יואב אנדרמן-צילום: אריק סולטן
כמעט שום דבר בתחילת דרכו האדריכלית לא רימז על המעמד שאליו יגיע יואב אנדרמן, 50, מאדריכלי העל של ישראל, שחתום על כמה מהבתים היפים ביותר בארץ. אחרי השירות הצבאי בסיירת צנחנים הוא נרשם במקביל ללימודי הנדסת תעשייה וניהול ולאדריכלות, ואז יצא לטיול הגדול. תוך כדי, גילה שהתקבל לשניהם, וכשחזר בחר באדריכלות - טעות גדולה ביותר, לדעתו.
"שנאתי את הלימודים בטכניון, בזתי להם. לימדו אותנו נורא, אנשים מאוד לא מוצלחים עם סילבוס ארכאי. מובילי הפקולטה היו אנשים שלימדו שם גם 20 שנה קודם, וזה משהו נוראי באקדמיה. הלימודים היו ברמה מאוד נמוכה. הרגשתי של-80% מהמנחים שלי לא היה באמת מה לתרום. אתה צעיר ובור, אתה לא מבין באדריכלות, אבל אתה כן מבין שהעיפרון הזה שעומד מולך ונותן לך הוראות הוא לא מחודד.
"נדרתי נדר שאני לא אעביר בחיפה וויקנד במשך כל הלימודים, למרות שזה מאוד קשה באדריכלות, ועמדתי בו. שנאתי את העיר, שנאתי את הטכניון, לא התעניינתי בסטודנטים, לא התחברתי. הכרתי 10-20 מתוך 100 איש במחזור, כי זה פחות עניין אותי. באותה תקופה עשיתי רק שני דברים: ארגנתי מסיבות, וערכתי עיתון מחתרתי. אגב, זה היה להיט גדול. רצו לזרוק את כולנו, אבל לא תפסו אותנו".
אז למה נשארת בתחום?
"הייתי צעיר וטיפש. התחלתי לעבוד כשכיר כדי לתת לזה צ'אנס. בעיסוק עם המטריה זו הייתה הפעם הראשונה שהתחברתי לאדריכלות, וזה משהו שלא האמנתי שיקרה. אגב, היום אני הולך להגשות בתל-אביב ובטכניון, והרמה בשבע רמות יותר גבוהה".
מה היית מייעץ לצעירים שמתלבטים אם ללכת ללמוד היום אדריכלות?
"אני לא בטוח שבישראל זה רעיון טוב. לא כלכלית, ולא פרקטית. השוק פה מוגבל, היכולות מוגבלות, למרות שבפרמטר של צפיפות אוכלוסייה צריך פה הרבה אדריכלים. אבל אם זה החלום של מישהו, אז שיגשים אותו".
ואז יפגוש את שברו אחרי חמש שנים?
"כן, יכול להיות. חלומות לא מונעים סיכונים".
אתה אומר שלא למדת ולא התעניינת, אבל בסוף את הסטאז' עשית אצל עודד חלף, מבכירי האדריכלים בארץ. לא ברור למה הוא לקח אותך.
"אני מתאר לעצמי שהרמה האנושית שלי הייתה נכונה. זה בסוף לא רק מה אתה במקצוע, אל גם מה אתה בתור בן אדם. ממנו לקחתי את החופש לחשוב מחשבה רעננה, ולא לפחד מגבולות וקונבנציות".
אתה לא חיית מסיבות של אדריכלים.
"אני ממעט בקשר עם אדריכלים, למרות שאני נשוי לאדריכלית. זה מצומצם ומוגבל, כי כולם אוכלים את הראש על אותו נושא. זה לא המרשם שלי. לא מעניין אותי לשבת לשיחות אדריכלות, יש דברים יותר חשובים בעולם. אדריכלות זה נייס טו הב, לא ניד טו הב. נכון, זה מכתיב חיים ביומיום, אבל אני לא מאלה שגדלו בספרייה כדי למצוא פרויקטים ולצטט. זה לא עיקר עולמי. זה המקצוע שלי. אני נהנה ממנו, אני חושב שאני עושה אותו טוב והגון, אבל יש עוד דברים בחיים".
מה כן מסעיר אותך?
