בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט חגי ברנר), אישר אתמול (ב') בערב לנאמני רשת האופנה הוניגמן לוותר על חוזי שכירות קיימים ועל חוזי זכיינות שהם נכסים מכבידים.
החלטת בית המשפט מתייחסת ל-8 סניפים של הרשת (7 סניפי הוניגמן KIDS וסניף אאוטלט), אשר לא נרכשו במסגרת מכירת מותג הילדים על-ידי חברת אבני שהם אופנה בע"מ, במסגרת 39 הסניפים שרכשה מידי הנאמנים בסך כולל של 6.5 מיליון שקל.
בהחלטתו קיבל בית המשפט את טענת הנאמנים, שגרסו כי החל מתאריך 1.5.18 יש לוותר על סניפים אלה, לאור הפיכת חוזי השכירות והזכיינות של אלה למכבידים.
בית המשפט ציין כי בהתאם לסעיף 360 לפקודת החברות, חוזים ללא רווח הם חוזים מכבידים.
בהתאם קבע השופט ברנר כי אין חולק שחוזי השכירות שלא נמכרו לחברת אבני שהם, ושהנאמנים אינם רשאים עוד להפעילן, הפכו עם קבלת אישור הממונה על ההגבלים העסקיים לעסקת המכר של 39 סניפי הרשת האחרים, לחוזים ללא רווח, ומשכך קבע בית המשפט כי מדובר בנכס מכביד כהגדרתו בפקודה.
ביחס לקביעה זו, בית המשפט חזר על התכלית העומדת מאחורי כלל ההשתחררות מנכסים מכבידים, והיא למנוע העמסה של הוצאות והתחייבויות מיותרות על קופת הפירוק. בית המשפט הוסיף כי המטרה היא שחרור החברה שבפירוק מנכסים המכבידים על קופת הפירוק ומביאים לדילול במסת נכסיה ובסופו של דבר לפגיעה בנושי החברה.
בהקשר זה יצוין כי כלל לא ברור מה היקף הכספים שיראו נושי החברה בשעה שיחולקו הכספים שייאספו בקופת הפירוק ובקופות פשיטת הרגל של האחים יעקב ומיכה הוניגמן.
חובות החברה מוערכים נכון להיום בכ-240 מיליון שקל, המהווים סכומי-עתק בהתחשב בתמורה הזניחה שקיבלו נאמני הרשת, רו"ח בועז גזית ועורכי הדין קרן רייכבך-סגל ופיני יניב, עבור מכירת מותג הילדים של הרשת והמותג TNT. הללו נמכרו, יש יגידו, בעבור נזיד עדשים, תוך שהתמורה הכוללת שהתקבלה עבורם מגיעה לסך כולל של 8.5 מיליון שקל בלבד.
בית המשפט המחוזי דחה התנגדויות שונות לבקשת הנאמנים, שהוגשו על-ידי הקניונים בהם מצויות חנויות הרשת עליהן ביקשו הנאמנים לוותר במסגרת בקשתם לוויתור על נכסים מכבידים.
בין יתר הקניונים שנפגעו מסגירת החנויות ניתן למצוא את קניון הזהב, קניון רננים, קבוצת עזריאלי, קניוני G ועוד.
במסגרת ההתנגדויות השונות שהגישו הקניונים לבקשת הנאמנים, ניסו חלקם לשפר עמדות, בין היתר בכל הנוגע לפיצויים שיקבלו מקופת הפירוק ולמקומם בסדר הנשייה.
בית המשפט דחה ניסיונות אלה, תוך שהוא מציין כי הפיצויים שדורשים הקניונים הם לעולם חוב בר תביעה בפירוק דהיינו, חוב בנשייה רגילה.
עוד הוסיף בית המשפט כי הוא "כלל אינו מוסמך לשדרג את הפיצויים הללו לדרגה של הוצאות כינוס (כסף שיחזור אל הקניונים ראשון ברגע שבקופת ההקפאה יהיה כסף - מ"ש) או להתנות את השחרור בתשלום פיצויים שלא לפי סדרי הנשייה הרגילים".
השופט ברנר הבהיר כי כל קניון שרואה עצמו נפגע מחמת ויתור הנאמנים על חוזה השכירות, רשאי להגיש תביעת חוב בגין אובדן דמי השכירות או הקטנתם (ככל ועלה בידו למצוא שוכר חלופי) מיום הוויתור על החוזה המכביד.
בהקשר זה יצוין כי חרף האפשרות של הקניונים להגיש תביעת חוב נראה כי נוכח היקף חובות הרשת כלל לא ברור אם יישאר מה לחלק, כאשר יגיע תורם בסדר הנשייה.
במסגרת ההחלטה אישר בית המשפט בקשה נוספת של הנאמנים, הכוללת הסדר נוסף אליו הם הגיעו עם אבני שהם (הבעלים של רשת האופנה קיווי), לפיו תוכל אבני שהם להתקשר בהסכמי שכירות וזכיינות גם ביחס לסניפים שלא נרכשו על-ידה מאת הנאמנים, וזאת תמורת תשלום בסך 100 אלף שקל בתוספת מע"מ, כאשר בתמורה לסכום זה לא יתנגדו נאמני הרשת להתקשרות שכזו.
בסיום החלטתו הרחיב בית המשפט את המועד שממנו ייכנס הוויתור על הנכסים המכבידים לתוקפו.
ככלל קבע בית המשפט כי הוויתור על חוזה מכביד טעון אישור מראש של בית המשפט. זאת, כדי למנוע אי-ודאות אצל צדדים שלישיים, הזכאים לדעת כי הוויתור על החוזה שבינם ובין החברה חדלת הפירעון קיבל את ברכתו של בית המשפט, ומשכך הוא סופי.
בהתאם ציין בית המשפט כי כלל אין די בהודעה של בעל תפקיד על כוונת הוויתור על-מנת שזה יתפוס.
יחד עם זאת, בעניין הוניגמן, מציין השופט ברנר, הסיפור הוא שונה, שכן הכורח של הנאמנים לוותר על החוזים המכבידים היה ידוע לבעלי הקניונים, כבר מהרגע בו התברר אילו חנויות מועברות לאבני שהם ואילו נותרו בחזקתם. זאת, כשם שהיה ברור לבעלי הקניונים, כי מרגע שהממונה על ההגבלים העסקיים יאשר את המכר של מותג הילדים לאבני שהם, לא יוכלו הנאמנים להמשיך בהפעלת החנויות שנותרו ברשותם.
בהתאם לכך קבע בית המשפט כי לקניונים "לא הייתה יכולה להיות כל ציפייה סבירה לכך שבית המשפט יכפה על הנאמנים את המשך ההחזקה בחנויות שלא נמכרו", וזאת שעה שאין כל צורך או תועלת בהחזקתם של חנויות אלה, ושעה שהדבר מעמיס עלויות הקפאה כבדות על קופת ההסדר.