נשיא איראן חסן רוחאני / צילום: רויטרס - Eduardo Munoz
אז הם שיקרו. זה מה שעושות ארצות בענייני ביטחון כמוסים. הן משקרות. היה משהו מעין הפארסה בתיאטרון נתניהו: ראש ממשלת ישראל חשף מבצע מודיעיני מרעיש, עוצר נשימה, ללא אח ורע, כדי להודיע שהוא תפס את איראן בשקר. היא שיקרה כאשר אמרה שאין היא מפתחת נשק גרעיני ושאין לה כל שאיפה לפתח נשק כזה.
ראש ממשלת ישראל מתלונן על מדינה ששיקרה בענייני גרעין? האם הוא בטוח שהוא רוצה להיקלע לפינה ההיא? האין זה מובן שהוא מעורר בזה את השאלה כמה פעמים הודיעה ישראל שאין לה נשק גרעיני, ואין לה שאיפות גרעיניות?
אני נזכר במסיבת העיתונאים הראשונה בחיי עם מנהיג זר, לפני 42 שנה. נשיא מקסיקו בימים ההם, לואיס אצ'ווריה, ערך מסע דילוגים רב יבשתי, שארך אם אינני טועה שישה שבועות, ונועד להגביה את הפרופיל הבינלאומי של ארץ שעתה זה הוכרזה למעצמת נפט. אז עדיין לא מצאו נפט מתחת לכל סלע ביטומין, ולישראל הייתה רק תחנת דלק קטנה בחלץ.
בתחילת אוגוסט 1975, אצ'ווריה הגיע ארצה בראש פמליה ענקית. המסיבה שערך במלון המלך דויד בירושלים כללה 2,000 מוזמנים. נשיאי מקסיקו היו אז קיסרים לכל דבר. לגיון של עיתונאים הזדנב מאחוריו. ביום האחרון של ביקורו הדי-ארוך, אצ'ווריה התייצב לצד יצחק רבין במסיבת עיתונאים קצרצרה, עם מכסת שאלות מגוחכת. העיתונאים המקסיקאים אולי תכננו מראש איך לנצל אותה.
אחד מהם קם ושאל את ראש הממשלה אם אומנם יש לישראל נשק גרעיני. אצ'ווריה הגיע לישראל ממצרים, ושם אמרו לו שיש.
רבין: "ישראל לא תהיה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון".
עיתונאי מקסיקאי שני: "אני מבקש לדעת - היש או אין לישראל נשק גרעיני?".
רבין: "ישראל אינה ארץ גרעינית".
לפי זיכרוני המעומעם, רבין, בתחילת השנה השנייה של כהונתו הראשונה, התנועע באי-נוחות מול המיקרופון. מי לא היה מתנועע באי-נוחות במקומו.
האומנם מר נתניהו היה צריך להזכיר לכל מי ששכח, כי לישראל יש מסורת ארוכה בהרבה מזו של איראן בענייני כחש? האומנם היה צריך לחשוף כל-כך הרבה כדי להשיג כל-כך מעט? האין זה מוטב שהיה מדליף חלקים נבחרים מן המסמכים לכתב של הניו יורק טיימס (למשל), ומגלגל את הסקופ באופן קצת יותר דיסקרטי במעלה התקשורת הבינלאומית?
זה בדיוק מה שזה היה: סקופ עיתונאי, טבול בגימיקים, לא אקט של מדינאות.
אני חושב שראש הממשלה חזר על טעותו בעצרת האו"ם ב-2012 (דגם הקרטון של הפצצה האיראנית), וחזר על טעותו בקונגרס האמריקאי ב-2015 (הנאום נגד אובמה על סף ההסכם עם איראן); וחזר על הנימות והצלילים של כל המערכה הבינלאומית שניהל לבידוד איראן.
מר נתניהו נושא באחריות כבדה לתוצאות המערכה ההיא. הוא קבע את הפרמטרים שלה, כאשר העמיד את הפרויקט הגרעיני האיראני במרכז הדיון. הוא הקל בזה על איראן להעמיד פנים פרגמטיות. היא יכלה להשעות את מסעה אל הגרעין מבלי שהקהילה הבינלאומית פקדה עליה איזשהו חטא מחטאיה האחרים.