"הסיטואציה הפוליטית-חברתית-כלכלית בישראל צריכה להדיר שינה מעינינו, הרבה יותר מאשר אם המעקה בבית הוא הוריזונטלי או ורטיקלי. מחברת מופת הפכנו לחברת פח. מה אני עושה בקשר לזה? מדי פעם הולך להפגנות, ומעורב בשניים-שלושה דברים שקשורים לזה. המצב דרעק, אבל במקצוע שלי אני לא יכול לשנות אותו, רק לשפר קצת. אין ז'אן דארקים של אדריכלות".
השוק חזק מהאדריכלים
בשנת 2000 הקים אנדרמן את המשרד העצמאי שלו, שממוקם בהרצליה. כיום הוא מעסיק שמונה עובדים, חצי מהפרויקטים שלו הם בנייה פרטית - בעיקר בהרצליה, רעננה, תל-אביב, סביון וקיסריה - וחצי הם בנייה ציבורית והתחדשות עירונית. בחו"ל תכנן מספר פרויקטים בלונדון, במיאמי, בפולין ובשווייץ.
"התחלנו מבנייה פרטית לאנשים עם אמצעים, והיום אנחנו יכולים לעשות ארבע יחידות דיור בחדרה. זה רק מחדד אותנו", הוא אומר. "כשאתה מתחיל באחד על אחד מאוד צפוף ומדויק, אתה מכיר את הצרכים של הדייר עד לרמה של החדר השלישי והפינה הרביעית. אתה מתרגל לחשוב על איך לסדר לאנשים את החיים בהכי קטן. אם הייתי מתחיל את הקריירה מבניין של 50 קומות, לא הייתי חושב ככה על משתמש הקצה".
האדריכלות בישראל טובה או לא טובה?
"המצב שלה עגום מאוד. יש מבחן מאוד פשוט: תבחרי לך עיר רנדומלית באירופה ותלכי ברחוב 200 מטר, ואז תעשי את אותו הדבר בישראל. אין קורלציה, זה לא דומה, זה לא קרוב. אפשר לעשות את המבחן הזה גם מכיוון אחר: מי מובילי הדרך בעולם, ומי מובילי הדרך של ישראל. להבדיל מתחומים יותר מדעיים שבהם אנחנו כן מצטיינים, כאן אנחנו לא, וזה נובע מהשילוש של תקציב, תרבות ורגולציה - שלושתם, לצערי, לא במצב להיט".
מהיכן תבוא הישועה?
"תרבות אי אפשר לגדל, תקציב מאוד קשה להשיג, אז הנתיב הסביר הוא הרגולציה. את המערכות הממשלתיות והמוניציפליות, שהן כל גופי התכנון בישראל, אפשר לשפר בתיאוריה. בפועל, הסיכוי שזה יקרה נמוך.
"אני אתן דוגמה פשוטה: תקינה. תראי איך נראים מעקות בחו"ל, ואיך נראים מעקות אצלנו. הילדים שמועדים לנפילה הם אותם ילדים עם אותן אמוציות ואותן ויברציות גם פה וגם שם. אצלנו מכסתחים לפני ולפנים ברמות פסיכיות, שפוגעות מאוד במוצר האדריכלי וגם לא מוסיפות שום רמה של בטיחות, הן בעיקר כסתח מול המשפטיזציה שעוברת על כל ישראל.
"דוגמה אחרת היא המדרגות שמחייבים אותך לבצע בכמות, בקצב ובזווית מסוימים. תיכנסי לכל דירה אירופית שגילה יותר מ-60 שנה, ותראי שעולים שם בקלות יותר גדולה, ויש כמות יותר גדולה של מדרגות. בכל מקום בעולם יש לבני האנוש אותה פיזיולוגיה, אבל פה כולם חוששים מתביעות.
"או שתקחי, למשל, את הרכבת התחתית בתל-אביב - זה פרויקט על סף חקירה. בקהיר יש רכבת תחתית עשרות שנים. בלונדון נפתח הקו הראשון לפני המאה ה-20. זה פשוט לא ייאמן שאנחנו לא מצליחים לעשות את זה. הקו לירושלים נעצר עוד פעם. דברים לא עובדים פה".
לאדריכל הישראלי יש סיכוי להתגבר על זה?
