בית המשפט העליון (השופטים נעם סולברג, אורי שוהם ודוד מינץ) הפך היום (ד') את החלטתו של שופט המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי מגן אלטוביה, תוך שהוא קובע כי חברת כימיקלים ישראל בע"מ (כיל) תוכל לצרף כראיה לבית המשפט המחוזי דוח מטעם ועדה בלתי תלויה. הוועדה הוקמה לבירור הטענות שהועלו על-ידי התובע במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה כנגד החברה.
זאת תוך שהוא קובע כי "מדובר במסמך רלוונטי אשר אין הצדקה שבדין למנוע את הגשתו כראיה לבית המשפט".
הבקשה לאישור התובענה הנגזרת (הבקשה לאישור) הוגשה בשנת 2016 על-ידי רונן שיירי, בעל מניות בחברת כיל, והיא עוסקת בכספים שחולקו מקופת החברה לנושאי המשרה, לטענתו - שלא כדין.
בהמשך להגשת הבקשה לאישור, הכריע היום בית המשפט העליון בשלוש בקשות למתן רשות ערעור שהוגשו על-ידי כיל ונושאי משרה בהם ובהם יו"ר כיל הפורש ניר גלעד.
בפסק הדין, אשר נכתב על-ידי השופט נעם סולברג אליו ובהסכמת חבריו, ציין העליון כי חמישה חודשים לאחר הגשת הבקשה על-ידי שיירי, החליט דירקטוריון כיל להקים 'ועדה מיוחדת בלתי תלויה' לבחינת הטענות שהועלו בבקשה לאישור. בוועדה זו שלושה חברים ובכלל אלה: שופט בדימוס; פרופסור המתמחה בדיני חברות ופרופסור המתמחה בכלכלה וחשבונאות.
לאחר מסירת מסקנות הוועדה לחברה, אומצו מסקנותיה על-ידי הדירקטוריון ובהתאם, הגישה כיל בקשה לבית המשפט המחוזי להגיש את דוח הוועדה במלואו לבית המשפט.
המחוזי דחה את בקשת כיל, תוך שהוא מתבסס על סעיף 20 לפקודת הראיות, הקובע אימתי רשאי בית המשפט לקבל כראיה חוות-דעת מומחה תוך שהוא קובע כי הוא איננו נזקק לחוות-דעת מומחה בסוגיה זו. עוד ציין כי חוות-הדעת אינה מחייבת את בית המשפט, ואין בה כדי לחסוך בהליכי משפט. בנוסף נקבע כי מכיוון שהוועדה הוקמה לצורך התמודדות עם הבקשה לאישור, ייתכן כי המסמך חוסה תחת חיסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט.
השופט סולברג קיבל את בקשות רשות הערעור ונימק את היעתרותו לבקשת כיל בכך שהחלטת המחוזי למנוע הגשת ראיה עשויה להצדיק מתן רשות ערעור, לנוכח השלכותיה על המשך ניהולו של ההליך.
בפסק דינו ציין השופט סולברג כי בהתאם לסעיף 110 לחוק החברות ולתקנון החברה - חברה אינה צריכה לקבל אישור מאת בית המשפט על-מנת להקים ועדה בלתי תלויה לבחינת טענות שהועלו בעניין עילת תביעה העומדת לה.
עוד הוא קבע כי הרציונל העומד בבסיס החלטת המחוזי, הקובע כי בית המשפט הדן בבקשה לאישור, אינו צריך להתחשב בהחלטות דירקטוריון בקשר לפנייה המוקדמת שנעשתה בעניין הבקשה וכל שעל בית המשפט לבחון זה את השאלה אם עילת התביעה הנטענת מצדיקה הגשת תביעה על-ידי החברה, אם לאו - אינו יכול לעמוד.
בהקשר זה ציין השופט כי "תפיסה זו של הליך התובענה הנגזרת אינה עולה בקנה אחד עם מהותו ותכליתו של הליך זה".
עוד ציין בית המשפט כי דווקא החלטת החברה ובתוכה התשתית שעל-פיה התקבלה אותה החלטה, הרי היא הרלוונטית לצורך הכרעה בבקשת האישור ומשכך, בית המשפט המחוזי אינו יכול להתעלם מהן.
העליון קבע: "אין הצדקה שלא לקבל את הדוח כראיה במשפט"
בהכרעתו, דן העליון תחילה בלשון סעיף 197 לחוק, המורה כי ניתן להגיש בקשה לאישור תביעה נגזרת רק לאחר פנייה מוקדמת לחברה בעניין התביעה שלא נענתה באופן מספק. בהקשר זה ציין כי סעיף 198 לחוק קובע את אמות-המידה שעל-פיהן יכריע בית המשפט בבקשה לאישור ובכלל אלה "כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום-לב".
