נלחמים על הדמוקרטיה
יוזמות חקיקה רבות, מסיבות שונות ומגוונות, לא מוצאות את דרכן לספר החוקים של מדינת ישראל. בכנסת ה-20 למשל, נכון לחודש מארס, הוגשו יותר מ-5,000 הצעות חוק פרטיות, שרק כ-350 מתוכן עברו קריאה טרומית במליאה. ישנן הצעות חוק, למשל, שמועלות על-ידי חבר או חברת כנסת ונזנחות רק כדי למצוא רגע מתאים יותר להעלותן שוב. זהו המשחק הפוליטי, והוא לגיטימי. אך תהיה זו טעות לחשוב שלהצעות חוק שבסופו של יום נזנחות או משתנות אין השפעה, הרסנית לפעמים.
לאחרונה נדמה שאנחנו נמצאים במירוץ שבו חלק מנבחרי הציבור מתחרים אלה מול אלה מי יצליח או תצליח להעלות הצעת חוק שיותר מערערת ומאתגרת את יסודות החברה הדמוקרטית.
ראו לדוגמה את הרחבת הסיבות שבגינן ניתן לפסול הגשת מועמדות לכנסת או שינוי שיטת הסניורטי במינוי נשיא בית המשפט העליון, שהועלתה ערב ההחלטה על מינוי שופטים, כדי להפעיל לחץ מטעם הפוליטיקאים על נציגי בית המשפט העליון.
הצעות אלה ורבות אחרות כלל לא הועלו להצבעה או שהועלו תוך ידיעה שלא יעברו את מחסום ועדת השרים לחקיקה. כלומר, היוזמות שנועדו לפגוע בארגוני חברה אזרחית וברשות השופטת נשארו בגדר איום ריק. אך לא ניתן להתעלם מכך, שגם לעצם האיום יש מחיר.
כאשר עולה הצעת חוק, שמבקשת לפגוע במיעוט כמו החברה הערבית, בעצמאות בית המשפט, בחופש הביטוי או במרחב הפעולה של ארגוני החברה האזרחית נוצר מחול שדים בין אלה שמבקשים לקדם את החקיקה לאלה שמבקשים להדוף אותה. מחול שלעתים מגיע לוועדות הכנסת לדיונים אינסופיים (דוגמת חוק הלאום), אך גם מתקיים באופן אלים ואגרסיבי בתקשורת וברשתות החברתיות ולעתים נדמה שמשרת יותר את פייסבוק ויועצי התקשורת מכל גורם אחר בחברה ונועד להשיג דבר אחד - לעורר ריב ומדון בין קבוצות האוכלוסייה השונות.
דוגמה מובהקת נוספת היא החוק, שזכה לכינוי "חוק המואזין", שלכאורה נועד לטפל במפגע רעש כשלמעשה ישנו חוק קיים שכבר מטפל במפגע זה. זו הנקודה שבה המשחק הפוליטי הופך פחות לגיטימי ויותר כלי שליטה בידי מחזיקי השלטון.
כך, הגורמים המותקפים נאלצים להשקיע משאבים אדירים כדי להדוף את המתקפה עליהם וריכוז המאמצים לסכל את ההצעה פוגע ביכולת של אותם גורמים לקדם את עבודתם השוטפת. הצבת גורמים אלה כאויב מבית שיש להילחם נגדו, פוגעת באמינותו ובלגיטימציה שלו.
גם אם הצעת החוק נזנחת בעקבות לחץ ציבורי כזה או אחר, הנזק כבר נעשה. זהו בדיוק החשש מהיוזמות השונות לפגוע בבית המשפט העליון, ובראשן "פסקת ההתגברות" הנמצאת בימים אלה בכותרות. יוזמה זו היא רק חוליה בשרשרת יוזמות שהועלו לאחרונה נגד הרשות השופטת.
היינו רוצים לחיות במדינה שבה נבחרי הציבור חושבים היטב לפני שהם מעלים הצעת חוק לסדר היום הציבורי. שבה מוטלות מכסות על חקיקה וכללים המחייבים מחקר מעמיק טרם הגשתה. היינו מצפים שנבחרי הציבור לא יעלו הצעת חוק שכל מטרתה לעשות דה-לגיטימציה למישהו אחר. היינו מקווים שהם לא יעשו שימוש לרעה בכוחו של הרוב ולא יפגעו בלגיטימיות של תהליך החקיקה.
הצעות חוק רבות עוד יוצעו וייזנחו לאורך הדרך. אך תחושת האיום על הדמוקרטיה, שרבים מאיתנו חשים, נשארת. וכך, כאשר כולם עסוקים עכשיו בהצעות החוק שמבקשות לפגוע במעמד בית המשפט העליון ובעצמאותו, שבעבר כבר הצהירה שרת המשפטים כי סיכוייהן לעבור בגרסה הקיצונית קלושים - אנחנו שוכחים שהנזק לדמוקרטיה הישראלית וזיהום השיח כבר נעשה.
■ הכותבת היא מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטים במכון הישראלי לדמוקרטיה.
