המשק הישראלי צבר בשנים האחרונות חוסן שמסייע לו להתגבר בקלות על זעזועים גדולים - אירועים ביטחוניים או משברים כלכליים עולמיים - אבל לצד צבירת החוסן הלאומי משלמים אזרחי ישראל מחיר הידרדרות ברמת השירותים שמספקת הממשלה לאזרחים ופיריון נמוך יותר. תמונת המצב המורכבת הזו היא השורה התחתונה במדד מלניק שיוצג השבוע בכנס הרצליה ה-18.
בראיון ל"גלובס" מסביר האיש שעומד מאחורי המדד, פרופ' רפי מלניק מהמרכז הבינתחומי, מה השיגה המדיניות הכלכלית בשנים האחרונות ומה האתגרים הגדולים שנותרו לשנים הבאות. ההסתכלות של מלניק הולכת אחורה רחוק, עד לימי שבהם נוצרה הכלכלה הישראלית על-ידי אישים כמו שר האוצר המיתולוגי פנחס ספיר. "אם היו מעירים היום את ספיר ומספרים לו מה קורה במשק הוא לא היה מאמין", אומר מלניק. "הצלחנו להשתלט על החובות, הצלחנו להשתלט על האינפלציה, יש עודף בחשבון השוטף של מאזן התשלומים, יש עלייה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה במשק עם הצטרפות של החרדים והערבים - כל זה מעניק לכלכלת ישראל חוסן, שבא לידי ביטוי ביכולת לעמוד מול זעזועים גדולים כמו משבר אשראי עולמי או מלחמה בצפון - אירועים שבעבר הלא-רחוק היו מכניסים את המשק לצרות גדולות".
במה החוסן הזה בא לידי ביטוי?
"תסתכלו למשל על נתוני הצמיחה לשנת 2006 - לא רואים סימן לכך שבקיץ של אותה שנה הייתה מלחמה בצפון. התמונה חוזרת על עצמה בעופרת יצוקה, בעמוד ענן ובצוק איתן. הכלכלה הישראלית מסוגלת לספוג אירועים ביטחוניים משמעותיים מבלי להיכנס לצרות. זה לא הכלכלה של לפני 20 או אפילו 10 שנים. זה הביטוי של החוסן. תסתכלו על משבר האשראי העולמי".
יש שטוענים שפשוט היה לנו מזל מבחינת העיתוי שלו, שהמשבר פרץ בזמן שהבנקים יצאו ממשבר ושוק הנדל"ן היה הכי לא בועתי אחרי עשור של ירידת מחירים.
"נכון, נתוני הפתיחה היו מאוד נוחים לכלכלת ישראל, אבל הייתה גם מדיניות כלכלית שיצרה את התנאים האלה -מדיניות מאוד שמרנית שאפשרה לישראל להתמודד עם המשבר בצורה אחרת משאר המדינות. בעולם הגדילו מאוד את ההוצאות הממשלתיות (כדי לעורר מחדש את הכלכלות המשותקות - ע"ב), הקטינו את שיעורי המס וכתוצאה מכך נוצר גירעון גדול וחוב גדול. בישראל זה לא קרה. בתקופת המשבר המשיכו להגביל את הגידול השנתי בהוצאות - ושיעורי המס לא השתנו. התוצאה היא שישראל היום עומדת בקריטריונים של אמנת מאסטריכט (שקובעים את תנאי הסף להצטרפות לגוש האירו - גירעון תקציבי של 3% יחס חוב תוצר של 60% - ע"ב). אבל הסיפור היותר מעניין הוא שישראל היא אחת המדינות היחידות שעומדת בקריטריונים האלה: צרפת, גרמניה, אנגליה, ספרד, איטליה - כל המדינות הבולטות בגוש האירו חורגות בחוב או בגירעון או בשניהם. ישראל - לא".
אם הכול כל-כך טוב, אז מה כל-כך רע?
"התמונה של המאקרו נראית ורודה אבל ההתכנסות לרמת חיים מקובלת במערב תקועה. הפער נשמר. אולי לדרוך במקום זה גם הישג. אחרי תכנית הייצוב של 1985 נעשו רפורמות משקיות דרמטיות שהפכו את כלכלת ישראל מכלכלה מתוכננת, מנוהלת מלמעלה, לכלכלה שפועלת בתנאי שוק. זה נעשה כדי להוריד את האינפלציה אבל הציפייה הייתה שגידול בייצוא יביא למשק משהו מעבר, איזה דיבידנד של פריון, שישפר את התפקוד של המשק - אבל זה לא קרה. אין כמעט שיפור כתוצאה מהרפורמה הענקית, מהורדת האינפלציה ומהעודף במאזן התשלומים. קיבלנו חוסן אבל הפריון לא הגיב. היית מצפה שהסקטור המוביל, סקטור ההייטק ימשוך את כל המשק אבל זה לא קורה. כשאתה מסתכל על הפריון לפי ענפים אז המקום היחיד שאתה רואה פריצה בפריון זה בסקטור הצר של שירותי התוכנה. בענפים הרגילים אתה לא רואה כלום. הסטארט-אפ ניישן הזה אם הוא לא יתרחש בענפי השירותים - אתה תקוע, כי זה 60% מהמשרות במשק. המדיניות צריכה להיות מכוונת לשיפור טכנולוגי בענפי השירותים. כל הטענה הזאת שישראלים לא עובדים בחקלאות ובעבודות "שחורות" - הם לא עובדים כי לא משלמים להם! אם היו משלמים שכר נורמלי הם לא היו עובדים? גרמנים לא עובדים בשטיפת כלים?
