיפר אביה של יעל על הסיבות לבחירתה במכינה - היא הייתה ילדה שרצתה לצמוח, להיות טובה יותר ולקחת אחריות על עצמה ועל החברה שהיא חיה בה. הכישלון איום ונורא וגבה מחיר כבד, אבל כשעושים ולוקחים אחריות קורים גם דברים כאלה. בין לטעות ובין להעלות את האנשים האלה על המוקד יש מרחק רב, וחייבים לשמור על המרחק הזה.
במאסה "אשמה ואחריות" כתבה הסופרת שולמית הראבן לפני 45 שנה: "האחריות שייכת למי שנוטל אותה עליו [...] היא נועדה שירים אותה מי שמסוגל לכך [...] יחיד או ממשלה המחפשים תמיד את האשמה ומוחקים מאוצר המילים שלהם את המושג של אחריות מוסרית, פרצופם נקבע ומשתנה בהתאם לכך". ועוד הרבה לפני הראבן נכתב בפרקי אבות: "הסתכל בשלןשה דברים ואי אתה בא לידי עברה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון."
את יעל המקסימה שאהבתי כל כך איש כבר לא יחזיר. אבל הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות כאן יתחילו להבין מאין הם באו ולאן הם הולכים, ובעיקר בפני מי הם עתידים לתת דין וחשבון. כי נכון להיום, דין וחשבון אמיתי אף אחד לא נותן פה.
■ הכותבת היא מומחית לקיימות וחברה במועצת הבט"ל.
