בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן / צילום: לע"מ, קובי גדעון
אביגדור ליברמן, שר הביטחון, קצת התבלבל השבוע. ליברמן כנראה שכח שהוא חי במדינה דמוקרטית, שבה יש תקשורת חופשית שתפקידה לבקר את השלטון ולשאול שאלות קשות, וסירב לענות לשאלות, טלי מורנו, מגישת החדשות של ערוץ 10, על יוזמת חקיקת "פסקת ההתגברות". ליברמן נימק את הסירוב בכך שזה לא לעניין לשאול שאלות בגלל המצב הביטחוני. הוא גם הטיח במורנו שהתקשורת אובססיבית, מצדדת תמיד בצד של בית המשפט ויוצאת נגד הממשלה. "כל האובססיה הזאת דווקא במצב שכולנו עסוקים בביטחון מראה את הסימביוזה המסוכנת בין התקשורת לביהמ"ש", אמר שר הביטחון.
אבל אנחנו לא ניתן לליברמן ולחבריו, או לתימרות האש והעשן העולות מסוריה, להשכיח את מה שקרה כאן השבוע בשדות אחרים של הפוליטיקה והציבוריות. את החגיגה סביב שחרורו מהכלא של "החייל היורה", אלאור אזריה, או את יוזמת החקיקה שנועדה להגביל את כוחו של בית המשפט העליון. אנחנו כבר מזמן לא חיים בזמנים שבהם כשהתותחים יורים, המוזות צריכות לשתוק.
לכאורה, אין קשר בין היוזמה של ליברמן ונבחרי ציבור אחרים להוסיף פסקת התגברות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ברוב של 61 חברי כנסת, לבין היחס המלטף של אותם פוליטיקאים בכירים לאזריה. אבל בעצם יש קשר: שני המקרים מגלמים את ההתדרדרות שחלה ביחס של נבחרי הציבור שלנו אל שלטון החוק. בשני המקרים, אותם פוליטיקאים, המגובים ברוח גבית של חלקים רחבים מהציבור, מטילים ספק בעקרונות ובאמונות שחשבנו כנראה בטעות שהם חלק מהאתוס של הדמוקרטיה הישראלית. "אדם קם בבוקר ומרגיש כי הוא עם, ומתחיל ללכת", כתב אמיר גלבוע. הדמוקרטיה הישראלית קמה בוקר אחד והרגישה שהיא התחילה ללכת. אבל ללכת לאחור.
עורכי-הדין מתעוררים
הם לא פראיירים, אותם פוליטיקאים בכירים, ליברמן, רה"מ בנימין נתניהו, שרת המשפטים, איילת שקד, שר החינוך, נפתלי בנט, ח"כ בצלאל סמוטריץ, השר יריב לוין וחבריהם. הם מבינים היטב לאן הרוח הציבורית מנשבת, הם אלופים בקבלת מחיאות כפיים מההמון ובגריפת קולות בקלפי. הם מדברים בשם ה"עם" ומתהדרים בבוז ל"אליטות הישנות" - לביהמ"ש העליון, לאקדמיה. הם בזים אפילו למנהיגי העבר של הליכוד, דן מרידור, בני בגין ואחרים. והם חושבים שהעובדה שהגיעו לשלטון בבחירות דמוקרטיות, נותנת להם את ההכשר לכרסם בעקרונות היסוד שבבסיס הדמוקרטיה.
אבל הם טועים. דמוקרטיה שביטויה היחיד הוא בריצוי רצון הרוב, גם כאשר הרוב מבקש לרמוס זכויות של מיעוטים ושל פרטים, אינה דמוקרטיה. מדינה שנבחרי הציבור שלה שותפים לחגיגת שחרורו מהכלא של חייל שהפר בבוטות את החוק, הפר את פקודות הצבא, והפר את כל כללי המוסר הבסיסיים, היא מדינה בצרה. הצרה, אגב, היא לא של אותם פוליטיקאים בכירים, אלא של הציבור הרחב ובעיקר של החלקים החלשים והמוחלשים בו. אלו שקל להפלות אותם לרעה או לפגוע בחירות, בקניין, ובחופש הביטוי שלהם. אלו הזקוקים להגנה יותר מאחרים.
יש גם נקודות אור באפלה. אחת מהן היא ההתגייסות, החריגה במקומותינו, של עורכי-דין בכירים מהשוק הפרטי להגנת מערכת המשפט שבתוכה הם פועלים. אותם עורכי-דין שממעטים לעסוק בשאלות ציבוריות ורוב הזמן עסוקים בענייניהם הפרטיים, לא יכלו לשתוק עוד נוכח הפגיעה המסתמנת במערכת המשפט.