לאור הוראות סעיף 198, קבע העליון כי בית המשפט המחוזי אינו יכול להסתפק בבחינת השאלה אם האירועים המקימים את עילות התביעה אכן מבססים עילה זו ומהם סיכוייה, ובהתאם, עליו להידרש גם, לשאלה אם ניהול התביעה - בעת הזו - אכן יהיה לטובת החברה.
בהקשר זה הבהיר השופט, ש"טובת התביעה' ו'טובת החברה' לאו דווקא טובה אחת היא", כאשר לדבריו, ייתכנו מקרים שבהם עילת התביעה טובה, אך ניהולה אינו לטובת החברה.
בית המשפט קבע, בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי, כי בקשה לאישור תביעה נגזרת אינה מוכרעת רק על סמך ניתוח עילת התביעה וטיבה, תוך שהוא מדגיש כי "עילת התביעה הוא פרמטר מרכזי, אך הוא אינו עומד לבדו".
על יסוד דברים אלה קבע העליון כי דוח הוועדה אינו עוסק בעניין שבמשפט גרידא, אלא בעניין הדורש מומחיות רחבה הן בקשר לעילת התביעה, הן בקשר ליתר שיקוליה של החברה.
השופט סולברג קבע כי הפרשנות שנתן השופט מגן לסעיף 198 אמנם אפשרית מבחינת לשון הסעיף, אולם, היא מנוגדת לתכליתה של הפנייה המוקדמת לחברה וכן לפסיקת בית המשפט העליון בעניין מנשה שהתקבלה באפריל השנה, במסגרתה נקבע במפורש כי בבוא בית המשפט לדון בבקשה לאישור תביעה נגזרת, הרי שהחלטת החברה אם להגיש את התביעה, או להימנע מכך, היא שיקול רלוונטי שעליו לשקול.
בית המשפט העליון הסביר כי הליך של תביעה נגזרת הוא הליך חריג, שבמסגרתו עוברות "המושכות" של ניהול הליך משפטי בשם החברה לידי מי שאינו האורגן המוסמך של החברה, דבר המהווה חריגה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ומעקרון אי ההתערבות של בעלי המניות בניהול החברה) של החברה.
השופט סולברג מסביר כי הצורך בהליך הוא במקרים בהם קיים ניגוד עניינים בין האינטרסים של האורגנים בחברה לבין האינטרס של החברה עצמה ובמצבים המתאימים הוא יהיה מוצדק.
בהתאם קבע העליון כי דרישת המחוקק לפנייה מוקדמת לחברה נועדה למצות הליכים וקשה להלום את ההנחה, שכל המהלך הזה לא צריך לבוא במניין שיקוליו של בית המשפט. החלטת החברה, נימוקה וביסוס - "כולם שיקולים רלוונטיים, אף אם לא בלעדיים, שעל בית המשפט לשקול בהקשר זה".
בית המשפט קבע כי על המחוזי להכריע בשאלה אם יש סיכוי לכאורי להצלחת התביעה, ואם התביעה וניהולה הן לטובת החברה, כמצוות סעיף 198 לחוק החברות. בהקשר זה הוא ציין כי לעתים מזומנות לא תעמוד לפני בית המשפט החלטה כלשהי של החברה ולכן הדרך המיטבית לבחון שאלה זו היא באמצעות כיבוד שיקול-הדעת העסקי של החברה.
בהתאם לאמור קבע בית המשפט העליון כי אין ספק שהחלטת דירקטוריון כיל על הקמת הוועדה הבלתי תלויה והחלטתה לאמץ את מסקנותיה הן החלטות רלוונטיות לדיון, ללא קשר לאמות-המידה שעל בית המשפט לנקוט בקשר להן (או למשקל שיינתן להם).
מכיוון שהחלטות הדירקטוריון רלוונטיות ובעלות משמעות לצורך ההכרעה בשאלה אם ניהול התביעה הוא לטובת החברה, הרי ברור, כך קובע העליון כי גם התשתית המקצועית שעל סמכהּ התקבלה החלטה זו היא רלוונטית.
בהתאם קבע העליון כי מבלי שנימוקיה של הוועדה הבלתי תלויה יובאו לפני בית המשפט, מובן מאליו כי אין כל משמעות בבחינת החלטת הדירקטוריון עצמו. זאת, לאור העובדה שמדובר בתשתית המקצועית שעל סמכהּ קיבל הדירקטוריון החלטה, שהיא רלוונטית לדיון ושבית המשפט צריך ליתן דעתו עליה.
על כן קבע העליון כי מדובר אפוא במסמך רלוונטי, אשר אין הצדקה שבדין למנוע את הגשתו כראיה לבית המשפט.
לאור קביעתו זו, חייב העליון את שיירי בהוצאות כיל ונושאי המשרה בה בסך 10,000 שקל לכל אחד מהגורמים.