"לדעתי לא. השוק הרבה יותר חזק מהאדריכלים. רמת הסטודנטים לאדריכלות בארץ לא נופלת מהרמה בחו"ל, אבל זה מתקלקל כשזה פוגש את השוק - שכר טרחה, תקציב, רגולציה, איגוד מקצועי שכמעט לא קיים פה. כשאני עובד עם לקוחות מחו"ל, אני רואה את ההבדל בהתנהלות. המשקל שהם נותנים לדעה שלי בקבלת ההחלטה הוא הרבה יותר גדול, ורמת האחריות שהם מבקשים להעביר אליי כדי שאדאג לאינטרסים שלהם היא גבוהה. בשוק הישראלי זה יותר מינורי כי כולם חוששים שאתה תסובב את זה איכשהו לטובתך. זו המנטליות הישראלית.
"מה שמסוכן במקצוע שלי הוא שכל אחד חושב שהוא מבין בזה. לכל אחד יש דעה על הפינה ועל הצבע, אבל זה עוד לא הופך את זה לשיקול מקצועי. אני מתאר לעצמי שבפעם האחרונה שהיית במוסך, והמוסכניק אמר לך שצריך להחליף את הרדיאטור, לא שאלת אותו אם כדאי קודם לפרק את האלטרנטור ולראות אם הוא תקין, כי יכול להיות שזה יצא יותר זול".
אולי עדיף היה שכן אשאל.
"בהתאם לקלישאה, שביל הזהב מנצח. יש לי לקוחות שנתנו לי את המפתחות ואמרו 'סע', וקיבלו תוצאה טובה. יש כאלה שהתערבו בלי סוף, ובדקו כל דבר, ושינו דברים על דעתם, וקיבלו תוצאה פחות טובה. הלקוחות ששאלו את השאלות המשמעותיות, קיבלו את התוצאה הטובה מכולן. זה מקצוע מבוסס שיקולים ומבוסס דיאלוג".
אז יש בתים שאתה יודע שהם פחות טובים, וזה השם שלך שחתום עליהם. זו תעודת הזהות האדריכלית שלך.
"צודקת. הרבה פעמים, לא נעים להודות, זה תלוי במזל. כמו שאומרים בכדורגל בשכונה: כשזה מתלבש לך לוולה זה מתלבש, וכשלא אז לא. אין לי רצפט איך להוליך את זה למקום הטוב יותר, אבל אני משתדל".
לא היה לנו כסף לאכול
היו מקרים שסירבת ללקוח?
"כן. היו מקרים שהלכו איתי לטריטוריות שהן לא שלי במובהק, שהן על סף החטא האתי, ואמרתי 'עצרו. לא חייבים ביחד'. לא כל צימוד עובד בסוף. נכון שלא קל להגיד את זה, כי בסוף זו לא רק אידיאולוגיה, אלא גם פרנסה.
"הפרויקט הראשון שלי כעצמאי היה בדיוק כזה. בית בראשון לציון, אנשים נחמדים, אבל בפגישת הקונספט ה-14, אחרי שכל פעם ניסינו מכיוון אחר וזה לא עבד, הגברת אמרה 'תשמעו, לא נראה לי שנמשיך ביחד'. זה היה בתקופה שלא היה לנו כסף לאוכל, היינו צריכים את העבודה הזו בשביל ללכת למכולת, ומצד שני היא עשתה החלטה נבונה עבור שני הצדדים. זה פשוט לא היה אמור להצליח.
"היום יש מקרים בודדים כאלה, כי כבר לא באים לחלל ריק, מכירים את העבודות שלנו. היום אני גם במקום יותר מבוסס וחזק, ויותר קל להגיד 'לא', למרות שזה לא כיף, זה מבאס אחרי שהשקענו עבודה וכסף. ברוב המקרים אנחנו מוכנים לכלות הרבה זמן בלהסביר מה עשינו ולמה זה נכון".
כאדריכל אתה נזקק לכישורים פסיכולוגיים.
"הלוואי שהיו לי. את יודעת איזה טוב הייתי אז? בבנייה פרטית אנחנו מלווים אנשים 3-4 שנים במקומות הכי אינטימיים שלהם ברמת החששות והפנטזיות, ונוצר קשר הדוק. ברוב המקרים בניית בית זו העסקה הגדולה של חייך בכסף פרטי, בתחום שאתה לא מבין בו דבר, ובדרך צריך לסגור 100 עסקאות ואלף החלטות.