תחת הכסות של הסכם גרעיני היא יכלה להתנהל באין מפריע בדרך העולה לדמשק ואל ביירות. איראן גרעינית בהחלט מפחידה, אבל רק באותו המובן שמחבל מתאבד מפחיד. כדי שהפחד ייצא אל הפועל איראן צריכה להסכים להתאבד. היא יודעת שאם היא תשגר טיל גרעיני, יער של פטריות גרעיניות יצמח בה.
איראן אינה מחבל מתאבד. ב-40 שנות קיומה (יום ההולדת בפברואר הבא), הרפובליקה האסלאמית מעולם לא ניסתה להתאבד. היא עסקה בטרור וברצח, היא חתרה תחת משטרים, היא הסיתה נגד המערב; אבל מחוץ לחטיפת הסגל של שגרירות ארה"ב בטהראן ב-1979, היא נמנעה מלהעניק את התירוץ האולטימטיבי למבקשי נפשה לאסור עליה מלחמה (ארה"ב הייתה חלשה מדי בימים ההם. אילו זה קרה 20 שנה אחר כך, המארינס היו אל נכון בדרך לטהראן).
רוצה לומר, נשק גרעיני בידי איראן הוא איום משתמע, אבל לא איום גלוי, מפורש ובר-החלה. היא יכולה לוותר עליו מבלי לוותר על שאיפותיה האחרות. במקום להעמיד את העולם על חומרת שאיפותיה האחרות, נתניהו בזבז במרוצת השנים זמן יקר על אזהרות אפוקליפטיות מפני הפצצה האיראנית.
ישראל החמיצה מעיקרה את מגמת האסטרטגיה האיראנית במזרח התיכון. היא שכנעה את עצמה, ובמשתמע גם את זולתה, שממלחמת האזרחים של סוריה אין נובעת סכנה לקיומה, ואין צד אחד במלחמה הראוי יותר או פחות לעידודה.
כל מה שממשלת ישראל אומרת בחודשים האחרונים על חדירת איראן לסוריה היה צריך להיאמר עוד לפני שש שנים. ישראל הזהירה שלא תשב בחיבוק ידיים אם נשק יועבר מסוריה אל מחסני חיזבאללה בלבנון, אבל היא הייתה מוכנה לקבל נוכחות גוברת והולכת של אנשי צבא איראניים על אדמת סוריה.
כאשר חוסל ג'יהאד מוע'ניה, מן הכוכבים העולים של חיזבאללה, סמוך לקונייטרה, בינואר 2015, נהרג לצדו גנרל ממשמרות המהפכה של איראן. דווח אז שישראל מיהרה להעביר מסר לאיראן, כי לא הגנרל היה היעד. לשון אחר, נוכחותו של בכיר איראני ליד גבול הגולן הייתה לגיטימית, או לפחות נסבלת.
שלוש שנים אחר כך, ישראל תוקפת, או אינה מכחישה שהיא תוקפת, יעדים איראניים ספציפיים על אדמת סוריה. האם מישהו לא איחר במקצת את המועד?
התוכנית הגרעינית של איראן הייתה שולית לעומת הפרויקט האסטרטגי, שהטור הזה התחיל להזהיר מפניו עוד לפני שש שנים: הגשר היבשתי מטהראן לביירות. אילו ראש ממשלת ישראל היה מעמיד אותו במרכז המערכה נגד איראן, הוא היה משנה בהכרח את סדר היום במשא ומתן בין ארה"ב ואירופה לבין איראן.
האם שינוי בסדר היום היה משנה את התוצאות? זה כמובן מוטל לפחות במידה מסוימת של ספק. ברק אובמה לא ראה באיראן אויבת אסטרטגית. האיש שהגיח אל הזירה הפוליטית לאחר שצבר ניסיון חשוב כ"מארגן שכונות" (מדריך חבורות רחוב) בשיקגו, יעץ לערב הסעודית "להתחלק בשכונה" עם איראן, כמו הדברים היו אמורים בשני מנהיגים של כנופיות רחוב המחליטים לחלק אזורי השפעה מסיבות של נוחיות.
