ביום שבת הסתיימו חייו הקצרים והעצובים של הפעוט אלפי אוונס, לאחר שהרופאים בבית החולים קיבלו את אישורו של בית המשפט בבריטניה לנתקו מהמכשירים תומכי החיים אליהם היה מחובר במהלך השנה האחרונה. בכך קיבל בית המשפט את עמדת הרופאים, שהארכת חייו של אלפי ללא צפי לשיפור במצבו היא "חסרת תועלת" ואף אינה מטובתו של הפעוט, שכן היא מאריכה את סבלו.
החלטתו הסופית של בית המשפט הבריטי ניתנה לאחר מאבק משפטי ארוך שזכה לסיקור עולמי נרחב ואף להתערבות בינלאומית מצד איטליה בניסיון למנוע את הגזירה ולהאריך את חייו.
סיפור חייו ומותו של אלפי דומה לדרמה שהתרחשה בשנה שעברה, אף היא בבריטניה, סביב מאבקם של הוריו של פעוט בשם צ'רלי גארד בניסיון למנוע את ניתוקו ממכשירים מאריכי חיים.
בשני המקרים מדובר בפעוטות שסבלו ממחלות חשוכות מרפא ונאלצו לבלות את שארית חייהם במיטת בית החולים בתמיכת מכשירי הנשמה והזנה. מהו ערכם של חיים כאלה, והאם יש לתמוך בהארכתם או בקיצורם, הן שאלות קשות מאד ברמה האתית, המוסרית והדתית. תשובתו הנחרצת של המשפט הבריטי בנושא זה קשה לעיכול.
בתי המשפט בישראל דנו לאורך השנים בעתירות שוברות לב של אנשים המבקשים למנוע הארכת חיים באמצעים מלאכותיים, שלהם או של יקיריהם, הסובלים ממחלות חשוכות מרפא, כנגד הרופאים המסרבים, בצדק, לקחת אחריות, על מעשה שיביא לקיצור תוחלת החיים של החולים. קשה לדמיין מצב משפטי בישראל שבו ההורים ירצו להאריך את חייו של בנם הפעוט, והמערכת הרפואית או המשפטית היא זו אשר תכפה את קיצור חייו של החולה, בטענה כי טוב מותו מחייו.
אחד מפסקי הדין המובילים בנושא זה ניתן על-ידי בית המשפט העליון בעניינה של הפעוטה המנוחה יעל שפר ז"ל. בדומה לסיפורם הטרגי של הפעוטות הבריטיים, גם יעל סבלה ממחלה חשוכת מרפא, הייתה נתונה במצב של הכרה מעורפלת תמידית ומצויה במצב סיעודי לגמרי שאין תקווה לשיפורו. בית המשפט העליון דחה את עתירתה של אימה לנתקה ממכשירים, בהביעו עמדה הפוכה מזו של בית המשפט הבריטי, לפיה "יעל אינה סובלת ואינה מתייסרת. כבודה נשמר מעל ומעבר... נרה עדיין בוער ומאיר לכל מי שמצוי בקרבתה. בתנאים אלה ובמציאות זו, קדושת חייה של יעל, גם במצבם הסופני, היא הערך הבלעדי והקובע, וכל התערבות ופגיעה בהם עומדת בניגוד מוחלט לערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית".
גישתו של המשפט הישראלי, לפיה גם חיים במצב של "צמח" שאין תוחלת לשיפורם הם חיים ראויים, באה לביטוי גם בחוק "החולה הנוטה למות", המאפשר לאדם שתוחלת חייו הצפויה קצרה מ-6 חודשים, להורות להימנע מהארכת חייו באמצעים מלאכותיים. כבר בראשיתו קובע החוק כי "חזקה על אדם שהוא רוצה להוסיף לחיות, אלא אם כן הוכח אחרת; לא הוכח אחרת מעבר לכל ספק סביר - יש לנטות לטובת הרצון להוסיף לחיות". בנוסף, החוק קובע מגבלות רבות על האפשרות להורות על קיצור החיים.
לגבי קטינים (החוק מגדיר "קטין" כמי שצעיר מגיל 17 ולא 18), הוריו הם נציגיו החוקיים ומוסמכים לקבל החלטות עבור הקטין לעניין הטיפול הרפואי בו, לרבות לגבי הימנעות מהארכת חייו. החוק מאפשר לשמוע גם את דעתו של הקטין עצמו, אם הוא כשיר לכך, כלומר אם הוא מודע למצבו, מבקש להשתתף בקבלת ההחלטה, וכושרו ובשלותו השכליים והנפשיים מאפשרים שיתופו בקבלת ההחלטות (החוק משאיר לשיקול-דעתם של הורים את ההחלטה אם כלל לשתף את הקטין במידע על מצבו הסופני). בכל מקרה, הדגש הוא על מתן האפשרות להאריך את החיים, ולכן אם רצונו של הקטין הוא בהארכת חייו, עמדתו גוברת וקובעת.
לאור החוק והפסיקה בישראל, שאלת קיצור חייו של הפעוט אלפי כלל לא הייתה מגיעה למשפט, ובכל מקרה לא המדינה הייתה פועלת לניתוק הפעוט ממכשירים תומכי חיים בניגוד לרצון הוריו, כדי לזרז את מותו.
במקרה ההפוך, שבו ההורים הם המבקשים את הפסקת הארכת חיי הפעוט באמצעים מלאכותיים, בית המשפט יבדוק האם שני ההורים כאחד עומדים מאחורי הבקשה (התנגדות של אחד מהם ככל הנראה תשמיט את הקרקע מתחת לבקשה), והאם המקרה עומד בכל דרישות חוק החולה הנוטה למות.
■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il