"לקוח נמצא בדילמה גדולה בפעם הראשונה בחייו, אבל אני כבר עברתי את הסיטואציה הזו 20-30 פעם. יש לי יכולת לתת סעד טכני שמבוסס על ניסיון העבר, אבל לכל נואם צריך להיות קהל. בחלק מהמקרים זה מאוד מפחיד אותם, והם לא פתוחים לזה.
"המון פעמים המשרד שלנו ממציא דברים, אנחנו מפתחים מערכות שלא מבוססות על מוצרי מדף בשוק, ואז זה עוד יותר מסובך, כי אתה צריך לקנות אמון שלא מבוסס אמפירית. אתה יושב מול אנשים, ואומר 'המצאנו גלגלים כבר 10-15 פעם, אנחנו מבינים למה זה נראה לכם מפחיד ומסובך, אבל תנו בנו אמון. נעשה בדיקת היתכנות, נראה אם אנחנו בכיוון, ואז נחליט'. אגב, בשבילי זה לא הכי יעיל כלכלית".
ואתה בכל זאת עושה את זה.
"לפני כמה שנים, בפרויקט בתל-אביב, היינו הראשונים לעשות מערכת של בריסולה - תריסי עץ מסתובבים ורטיקלית. לא היה אז מוצר כזה בשוק, והלקוח מאוד פחד. הוא אמר, 'זה נשמע לי יקר וגם לא נראה לי שזה הולך לעבוד, תהיה חלודה'. ביקשנו ממנו להשקיע 2% מעלות הפיתוח של המערכת, אז הוא היה מוכן לקחת את הסיכון הקל הזה. בסוף הגענו ליעד בהצלחה שאף אחד מאיתנו לא צפה".
למה חשוב לך להמציא דברים חדשים, ולא להתרכז באדריכלות נטו?
"אפשר לשאול למה אתה בכלל אדריכל. היום אני יודע שגם בגלל שזה מקצוע תכנוני שעוסק בהמצאות, הוא מאפשר לך להמציא את עצמך כל בוקר מחדש, להניע את עצמך ולספק את הסקרנות. זה מדליק אותי.
"כדי להעיף את המקצוע רחוק וקדימה, צריך את הדברים האלה. קחי את הפירמידה של הלובר, בזמנו לא היו דברים כאלה. הפיתוח הטכנולוגי שנדרש כדי שלא יהיה חם מדי וזה יחזיק קונסטרוקטיבית - המציאו מערכת חדשה ומאז משתמשים בה בהמון פרויקטים. זה כמו לקבל צבע חדש".
מכורים לטרנדים
בעבר משך אותו מינימליזם יפני עכשווי, אבל היום הוא מבין שבישראל זה חסר סיכוי. "אני מאוד מעריך את המינימליזם הזה, אבל אי אפשר לעשות אותו במקומות שאינם יפנים. לישראלים אין את הסגפנות הנדרשת למינימליזם שהוא לא רק צורני, אלא גם מהותי. היום אני יותר חוזר למודרניזם, אבל לאו דווקא עם הקווים או החומרים האוטומטיים שלו. המון אנשים עושים סלט מהמושגים האלה, אבל הפשטות והבהירות מאוד מדברים אליי, ומינימליזם היום הוא מאוד מוחצן".
מי מוביל את המוחצנות הזו?
"הסו קולד מינימליסטים, שעסוקים מאוד בלהחצין את זה שהם עשו את המינימום האפשרי. הישראלים בונים בתים לבנים עם אבן אפורה וויטרינות ענקיות, שהם לכאורה מינימליסטים, אבל אז מגיע מטבח שהוא פי 2.3 מהמטבח האירופי הממוצע, שיהיה מקום לקפואים. זו לא המחשבה המינימליסטית. המטבח היפני הממוצע הוא באורך 3 מטר".
הישראלים עושים הרבה קופי פייסט?
