בית חולים אברבנאל / צילום: רוני שיצר
כמעט כל נאום של פוליטיקאי ישראלי במיוחד אלה שבשלטון, בתחומי הכלכלה והחברה, כולל את המילים "הגנה על החלשים". אחרים מדברים על "חמלה והתחשבות". אז באים הדו"חות והמספרים ומראים כמה באמת שווים הנאומים של ראש הממשלה, שר האוצר, שרים אחרים וחברי הכנסת המאשרים תקציבים.
● לכל הכתבות על דוח מבקר המדינה 2018
מבחינה זו דוח מבקר המדינה על המדיניות הממשלתית כלפי נכי הנפש בישראל לא צריך להיות הפתעה. נכון שאת הדוח ניתן לסכם במילה אחת: חרפה, אבל אי אפשר להגיד שמדובר ב"חדשות". הרי דברים דומים, נאמרו בדוחות קודמים, של המבקר ושל גופים אחרים, על מצב בריאות הנפש בישראל ושום דבר לא השתנה.
כאשר הדוח בא לסכם את המצב הנוכחית הוא עושה זאת בדרך הבאה: "חברה בריאה יכולה וצריכה לדאוג לחוליה החלשה שבקרבה. על רקע זה מצא לנכון משרד מבקר המדינה לעסוק פעם נוספת בסוגיית נכי הנפש. דוח ביקורת זה מצטרף לסדרת דוחות שעסקו בסוגיה זו, ואשר העלו ממצאים חמורים בנוגע לטיפול בנכי הנפש, בשיקומם ובשמירה על זכויותיהם. יש להעיר בחומרה למשרד הבריאות על שלא פעל להסרת רבים מהליקויים שעלו בדוחות, ואשר מסכנים את המאושפזים וצוותי הטיפול במחלקות הפסיכיאטריות".
אז מה עשו ממשלות ישראל כדי "להגן על החלשים" בתחום בריאות הנפש? בעיקר לקצץ. ההוצאה הלאומית לבריאות הנפש מתוך סך ההוצאה הלאומית עמדה בשנת 2015 על 2.8%, לעומת טווח ההוצאה במדינות ה-OECD שעמד על 18%-5%, בשנת 2013. בשנים האחרונות הממשלה דאגה לקצץ כמחצית מהמיטות במסגרות פסיכיאטריות, העבירה את מימון הטיפול לקופות החולים ואת האחריות על השיקום ל"קהילה". כל זה אושר במסגרת "רפורמות" שהיו אמורות, איך לא, "ליעל" את הטיפול בפגועי נפש.
במה התבטא הייעול הממשלתי? בכמה בתי חולים הגיעה התפוסה בחודשים מסוימים לשיעורים גבוהים במיוחד, למשל באברבנאל, במחלקה בת 34 מיטות, הגיעה התפוסה באופן קבוע ומתמשך לממוצע של 60 מטופלים ביום ו-40 בלילה. צפיפות היתר גורמת להתגברות תופעות האלימות ולמצבים שבהם למטופלים אין מיטה משלהם במחלקה, ולפיכך בלילה הם נאלצים "לנדוד" למחלקות אחרות ובמהלך היום אין להם מיטה למנוחה.
היעדר משאבים גורם גם לאשפוז פסיכיאטרי שלא לצורך. משרד האוצר אינו מיישם הלכה למעשה את מדיניותו המוצהרת לפיה יהיה אשפוז מטופלים רק בתקופה הפעילה של מחלתם והוצאתם למסגרת מגורים, ליווי ותמיכה לאחר שיצאו מהמשבר האקוטי. המבקר מצא כי במחלקות הפסיכיאטריות מאושפזים במשך זמן רב מטופלים שאינם במצב אקוטי ואינם זקוקים לאשפוז, אלא למסגרות דיור מתאימות אחרות שיענו על צורכיהם הייחודיים. מדובר בכשליש (כ-1,200 מטופלים) מכלל המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים, ובהם: בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית; קשישים; בעלי נכויות גופניות; מטופלים במצב תפקודי ירוד ופגועי ראש. מטופלים אלה נאלצים לשהות במחלקות האשפוז הממושכות המשמשות עבורם פתרון מגורים עד שיימצא פתרון חלופי מתאים, לעתים למשך תקופות ממושכות ואף שנים רבות.
המחסור בפסיכיאטרים מקשה לאייש את התקנים הטיפוליים של פסיכיאטרים ופסיכיאטרים לילדים ונוער וגם את איוש הוועדות הפסיכיאטריות. במערך הסיעודי נמצא כי היחס בין מספר המטפלים למטופלים בישראל נמוך בהרבה מן המקובל במדינות מערב. בשעות היום, הוא 1 ל-4 במערב לעומת 1 ל-8 בישראל, ובשעות הלילה - 1 ל-4 לעומת 1 ל-20 בישראל.
משרד הבריאות לא קבע עקרונות לסדר היום של מטופלים, ובין היתר, מה יעשו בשעות הפנאי המרובות שלהם; לא התייחס לצורכיהם המיוחדים הן כדי להעסיקם וכך לצמצם אלימות, והן כדי להעשירם ולשפר את כישורי חייהם. לפיכך כל בית חולים קובע לעצמו סדר יום בהתאם לתפיסת חשיבותו ומשאביו. בחלק ממחלקות האשפוז מסתובבים מטופלים ללא מעש וללא תכלית, מעשנים, ולכן לעתים מתגרים בצוות ובמטופלים אחרים, והדבר מתלקח במהירות לאלימות.