ואף על פי כן נוע ננוע / איור: עומר הופמן
הלב בוכה כבר שבוע על הילדים המדהימים האלה, שנשטפו לתמיד בנחל צפית, במוות שאין מיותר ממנו, כשלכולם ברור שהכתובת הייתה על השביל ולא היה בשביל מה ללכת לשם בכזה מזג אוויר. דומה שכל הורה חושב על הסיוט הזה, הרחוק כל-כך וכל-כך קרוב, שאם חלילה היה מתדפק על דלתו, היה משנה את חייו לנצח.
נזכרתי איך לפני כל טיול בבית ספר או בתנועה, כשהיה עלינו להביא חתימת הורים, אמא ואבא שלי התווכחו ביניהם מי יחתום. אני לא יודע אם ממש היה אכפת להם אם יקרה לי משהו, אבל ליתר ביטחון, היה חשוב להם מי יהיה חתום על המחדל למקרה של אירוע, ושלפחות יהיה את מי להאשים.
לפני ארבעה חודשים, ערב לפני מירוץ שליחים משרדי בן שלושה ימים מצפת לאילת, אחרי שהזמנו מקומות לינה בדרך, אחרי רכישת 60 ק"ג בננות וכמות מופרזת של פריטים אחרים, וכשהכול היו מוכנים ליציאה, שמענו תחזית על סופה ושיטפונות צפויים לאורך כביש הערבה. בכאב גדול, לא בלי היסוס, ואף שחלק מהעובדים הנאמנים שלי טוענים שהם מוכנים למות עבורי, החלטתי לא לבדוק את זה בינתיים ודחינו את האירוע. עם קבלת ההחלטה חשתי לפתע "המבוגר האחראי", שתי תכונות שעל פי רוב מאוד רחוקות ממני. לא תמיד זה היה כך.
ב-1996, במסגרת מסע של שנה עם יעלי, יצאנו לרפטינג של חמישה ימים על נהר הקאלי גנדקי בנפאל. שלוש סירות, שמונה בכל בסירה, כשאנו שמים מבטחנו בנפאלי שבקצה. כשכמעט חלף כבר חצי היום הראשון, התהפכה אחת הסירות וכל שמונה החברים שעליה נשטפו בנחל. בקושי רב עלה בידינו לעצור את הסירות שלנו ולספור מה קרה. המדריכים הנפאלים נלחצו מהאירוע וטיפסו בנחת על סלע בצד הנחל על מנת לעשן משהו, ואנחנו הצלחנו לאתר רק שבעה מתוך השמונה. אחת הבנות, שקד, לא נמצאה.
קיווינו שהיא מתחת לסירה ההפוכה, בתוך כיס אוויר, נאחזת מלמטה, אבל הזרמים היו מפחידים והנפאלים העדיפו לחלום על עבודה עתידית קלה יותר בתור פיליפינים סיעודיים בישראל, מאשר לקפוץ למים הסוערים. הייתה דרמה. היו רגעים קשים, נזכרנו שאנחנו ישראלים ובחו"ל זה יותר מאחים, וקפצנו למים להגיע אל הסירה. כשהגענו אליה, אחרי שתיית מימי גנדקי, נחרדנו לגלות ששקד לא כלואה תחתיה. בשלב מסוים, הוחלט להיכנס לסירות ולהמשיך במורד הזרם, עד מקום עצירה אפשרי כדי להזעיק עזרה. כעבור שיט של ק"מ, מצאנו את שקד (שאותה לא הכרתי לפני האירוע או אחרי), שנסחפה מרחק רב, והצליחה להיאחז בסלע שעה ארוכה עד שהגענו לשם. בעצירה הקרובה, בלי היסוס, עזבו כל חברי הסירה שלה את המקום והחלו לטפס מהנחל לעבר שום מקום, ובלבד שלא להמשיך להיות חלק מהרפטינג.