יותר מזה, כשאתה משווה את הפריון של העובד הישראלי עם ה-OECD או עם איזשהו בנצ'מרק בינלאומי - אתה לא רואה סגירת פער. זאת בעיה מאוד חמורה שצריך לחקור אותה. למה אין לנו פריון במשק? אנחנו מחפשים הסבר לתופעה הזאת ויש לדעתנו שלושה גורמים בסיסיים שמסבירים: הגורם הראשון זה מלאי ההון הנמוך במשק, גם במכונות וגם בתשתיות. אנחנו חורגים בצורה קיצונית כלפי מטה. זה נובע מפיגור היסטורי מאז הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים. היה צורך לרסן הוצאות איפה שאתה רק יכול כדי לרסן את הגירעון והדבר היחיד שאין לו לובי זה התשתיות נוצר פיגור אדיר, שלא נסגר. ההשקעות של הממשלה היום בתשתית - 1.7% תוצר - הן הנמוכות ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל עם כל הכבישים וכל הכ"צים.
באגף תקציבים מדברים על שיא בהשקעות בשקלים - אבל זה לא הסיפור כי מודדים השקעות בתשתיות לפי החלק היחסי, אחוז מהתוצר. הסיבה השנייה לפריון הנמוך היא שהאנשים שמצטרפים היום לשוק העבודה לא מביאים איתם את ההון האנושי, את המיומנויות הנדרשות לכלכלה מודרנית, טכנולוגית, תעשייתית. הערבים והחרדים שהצטרפו לשוק העבודה מקטינים את הפריון במשק. זה לא שאני נגד הצטרפותם לשוק העבודה - זה דבר חיובי ביותר - אבל התוצר בישראל צמח כי העסקנו יותר עובדים. תוספת התעסוקה גרמה לתוספת התוצר, אבל לא מעבר לזה. כלכלה שלא צומחת מעבר לזה היא כלכלה בסטגנציה. כלומר, אנחנו מדינה עשירה יותר במאקרו אבל לא לפועל ולא לעובד ולא לנפש. בגרמניה אם יש צמיחה של אחוז זה אומר גידול בפריון של 1%. אצלנו צמיחה של אחוז זה אומר ירידה בפריון".
אז מה צריך לעשות?
"צריך מנגנון של הכשרות מקצועיות. הגורם השלישי שזיהינו זה הקושי בעשיית העסקים (Doing business). הדירוג שלנו במדד גרוע ביותר והוא לא משתפר. לפני שנה הבאנו את המומחה מספר אחת של הבנק העולמי לכנס של מכון אהרן והוא הסביר לנו שיש מדינות שלקחו את המדד הזה - זיהו איפה הפלונטרים וטיפלו בזה.
אין כמעט שיפור כתוצאה מהרפורמה הענקית, הורדת האינפלציה ויצירת העודף במאזן התשלומים. הפריון לא הגיב לזה אבל קיבלנו חוסן".
יו"ר ההסתדרות טוען שהשכר הנמוך הוא סיבה לפיריון הנמוך.
"זה נכון. חלק גדול מהסיפור של הפריון הנמוך בענפי השירותים זה המאסה של העובדים הזרים פה, שנותנים לך שירותים בשכר מאוד נמוך. זה דוחף כלפי מטה את השכר של הישראלים שאין להם את המיומנויות לעבוד בהייטק. זה באמת פגע בשיפור הפריון בהרבה מאוד ענפים".
אז אנחנו דורכים במקום או שגם נסוגים אחורה?
"בפרמטר מאוד מרכזי חלה נסיגה. משקל ההוצאה הציבורית (ביחס לתוצר - ע"ב) ירד, אבל רמת החיים עלתה - זה אומר שמצד אחד הממשלה מספקת פחות שירותים ציבוריים אבל הביקוש לחינוך ובריאות גדל. התוצאה מי שיכול להרשות לעצמו קיבל את זה פרטי ומי שלא יכול - קיבל את רמת השירותים הציבוריים הנמוכה".