שלשום (ד') התפרסמה עצומה של עורכי-הדין נגד חקיקת פסקת התגברות ברוב של 61 חברי כנסת. חתמו עליה, בין היתר, עורכי-הדין אלי זהר, פיני רובין, רם כספי, נוית נגב, איל רוזובסקי, אלקס הרטמן, גיורא ארדינסט, דוד תדמור, אביגדור קלגסבלד, רחל בן-ארי. מי שיזם את עצומת עוה"ד נגד חקיקת פסקת התגברות, ולא במקרה, הוא עו"ד נדב ויסמן. אותו ויסמן שהסכים להתגייס לשירות מילואים מיוחד כדי להוביל את התביעה במשפט אלאור אזריה. העמדה של ויסמן מספקת עוד הוכחה לקשר בין שני המקרים.
בראיון שערכנו עם ויסמן בדצמבר 2016, הוא אמר כי משפט אזריה הוא "משפט על הערכים שלנו כמדינת ישראל ועל הערכים של צה"ל". ויסמן הוסיף ואמר כי "זה משפט שאי-אפשר לנהל אותו אם אתה לא מאמין שאתה עושה את הדבר הנכון". ויסמן צדק. אבל במבט לאחור, הוא לא הצליח להשיג את מה שביקש. אזריה אמנם הורשע בהריגת המחבל וגם קיבל עונש מאסר (קל באופן חריג-עד-מתמיה ביחס לעבירות שבהן הורשע), ואולם הערכים שבשמם יצא ויסמן למערכה המשפטית כפוית-הטובה לא בוססו, אלא להיפך - התבוססו במי האפסיים של היחס הציבורי והפוליטי המלטף לאזריה.
בשורה התחתונה, בשל החיבוק שהעניקו הפוליטיקאים וחלקים נרחבים מהציבור לאזריה, במקום שהערכים של טוהר הנשק, קדושת החיים, שלטון החוק, יחוזקו במשפט הזה - הם נשחקו. אזריה נתפס היום כקורבן ולא כעבריין, כ"ילד של כולנו" שנזנח בשדה הקרב, ולא כפושע שירה בראשו של מחבל כפות. המילים הקשות שכתבו שופטי אזריה בהכרעת הדין, התפוגגו. נשארנו עם קריאות השמחה של הפוליטיקאים ועם תקיעות השופר שבהן התקבל אזריה בשובו לביתו.
היסטריים וחמוצים?
אם תשאלו את שרת המשפטים, איילת שקד, כל אלה, כמונו, שמתריעים מפני התדרדרות הדמוקרטיה הישראלית, היסטריים. אם תשאלו את רה"מ נתניהו, אנחנו "חמוצים". אם תשאלו רבים מהטוקבקיסטים (שיגיבו גם לרשימה הזאת), אנחנו "סמולנים עוכרי ישראל". מה שנתניהו, שקד והטוקבקיסטים שוכחים זה שביקורת עניינית על השלטון שנועדה לשפר את המצב, היא מעשה פטריוטי; שהגנה על זכויות אדם היא לא עניין של ימין או שמאל.
בעניין הזה צודק עמית סגל, הפרשן של חברת החדשות שטען השבוע שבג"ץ איפשר בחלק מהמקרים לממשלה להתנהל בברוטליות כלפי המתנחלים בזמן ההתנתקות. אבל המסקנה מהביקורת של סגל על יחס בג"ץ למתנחלים שפונו מגוש קטיף, לא צריכה להיות שיש צורך לבטל את הביקורת החוקתית, אלא שהשימוש בביקורת החוקתית צריך להיעשות באופן שוויוני.
שוב - הגנה על זכויות אדם היא לא עניין של ימין או שמאל. אז לסיכום, אדוני שר הביטחון, אנחנו יכולים לתמוך בפעולות הממשלה וצה"ל בסוריה בימים אלה, ולהאמין שצריך להשיב מנה אחת אפיים לכל מי שקם עלינו להורגנו, ובאותה הנשימה, להתריע מפני פגיעה באזרחים חפים מפשע ולבקר את הממשלה על הצעת חוק שהיא לטעמנו גרועה ומסוכנת, או על היחס המלטף שלה לחייל שבגד בכל הערכים שעליהם גדלנו. אין סתירה בין הדברים.