הכנסת / צילום: גיל יוחנן
חלפו רק 200 שנה מהולדתו של קארל מרקס ורק 135 שנה ממותו, ואין פלא שהוא עדיין מצית בנו את אש האידיאלים של נעורינו, איש איש ונטיית ליבו. יוצאי תנועת העבודה שבינינו מתרפקים על "מרקסיזם נקי" או "דמוקרטי" ומזכירים לנו שהאיש היה, ללא ספק, מחונן, לצד כתיבת שירים לארוסתו ולאשתו (ג'ני פון וסטפאלן, אריסטוקרטית פרוסית), ושינה לא היכר את הפילוסופיה (חומרנות) ומדעי החברה. יוצאי האסכולה הבורגנית נהנים לטעון, כמובן, שמרקס אמנם ראה נכוחה שההוויה קובעת את ההכרה, אבל הטיף בסופו של דבר לאוטופיה. "הדיקטטורה של הפרולטריון" של מרקס ואנגלס ב"המניפסט הקומוניסטי" תהיה דמוקרטיה פועלית. עובדי כל מפעל יבחרו את מנהליו, ובעקיפין את מוסדות השלטון. סטלין התגלגל מצחוק.
הנה הדיון: בימיו של מרקס, בעיצומה של מהפכה התעשייתית, כל מילה של מרקס היתה נכונה. לפועלים לא היה מה להפסיד, זולת שכרם העלוב (וכבליהם, בלשונו של מרקס). האם התהליך הזה של התרוששות הפרולטריון הוא בלתי נמנע? בחברות קפיטליסטיות מסוימות אולי. אבל מרקס לא זכה להכיר את הנרי פורד (טיפוס נאלח לחלוטין ביחס אליו). פורד היה תעשיין שהבחין בכך ש"מה שהטעם לייצר מכוניות שהפועלים שלי לא יכולים לקנות?". כך נולדה הפילוסופיה הקפיטליסטית הלא-דיאלקטית האמריקנית, שכבשה את העולם, נכון לעכשיו.
כלומר, לקפיטליזם יש כנראה מנגנוני תיקון עצמי טובים יותר מכפי שחשב מרקס, ופילוסופיית "היד הנעלמה" של אדם סמית מהמאה ה-18, אותה יד שמסדרת קלקולים גם בשוק עבודה חופשי, אינה מופרכת לחלוטין. כאן אנחנו נקלעים אמנם לשדה המוקשים של "ההרס היצירתי" של הכלכלן שומפטר, אבל אחרי תקופת הרס באה הבראה, גם בלי הגל.
נעבור למאה ה-21, על שלל גילוייה הקפיטליסטיים הביזאריים, שלא לומר חולניים: נתחיל בהמצאה החדשה ביותר, מטבעות מוצפנים, שאתה יכול לשבת בביתך ולהנפיק לעצמך (עם חשבון חשמל גבוה, נכון) אם אתה חובב אלגוריתמים. נחזור לאחור ל-2008, השנה שבה התברר שנגזרים פיננסיים חסרי פשר הם כלי נשק להשמדה המונית, שמעשירים את המנפיקים שלהם. ובכלל, כל הקפיטליזם לבש פנים פיננסיות בעשרות השנים האחרונות.
מכירים את הפרופסור הצרפתי תומא פיקטי? הוא מתמחה במחקר אי-שוויון כלכלי, ולפני ארבע שנים יצא לאור ספרו "הון במאה ה-21", שעשה לא מעט רעש. פיקטי מצא כי לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות שלושה עשורים בהם ירד אי השוויון הכלכלי בארה"ב ובאירופה, אי השוויון בהכנסות בעולם דובר האנגלית הלך והתרחב בשלושים השנים האחרונות. למה? בעיקר בזכות בנייה מחדש של ההון הגדול הקודם של מעמד בעלי הרנטות (בעלי כל סוג של קניין, שעושים בו שימוש לצורך צבירת רווחים משמעותיים, ללא כל תרומה לחברה האנושית).
איך הוא נבנה מחדש? במדיניות פיסקלית לא נכונה - הורדת מיסים לעשירים. תשאלו את דונלד טראמפ.
משמע, הדיאלקטיקה תקפה גם בימינו, במובן החזירות של בעלי ההכנסות הגבוהות, שיוצרת אבסורד זועק לשמיים. מי ירסן אותה? נרשה לעצמנו להתנבא שהמטוטלת הפוליטית, ולא דיקטטורה של בעלי ההכנסות הנמוכות. אפשר להתנבא שבעוד שנתיים-שלוש, כשנטל הרפורמה במס של טראמפ יומחש בגירעונות תקציביים גדולים מדי, תגיע רפורמת נגד של העלאת מס על רווחי הון ו"רנטות".
כל משבר מוליד תגובה פוליטית. הפתרון נולד ללא דיקטטורה, במדינות דמוקרטיות. לכן, מרקסיזם אינו פתרון רלוונטי, וגם לא היה בזמנו.