"האדריכלות הישראלית לא מספיק עשירה בשביל לעשות קופי פייסט, אבל כן יש הרבה קופי פייסט של טרנד. את הצבעים החמים של סתיו 2018 כולם יודעים לדקלם, אריחי בטון פתאום יש לכולם. בליפסטיק ובאיפור אנחנו מאוד טובים, יודעים להעתיק, אבל ברמת המהות קשה לעשות את זה בתקציבים שיש פה".
אז עושים קופי פייסט דרך איקאה.
"אני מעריץ של איקאה. לא הכול טוב שם, אבל חלק מהדברים שם מאוד טובים. זו עלות-תועלת נהדרת, וחלק מהפריטים שם גם מעוצבים היטב. אשתי ענת היא גם אדריכלית, ולפני חמש שנים קנינו דירה ושיפצנו אותה. במשך חצי שנה היינו עסוקים בלהציע אחד לשני רעיונות לספריות. זה נגמר בזה שפעם אחת קפצנו לאיקאה, קנינו מדפים מפח שבקומפוזיציה נכונה עובדים נהדר, עלו שמינית מהמחיר, שלא לומר 1/80, ולדעתי היו יותר טובים מכל העיצובים שלנו. צריך לדעת לערבב גבוה ונמוך. להרשות לעצמך לא להיות תמיד בטופ. תביא את עצמך, זה נעים, זה אמיתי".
כשאתה משפץ את הבית זו תעודת הזהות האדריכלית שלך?
"לא. ממש לא. פעם, למשל, גרנו בדירה שכורה תל-אביבית מהפיפטיז. שבוע אחרי ישבנו על הרצפה, ואמרנו 'איזה כיף'. אין לנו את 'הדירה המעוצבת של האדריכל', כי זה נורא מכביד עליך שזה מה שאתה עושה כל היום, ואז אתה עושה את זה לעצמך, וחי עם זה 20 שנה קדימה. זה כבד. יש לנו כמה רהיטים קום איל פו, ושולחן משוק הפשפשים שענת החליפה תמורת שולחן השרטוט שלה מבצלאל, ושולחן פטיפון מאולתר מהסיקסטיז ששמנו בסלון. לזה יש ערך הרבה יותר גדול מכל מוצר מעוצב ונכון. מאוד לא מעניין אותי לתכנן משהו טרנדי".
אדריכלים לא אוהבים להיגרר לטרנדיות.
"יש אדריכלים שחיים מזה שהם עושים משהו טרנדי. קארים רשיד, למשל, לא ברור אם הוא עוקב אחרי הטרנד או המציא אותו, אבל הוא באמא של הטרנד וזו הפרנסה שלו. אנשים באים אליו בשביל זה. מעבר לזה, יש מקומות שבהם הטרנדיות נדרשת, למשל במסעדות שמחפשות את השיק בעיצוב. אני סקפטי אם בסוף זו אדריכלות טובה. קשה לי לחשוב שמוצר שנולד בטרנד הוא מוצר טוב, כי זה לא השיקול הנכון. זה כמו מכונית עם חמישה גלגלים - אחלה גימיק שיווקי, אבל לא באמת משפר את המוצר".
אתה נגד שכפולים, אבל טבעי שלקוחות יגיעו אליך ויבקשו את מה שעשית למישהו אחר. רוצים שתייצר טרנד.
"כמעט תמיד אני אומר: זה לא יצליח, זה לא יקרה. השאלה שהכי קל לשאול אנשים היא האם החיים שלכם זהים לגמרי לחיים של הלקוח שקיבל את זה. הם מיד יגידו 'לא'. אותי מעניין לספר את הסיפור שרלבנטי למגרש או לאדם, כדי לייצר מוצר אותנטי, כלומר תוצאה נכונה בהתחשב בנתונים".
אורלי שרם אמרה לי שהיא אוהבת סודות באדריכלות, שיש משהו שמתפתח בבית, שאתה לא יודע מיד מה תראה בו. אתה הפוך ממנה: לא אוהב את אפקט הוואו.
"קודם כל, אורלי עושה טוב והיא בין הבודדים. דבר שני, אני באמת לא מחפש להרשים. נכון שיש לי פרויקטים מרשימים, אבל אני צריך את הסיבה והסיפור. לפי הקלישאה האדריכלית הבסיסית, יש שתי אפשרויות: מסלול שבו אתה הולך ומגלה את הפרויקט לאט לאט תוך כדי תנועה, ומסלול שני שבו אתה הולך הולך הולך ובום חוטף את ההפתעה. בעיניי שניהם טובים ולגיטימיים באותה מידה. זה תלוי בסיטואציה, בשאיפות ובאילוצים.