הבטתי בהם הולכים ומתרחקים. כשספרתי שהם תשעה, גיליתי שיעלי פשוט הצטרפה אליהם. צעקתי לעברה שתשוב, הסברתי לה שמכל האנשים במקום היא הכי נשואה לי, וניסיתי לשכנע אותה שזה לא נוף מושלם לפרידה ממני. יעלי הביטה בי וביקשה שאבטיח לה שיהיה בסדר. מאחר שעוד הייתי צעיר מדי, הבטחתי לה שלא יקרה לנו כלום, והיא מצידה הייתה מספיק צעירה כדי להאמין לי ולהסתפק בכך, ולמזלי, שרדנו עוד ארבעה ימים סוערים בנחל, בחוויה נפלאה שלא נשכח לעולם.
עד גיל שנה ההורים עודדו אותנו ליטול סיכונים ולנסות ללכת, אף שנפלנו שוב ושוב. מאז שלמדנו ללכת, הם פוחדים שניפול ומזהירים אותנו מנטילת סיכונים. הסיכונים הללו, התרמיל שנארז למסע הגדול של אחרי השחרור, השירות הצבאי על הסכנות הטמונות בו, החיים בארץ שיש בטוחות ממנה, והאתגרים שאנחנו לוקחים על עצמנו, הם שעשו אותנו למי שאנחנו ובנו אותנו, נדבך על גבי נדבך.
בדיוק מהמקום שבו אני לא מצליח להבין מתנחל שמגדל ילדים במקום כל-כך מסוכן, איזה בחור הולנדי חביב לא מצליח להבין מאיפה יש לי את החוצפה לסכן את הילדים שלי ולגדל אותם בישראל. הגבולות משתנים מאדם לאדם. הטבע התפתח כך שהפירות הטעימים ביותר נמצאים על הענפים הגבוהים ביותר של העץ וממאנים להתנדב ליפול כפרי בשל לידינו.
מה שנשאר הוא להחליט אם אתה טיפוס של טיפוס ואם תיקח את הסיכון לעלות לשם לטעום מהפירות האלה, שטעמם גן עדן. הטעם הזה של לסיים מסלול, להגיע לקו סיום של מירוץ, להגיע לפסגה של הר או לכל פסגה אחרת, מחייב פעמים רבות סיכונים. זה נכון, יש סיכונים שאדם לא יכול להרשות לעצמו לקחת, אבל יש סיכונים שאדם לא יכול להרשות לעצמו שלא לקחת, ורק צריך את החוכמה להבחין בגבול הדק שבין שני אלה, חוכמה שלעיתים מזומנות היא רק חוכמת הבדיעבד.
טיילנו בחורף האחרון בערבה. טיפסנו את נחל תמר בסולמות אינסופיים וירדנו בחזרה בנחל צפית הקסום והאכזר, ודווקא בימים נוראיים אלה, אחרי שהילדים הללו הלכו לחינם בשיטפון, חשוב לזכור לא לשפוך את התינוק ביחד עם המים, לא לבטל את המכינות ולא להפסיק לטייל. חשוב לעודד את הילדים שלנו, ואולי, בימים טובים, גם את עצמנו, להמשיך לטייל, להמשיך לתרום, להמשיך ליטול סיכונים ולזכור שהסיכון הכי גדול בחיים הוא לא לקחת סיכונים. חשוב להמשיך לנהוג למרות תאונות הדרכים, לעשות ספורט למרות הפציעות, לטייל בנתיבים לא סלולים על אף הסכנות, לסמן מטרות למרות הכישלונות שבדרך ולהמשיך לחיות אף שבסוף כולם מתים מזה.
נתן אלתרמן כתב לבתו תרצה אתר ששאלה נפשה למות את "שיר משמר", הידוע לנו כ"שמרי נפשך", כשהבין שידיו שלו, כהורה, קצרות מלהושיע. אנו רק מבקשים מכל מי שמוביל את הילדים שלנו, מכל אלה ששם: "שמרו נפשם".