בעיני אובמה, איראן וערב הסעודית היו שני צדדים של אותו המטבע, ניצים בקטטת רחוב, עם אותם הרגלים נפסדים, אותן שאיפות קטנות ממדים הניתנות ללוקליזציה. הבה נסדר להם פינה, נעצום עין כאשר הם מוכרים חסות לשלושה רוכלים, נניח להם לגבות כמה מעות פה ושם. מה כבר יכול לא לעלות יפה?
לעצה ההיא, שאובמה העניק בראיון לכתב העת אטלנטיק, היה נופך סהרורי. אבל היא התיישבה היטב עם דברים אחרים שאמר ועשה, או לא עשה, במזרח התיכון. הוא היה "גאה" בהחלטתו שלא לתקוף את משטר אסד ב-2013 לאחר השימוש המסיבי הראשון בגז רעיל; הוא האמין בצורך של ארה"ב להקטין את מעורבותה במזרח התיכון, כדי שתוכל להתפנות לבלימת סין במזרח אסיה; הוא סלד מפני "שבטיות", שאת עקבותיה מצא במזרח התיכון.
כשלעצמי אני חושב שאובמה היה דמות היסטורית, ונשיאותו תימצא מועילה למרקם החברתי האמריקאי כאשר נבחן אותה יום אחד בפרספקטיבות רחבות. אבל כשאנחנו מתבוננים בפרטיה, מתגלים מומיה. מדיניות החוץ של אובמה הייתה רצופה כישלונות, בייחוד מפני שהייתה שזורה באי-הבנות של העולם החיצון.
לזכות אובמה אפשר להגיד שהוא לא היה מוכן לערב את ארה"ב במלחמות אזוריות, שאין לה הסיכוי, או החשק, או אורך הנשימה לנצח בהן. ראינו מה עוללה לאמריקה להיטותו של הנשיא ג'ורג' דאבליו בוש להתערב באפגניסטן ובעיראק. במובן הזה, אובמה היה קרוב אל מצב רוחם של מצביעי טראמפ, שבדלנות בסיסית וחוסר עניין בעולם החיצון הם אפיוניהם העיקריים.
שינוי ההדגשים בגישת ישראל כלפי איראן לא היה משנה כנראה את גישת אובמה. אבל ייתכן שהיה משנה את הקונטקסט ואת האווירה. והנה, אפילו כאשר אין עוד ספק איפה ישראל רואה את עיקר הבעיה עם איראן, מר נתניהו החזיר את הגרעין אל מרכז תשומת הלב אף כי אין משתנים חדשים במשוואה הישנה והכושלת.
זה משהו שקשה מאוד להבין, לפחות בזמן כתיבת הרשימה הזו, שלושה ימים לפני פרסומה. יש פה כשל של דמיון, המעורר את הרושם של תהליך קבלת החלטות לקוי. האם הוצגה השאלה הבסיסית ביותר לראש הממשלה, "נו, אז מה"? האם חברי הקבינט הביטחוני דרשו ממנו להסביר באיזה אופן הפרסום הדרמטי של המסמכים האיראניים ישפיע על נכונותה של הקהילה הבינלאומית לחזור ולבחון את יחסיהם עם איראן?
לא היה צריך להתאמץ כדי לנחש את התגובה האירופית על הסקופ המודיעיני. "אכן איראן שיקרה. וזאת הסיבה הטובה ביותר להוסיף ולעקוב אחר מעשיה באמצעות המכניזמים הקבועים בהסכם" (זה אינו ציטוט, אלא פרפרזה מסכמת של התגובות האירופיות). הטענה הישראלית, כי מאחר שאיראן שיקרה היא תוסיף לשקר, בהחלט מתקבלת על הדעת, אבל אינה סותרת את התמיכה בהמשך קיומו של ההסכם.
