הבחירות בלבנון / צילום: רויטרס
המלחמה המתמשכת בסוריה נתנה אותותיה גם בלבנון, עת חזבאללה, השחקן החזק במדינה, שקע בה עד צוואר. מעורבותו של הארגון השיעי, יחד עם התעצמותו הצבאית, עוררה נגדו תרעומת בתוך לבנון, הן בקרב המערכת הפוליטית והן בקרב הציבור הלבנוני (כולל השיעי). על כך יש להוסיף את ההתערבות ההולכת וגוברת של שחקני חוץ, בעיקר איראן וערב הסעודית, בנעשה בתוך לבנון.
אחד השיאים של התערבות זו היה התפטרותו המתוקשרת של ראש הממשלה סעד אל-דין אל-חרירי, בנובמבר אשתקד, כשביקר בערב הסעודית. התפטרות זו עוררה תהיות האם היה זה מהלך סעודי כפוי או שמא מהלך עצמאי של חרירי.
משברים אלו היו ועודם בעלי אופי בינלאומי. אך מקומה של הזירה הפנים-לבנונית לא נפקד. ב-2015 פרצו בביירות הפגנות אזרחים אשר כונו "מהומות הזבל", בגלל שהאשפה בעיר עלתה על גדותיה כי לא נמצא מקום לפנותה. המחאה לא עסקה רק בעניין האשפה אלא גם במצב התשתיות הרעוע במדינה: אספקה לא סדירה של מים וחשמל, כבישים משובשים ואינטרנט מקרטע. האזרחים ניסו לקחת את גורלם בידם ולדרוש דבר פשוט: חיים נורמליים, כמו במדינות מתוקנות אחרות.
התחושה בקרב התושבים היא כי הפוליטיקאים הלבנונים עסוקים בשמירה על הכיסא שלהם, במקום לדאוג לאזרח הפשוט. אם כן, מנקודת המבט של האזרח הלבנוני, שחקני חוץ מתערבים בענייני מדינתו ועושים בה כבשלהם, ואילו חברי הפרלמנט אשר אמורים לייצגו, דואגים רק לעצמם.
ביום ראשון, הלכו אזרחי לבנון אל הקלפיות. לכאורה, הם יוכלו לחולל שינוי באופן דמוקרטי. אבל למעשה, הדרך לשינוי חסומה בפניהם. הדבר קשור בשיטת הבחירות הלבנונית. באופן מסורתי, שיטת הבחירות הלבנונית היתה שיטה רובנית. לבנון מחולקת למספר מחוזות בחירה, כאשר לכל מחוז מוקצים מספר "אלקטורים", המורכבים מבני העדות השונות המתגוררות במחוז. בשיטה זו "המנצח לוקח הכול", כלומר בשעה שנציג נבחר במחוז, הקולות שקיבל מתחרהו נזרקים לסל. בהכללה, עובדה זו היטיבה עם גורמי הכוח המסורתיים בלבנון, האליטה הפוליטית המורכבת ממשפחות "אצולה" מקרב כל העדות (כגון ג'ונבלאט, ג'ומייל, חרירי ועוד), וכן מן המפלגות השיעיות אמל וחיזבאללה. העובדה כי גורמים אלו חזקים במחוזות הבחירה שלהם מבטיחה כי נציגיהם ייבחרו, בעוד קולות מתנגדיהם לא יוכלו להשפיע.
בשנה שעברה הכריזה לבנון על חוק בחירות חדש, שיטה אשר תשלב בין שיטה רובנית ובין שיטה יחסית. אך חוק הבחירות החדש אולי נדמה כחוק מתקדם, אך תכליתו היא אחת, לשמר את הכוח של השחקנים הקיימים ולמנוע כניסה של שחקנים חדשים אל הזירה. במילים אחרות, נראה כי מה שהיה הוא שיהיה.
ובכל זאת, החשיבות של בחירות אלו, לדעתי, הינה עצם קיומן. למרות שלטון האליטות הפוליטיות וחוסר היכולת להוביל לשינוי, ישנן מספר נקודות שכדאי לשים אליהן לב. ראשית, מועמדים עצמאיים, מקרב כל העדות, נוטלים חלק בבחירות אלו. מועמדים אלו מבטאים קול אחר בלבנון. סדר היום שלהם הינו אזרחי, לא עדתי, דוגל בשוויון זכויות ובהעצמת נשים, קורא לחיזוק מוסדות המדינה ולהשבת מרותה בכל חלקי לבנון. אמנם הסיכוי של מועמדים אלו אינו גבוה, אך האליטות הפוליטיות בלבנון לא יוכלו להתעלם מהם לאורך זמן.
שנית, למן רצח ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, בפברואר 2005, התגבשו שני מחנות פוליטיים בלבנון. המחנה הראשון, "ה-14 במארס" בהנהגת משפחת חרירי הסונית והמחנה השני, "ה-8 במארס" בהנהגת חיזבאללה השיעי ונשיא לבנון דהיום מישל עאון הנוצרי-מארוני. בהכללה, מחנה ה-14 במארס מעוניין כי לבנון תהיה פתוחה אל המערב ואילו מחנה ה-8 במארס מעוניין כי לבנון תלך אחר סוריה ואיראן.
בשנים האחרונות ניתן היה לראות כיצד שני המחנות הללו מתחילים להתפורר. בריתות חוצות מחנות החלו להירקם, עד שלא ניתן עוד להבחין ולהגדיר בצורה ברורה מי משתייך לכל מחנה. לדעתי הבחירות שייערכו היום רק יגבירו את התפוררות מחנות אלו, ואנו צפויים לראות התגבשות של מחנות אחרים.
■ הכותב הוא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת אריאל.