"יחד עם זאת, יש דברים שהם פשוט לא נכונים בעיניי, כמו גג רעפים, שזה ממש משהו כפוי בישראל. זה פטנט שנולד כדי להילחם בשלג ללא עזרת מכונות. זה היה נהדר בזמנו, זמנו עבר, והלוקיישן שלו הוא מקומות עם יותר שלג ממה שיש כאן. להכניס לארץ את החיה הזו, שהיא לא אטומה, לא מבודדת וגם לא נאה ואי אפשר לתעש אותה, זה בדיוק הקופי פייסט שעליו דיברנו קודם".
רוצים להעתיק? וולקאם
הוא גדל ברמת גן, וכיום מתגורר בתל-אביב. נשוי לענת, אדריכלית שהצטרפה אליו למשרד לפני כמה שנים, ויש להם שני ילדים. סדר היום שלו כולל מיילים על הבוקר "לכבות את האתמול", ישיבות פנים וחוץ, וזמן עם עצמו לתכנון. "אין מצב שאני עושה את זה בבית. זה הזון של המשרד. גם ברמת הנוחות הטכנית, וגם כי זה פה. אני משתדל אפילו לא טו סקץ' איט. הרבה אדריכלים חיים את הסיטואציה של האדריכל האידיאי, דון קישוט, 'לא הלכתי לישון בלילה'. רבאק, זה מקצוע ככל המקצועות. לא אוהב את הסיפור של האמן, המיוסר או המוצלח".
לדבריו לקוחות הוא משיג רק מפה לאוזן, ולא עושה שיווק בכלל, אבל עדיין המשרד שלו הוא מהמבוקשים בארץ. "זה לא שאני הוקינג. יש מעט אנשים שהם הוקינג. אנחנו טובים בשקלול נכון בין המקומות הארטיסטיים לפונקציונליים של המקצוע. אדריכלות היא לא ציור, והיא גם לא הנדסה טהורה שבה צריך לבנות את הגשר הכי דק, ולהשתמש במינימום חומר לביצוע המשימה. אנחנו לא חוזרים על עצמנו, ואני יודע שזה משפט בעייתי נורא, כי המון אנשים יגידו שאנחנו עושים הרבה לבן ומודרני, אבל אני חושב שבניואנסים ובמהות זה מאוד משתנה".
אתה מדבר הרבה בלשון רבים.
"כי זה לא מקצוע אינדיבידואלי. לכל פרויקט שלנו יש אחראי מהמשרד. הלקוח מקבל את האחריות והסמכות שלי, אבל אם העובדים שלי לא היו טובים, אז גם הפרויקטים היו פחות טובים. אם השוליה של המוסכניק ישכח להכניס את האטם הקטן, את תגמרי בלי שמן חצי שעה אחרי שיצאת מהמוסך. זה לגמרי עבודת צוות. אלה כל כך הרבה החלטות בכל כך מעט זמן, שחייבת להיות הפריה. ובגלל שזה מקצוע שכל כך רגיש לאגו ולגחמות, אתה חייב אנשים שיגידו לך 'עפת, תרגיע'".
איך אתה מגיע ללקוחות הקצה?
"לפני שנה עזבה אותי אחת העובדות, והפכה לעצמאית. חצי שנה אחרי, ישבנו על קפה והיא שאלה אותי איך מתחילים. זה נורא קשה. אז מורידים את המכנסיים, ומוכרים את עצמך במחירי אפס. אבל אם היום הייתי צריך להתחיל, הייתי הולך למשהו אחר".
לא מפחיד אותך שיבואו לעובדים שלך לשעבר, כמו העובדת הזו, ויבקשו מהם לעשות אנדרמן בחצי מחיר?
