שורת המקהלה / צילום: רונן אקרמן
אם נותנים למספרים לדבר, הרי שהבחירה של הקאמרי להעלות את "שורת המקהלה" (A Chorus Line) בגרסה ישראלית חדשה, היא רק מתבקשת ובבחינת למה לא עשו את זה הרבה קודם. מחזמר ששרף את הבמות של ברודווי בין השנים 1975 ל-1990, נישל את "גריז" משיא ההרצות הרצופות שלו, והחזיק בבכורה עד ש"קאטס" עקף אותו (ולימים נדחק אל המקום השלישי, כשהבכורה כיום, ובפער ניכר, היא ל"פאנטום האופרה"). קלאסיקת מחזות זמר, שגם התארחה בארץ לא מאוד מזמן באחת מגרסאות המסע הבינלאומיות שלה, וכעת כל שנותר הוא להאזין לסימפוניית הקופה הרושמת.
תוסיפו לכך את חוסר ההצלחה של הקאמרי בתחום בהפקות האחרונות שלו, עם "פשוט לאהוב" ו"מצחיקונת" שהיו חלשות מאוד; את העובדה שאחרי שנים של דומיננטיות, משה קפטן והבימה מראים לו את הגב; וכן את ההתעוררות וההתמקצעות של שוק ההפקות הפרטיות, שכבר אינם ברמת הקוריוז, עם הפקות כמו "היירספריי" ו"בילי אליוט" - ותקבלו שורה תחתונה מאוד ברורה: הקאמרי זקוק נואשות לשלאגר. כזה שיחזיר עטרה ליושנה ויבהיר לכולם מי השריף בעיר.
אלא שהמספרים אינם מדברים, וגם אם היו מדברים, הם היו מספרים סיפור מורכב הרבה יותר מאשר סך ההרצות שלהם. "שורת המקהלה" הוא לא עוד מחזמר, ודאי שלא שובר קופות אוטומטי - והנה גם התשובה לשאלה למה הוא לא "עשה עלייה" הרבה קודם. מדובר במחזמר כמעט מחתרתי, שפועל בניגוד לכל מה שמחזמר, או "הפקה גדולה", מייצגים. מחזמר שהוא אנטי-מחזמר: אין בו גיבור להתאהב או להתאכזב ממנו כמו ב"עלובי החיים", אין בו עלילה ללכת שבי אחריה כמו ב"סיפור הפרברים", וגם אין בו אי-אלו להיטים זכירים שחרגו מגבולות הבמה כמו ב"גריז" וב"שיער". מה כן יש בו? עומק ונשמה, סיזיפיות מתישה (גם לקהל), ולא פחות מ-17 אנטי-גיבורים שחולמים על עולם הזוהר, אבל חיים את הצד הכי פחות זוהר שלו על הבמה העירומה של האודישנים המפרכים, ומספרים את סיפורם בזה אחר זה.
את הפער הזה, בין החוויה "הגדולה מהחיים" שקהל מורגל לקבל במחזות זמר, ובין "החיים עצמם" - צריך להבין וגם להיות מוכנים אליו, אחרת עלולים להתאכזב. על אחת כמה וכמה נוכח השיווק של המחזמר על ידי הקאמרי, שפועל באופן מסורתי ומבוסס "כוכבים" על מנת לקדם את ההפקה, שזה ההפך הגמור ממה שהקהל יפגוש לאחר מכן על הבמה. והנה למשל, בעוד שכרזות של "שורת המקהלה" ברחבי העולם - לרבות של הסרט מ-1985 - הן גנריות, מרובות משתתפים, לעיתים אף נטולות פנים, ובוודאי שאינן מבליטות משתתף זה או אחרת - הקאמרי "מוכר" את ההצגה באמצעות שלושת השחקנים המפורסמים שנמנים עם ההפקה: מיה דגן, דנה פרידר ויחזקאל לזרוב שנמצאים לבדם על התוכנייה. שלושה שהם ההפך הגמור מ"קורוס ליין", ושהתפקיד שלהם בהצגה אינו גדול יותר או קטן יותר מאשר של כל משתתף אחר, שאינו "סלבריטאי". מבחינה מסחרית-שיווקית, זו בחירה שאפשר להבין, ודאי בימים שבהם קנייני התרבות ברחבי הארץ רוכשים הפקות על-פי זהות המשתתפים שלהן, כשלעיתים אלה משוריינות עוד קודם עלו אפילו בהצגת בכורה והוכיחו את ערכן. אבל מבחינה אמנותית זה שגוי וגם מטעה את הקהל, שמצפה לדבר מסוים ומקבל דבר אחר - וזה לא משנה שהדבר האחר הזה יכול להיות ברמה גבוהה.
האבא של הריאליטי
אז בואו באמת נדבר על הביצוע: הוא אכן ראוי ועומד בסטנדרט הגבוה ביותר שההפקה הזאת יודעת להציב, הן מבחינת רמת הריקוד (עוז מורג) והן מוזיקלית (אמיר לקנר). צדי צרפתי שביים, אינו מסתיר את החיבור האמוציונלי שלו אל ההפקה ואל הרמת המסך מעל העבודה הסיזיפית של מאחורי הקלעים - וזה ניכר. מדובר במחזמר שאף שהוא "מפורמט" לגמרי, מצליח לקבל פה איזה טאץ' ייחודי של במאי רגיש. אלי ביז'אווי רקח נוסך עברי משעשע וקולח, וגם מדייק מאוד באבחנה שהוא חולק עם הקהל בתוכניית ההצגה, באשר לכך ש"שורת המקהלה" היא מהאבות המייסדים של ז'אנר הריאליטי. זה עובד לשני הכיוונים כמובן: מצד אחד, הקהל כבר מכיר ונגיש לפורמט "העדויות" שבמסגרתו אנשים אנונימיים שחולמים לפרוץ בגדול, מספרים את סיפור החיים הלא פשוט שלהם.
מצד שני, הקהל כבר מכיר את הפורמט הרבה יותר מדי טוב, וכתוצאה מכך הסיפורים עצמם, שלבטח היו פורצי דרך בשנות ה-70 וה-80, נשמעים כיום כמו ערימה של קלישאות. כאשר אלה מוגשים על דרך המונולוג האינסופי זה בהחלט יודע להתיש, אבל כשמדובר באמצעות המחזמר - בשירה ובריקוד - זה עובד נחמד, כמו למשל במקרים של פרידר והביצוע שלה ל"לוק לא משהו", או של דגן בביצוע שלה ל"הזדמנות לחזור" - והנה נפלתי גם אני במלכודת הדבש של ההתייחסות ל"מפורסמים" שבחבורה. אז מילים טובות גם למאור לוי על "בא לי טבעי", ספיר יצחק ואדיר בובליל על הביצוע ל"לשיר" ולירון ויגדור, רוני שיינדורף וליאור גלרון על "בבלט".
האם זה השלאגר הגדול שהקאמרי זקוק היה לו? אני בספק, ולא בגלל הביצוע אלא מעצם הבחירה ב"שורת המקהלה" להתחפש למשהו שהוא ההפך הגמור ממנו.