אין טעם להקדים ולנחש מה יחליט הנשיא טראמפ לעשות ב-12 במאי, כאשר יגיע הזמן לדווח לקונגרס אם איראן עומדת בתנאי ההסכם. הוא עצמו מסתפק בניסוח "נראה מה יקרה". זו הופכת לנוסחה הקבועה כל אימת שהוא מתבקש להעניק הסבר פומבי למדיניות החוץ שלו. הוא מאמין שארה"ב צריכה להיות "לא חזויה", גם אם היא מסתכנת באובדן אמינות או עקיבות. הוא חושב שטוב להוציא שותפים ויריבים משלוותם.
על-פי שיטתו, ההתפתחויות בקוריאה מאשרות את גישתו. מאז תחילת נשיאותו הוא התנהל בשתי פאזות מנוגדות, אולי אפילו מקבילות: הוא איים במלחמת "אש וזעם", והתבטא בזלזול כלפי שליט צפון קוריאה; והוא הקדים להודיע שאם יפגוש את השליט הזה פנים אל פנים, הוא סמוך ובטוח שהם יוכלו להיות "חברים". השבוע שמענו אותו משבח את "אמינותו" של קים ג'ונג און "לאורך זמן".
ישראל אולי צריכה להיות אסירת תודה שבאיראן אין דיקטטורה משפחתית ומקור יחיד של כוח. בכורתו הברורה של האייאטוללה חמנייאי מעמידה אותו בראש המידרג, אבל לא במידה המאפשרת לו להניע את המטוטלת במהירות מצד אל צד. הוא צריך להתחשב ברצונם של שחקנים נוספים, או בשיעורי נאמנותם. אילו לאיראן היה שליט יחיד, הדעת נותנת שפסגה עם טראמפ הייתה עומדת בעצם התבשלותה. פסגה כזאת הייתה עלולה להניב תוצאות לא נעימות.
איראן מזכירה במידת מה את ברית המועצות ברבע המאה האחרונה של קיומה. ניהלה אותה הנהגה קולקטיבית, שלא הייתה מסוגלת להתנער ולהורות על רפורמות. התחוללה בה קפיאה על השמרים, שהרוסים כינו לימים "עידן הסטגנציה". מבית היא לא הייתה מסוגלת לעשות מה שעשו הסינים, זאת אומרת, רפורמה כלכלית מבלי להעניק חירויות פוליטיות; ומחוץ היא לא הייתה מסוגלת להתנער באופן פרגמטי מן ההרגלים הלוחמניים הישנים של המפלגה הקומוניסטית. כך היא מצאה את עצמה בעיצומו של מירוץ חימוש עם ארה"ב, שלא היו לה הכלים והמשאבים לעמוד בו; וכך היא מצאה את עצמה פולשת לאפגניסטן, ופותחת תיבת פנדורה.
באיראן, הרפובליקה האסלאמית לא הצליחה לנצל את פסק הזמן שהעניק לה ההסכם הגרעיני כדי לעשות לביתה. לרועץ עומדים לה הרגלים כפייתיים של משטר, שאינרציה החליפה את האנרגיה המהפכנית המקורית שלו. היא נמנעת מרפורמות פנימיות לטובת רציונליזציה של משטר בעל תכונות היברידיות - חלקו נבחר, חלקו לא נבחר, איש לעולם אינו בטוח איפה מתחיל תהליך קבלת החלטות ואיפה הוא מסתיים; והיא נקלעה אל מערבולת בסוריה, מפני שנדמה לה שמתוכה יצמח החלום האסטרטגי בן אלפיים השנה, לשכשך רגליים במי הים התיכון.
נחוצה לנו חוכמה שלאחר מעשה כדי להעריך אם איראן נקלעת אל סטגנציה קטלנית מסוג זה שסיים את המשטר הסובייטי. בסוריה, לרוע המזל, יש לה שותפת, רוסיה, המגינה עליה מפני התוצאות המלאות של הרפתקנותה. אבל רוסיה עצמה זוכרת את אפגניסטן, ואין לה עניין במחויבות פתוחה, ללא הגבלות זמן או משאבים. מוטב לקוות שגם אין לה עניין להרחיק לכת בניכור ישראל.