"לא. כי אם נחזור לבית עם הבריסולה, אותם שני בעלי מקצוע שעבדתי איתם התקשרו אליי חצי שנה אחרי סוף הבנייה, בהפרש של יומיים. כל אחד מהם, בנפרד, אמר 'מה-זה לא נעים לי, אבל בחור אחד, מהשמות הכי חמים וממותגים בענף, ביקש ממני שאעשה לו בדיוק כזה בפרויקט שלו'. שניהם אמרו שהם מצד אחד לא רוצים לסרב לעבודה, ומצד שני 'פיתחנו את זה עבורך, על הפיירול שלך'.
"בשיחה הראשונה קצת הופתעתי, אבל אז אמרתי 'כן, לכו תרוויחו כסף'. והם שאלו, 'אבל איך אתה מסכים? גונבים אותך'. עניתי שאקח את זה כמחמאה. אם הוא רוצה להעתיק אותי, וולקאם. המקרה של עטייה ועזריאלי הוכיח שבעולם המודרני אין יכולת להגן על דברים. וממילא יותר מעניין אותי להמציא את הדבר הבא מאשר להעתיק את הדבר הקודם".
עולם של חלופות
הטוטאליות של החיים כאדריכל, הוא מספר, נשארת אצלו גם בחופשות. "כשאנחנו מסתובבים ברחוב בחו"ל, כמות הפעמים שאשתי ואני מדברים על אדריכלות היא מביכה עד פתטית. אתה כל הזמן הולך ומסתכל ומתייק. אם היה פינטרסט לרחוב זה היה מעולה".
איך העולם הדיגיטלי שינה את האדריכלות?
"לפני כמה שנים שאלתי את אבא שלי, שהוא מהנדס, איך זה היה לפני המחשב. הוא אמר לי שני דברים: אחד, היותר טריוויאלי, הוא שכל המבנים המאוד מורכבים ואמורפיים, כל הפרנק גרי, אפשר היה לחשב אותם מתמטית, אבל זה לא היה נגמר. את האופרה בסידני לקח 15 שנה לבנות בגלל מגבלות המתמטיקה. עם המחשבים עושים את זה הרבה יותר מהר, וזה שינוי אדיר בגיאומטריה האדריכלית.
"שנית, הוא סיפר לי על פרויקט שנבנה לפני הרבה שנים באוניברסיטת באר-שבע. באותה תקופה, כשסגרת תוכנית אז סגרת תוכנית - פרויקט היה מתוכנן פעם אחת, ונבנה פעם אחת, כי כל שינוי היה לוקח המון זמן. היום אנחנו בעולם של חלופות - אפשר לשנות כמה שרוצים. אבל מעבר לכמות העבודה שזה מייצר, יש בזה משהו שקצת פוגע בזיקוק ובטוהר של הדברים. המטרה שלי היא להציג שלוש חלופות, ולהגיד מה בוחרים".
מה התכונה שהכי חשובה לאדריכל?
"יכולת שכנוע. זה מקצוע שבו אתה כל בוקר מחדש צריך לשכנע מישהו במשהו. אם הייתי יכול לקבל את ה'כן' בלי שהייתי צריך לשכנע, הייתי טס במהירות 200 קמ"ש. אני פתאום קולט שחצי מהמיילים, חצי מהטלפונים, חצי מהישיבות וחצי מהחיים שלי זה לשכנע".
להיות לבד
"אני פחות אוהב את הלבד - לא בקטע המקצועי, ולא בחיים האישיים. אני יותר בעניין של גירוי, הפריה, משוב, קשר ואיזונים. יותר מעניין לי ככה, ובלי אלה נהיה לי קצת משעמם.
"אני לא חושב שזמן הלבד הכרחי לשום מקצוע, גם לא לאדריכלות. לטעמי הצורך בו הוא פונקציה של מבנה אישיות. יש כאלה שזקוקים לזה, שהם כמו זאב בודד היוצר מנימי נפשו, ויש כאלה, כמוני, שמרגישים וצריכים בדיוק להפך.
"ברור לי שרבים רואים ב'תרבות המסכים' מבודדת או פאסיבית, אבל אני רואה אותה הפוך לחלוטין. מהפכת המידע שעברנו בשני העשורים האחרונים לוותה גם במהפכת תקשורת משמעותית מאוד. אנחנו מחוברים היום להרבה יותר אנשים, להרבה יותר מקורות. אנחנו מגורים ומופרים פי כמה".