מאין לאיראן היכולת המוסדית והטמפרמנטלית לשנות כיוון, אין סיבה להניח שהיא תוותר על יומרותיה האסטרטגיות. המחויבות האידיאולוגית להריסת ישראל תוסיף להכתיב את מעשיה. את זה צריכה ישראל לחזור ולהטעים. המסר צריך להיות חד משמעי: איראן אינה מוכנה לשנות את התנהגותה, מפני שהיא קפאה על שמריה. בהיעדר דינמיות בקבלת החלטות, ולרגל מחסור חמור בהעזה ובמקוריות, לאיראן אין ברירה אלא להוסיף ולחתור תחת היציבות במזרח התיכון, בדיוק כפי שברית המועצות בזבזה זמן, משאבים ורצון טוב על חתרנות מסיבית במזרח התיכון, באירופה, באפריקה ובאסיה גם כאשר שיניה נרקבו והלכו. רק עשר שנים לפני קיצה קרא לה הנשיא רונלד רייגן "קיסרות הרשע", והמערב כולו הניח שעדיין לא נולדו האיש או האישה אשר יחזו בסופה.
יש כמובן משהו המנוגד לשכל הישר בהנחה שייאוש מביא ארצות להרפתקאות יקרות מעבר לגבולותיהן והרחק מתחום האינטרסים הטבעי שלהן. אפילו סין אינה מעיזה להשתעשע בחזונות אימפריאליים הרחק מגבולותיה, אף כי יש לה הכלכלה השנייה בגודלה בעולם. איראן סהרורית אשר כזאת צריכה בלימה מאורגנת.
אין צורך לבטל את ההסכם הגרעיני כדי לגבות מחיר כבד מאיראן על מעשיה בסוריה ובתימן ועל תוכניותיה הבליסטיות. אם איראן ממלאת את תנאי ההסכם הגרעיני, אין סיבה להתנער ממנו. אבל אם איראן מסרבת לחדול לחרחר מלחמה בכל רחבי המזרח התיכון, לצד ההסכם הגרעיני צריכה להתפתח מערכת סנקציות נפרדת. זה מסר שישראל יכולה לשגר מבלי לדחוק איש אל הקיר.
כמובן, המשימה העיקרית היא לעשות כל מה שאפשר חוץ ממלחמה כדי לערער את יציבותו של המשטר באיראן. המילים "החלפת משטר" היו פעם אטרקטיביות להרבה אוזניים מערביות. הן יצאו מן האופנה בהשפעת האביב הערבי וגם בהשפעת רוסיה וסין, השונאות כל מה שהמילים האלה מייצגות. אבל למשטר הזה יש נקודות תורפה, בדיוק כפי שהיו למשטר הסובייטי.
שעות אחדות לפני שמר נתניהו הציג את הסקופ המודיעיני, האייאטוללה חמיינאי התלונן בנאום פומבי שארה"ב מסכסכת בין איראן לערב הסעודית, ומנסה לשסות ארצות מוסלמיות זו בזו כדי להפיח מלחמה במזרח התיכון. אכן, חמיינאי מודאג. הוא לא ציפה לקואליציה אנטי-איראנית בתמיכה פעילה של ארה"ב. אולי הוא מתחיל לגלות את מגבלות הסטיכיה המהפכנית שלו; אולי הוא מתחיל להבין, שגם בחסדי האימאם הנסתר יש גבול לכל תיאבון משיחי.
התמקדות בפרויקט הגרעיני מכווצת את האיום האיראני. הוא אינו נובע מצנטריפוגות מעשירות אורניום, אלא ממצב דעת של משטר לא-רציונלי שאינו ניתן עוד לתיקון. זה צריך להיות נושא השיחה - וזה צריך להיות יסוד ההתגוננות של ישראל מפני האיראניזציה של סוריה.