תלמידה מהחברה הערבית. מיעוט גם בתנועות הנוער / צילום: Shutterstock
בסוף 2015 קיבלה ממשלת ישראל החלטה משמעותית: הקצאת 15 מיליארד שקל בחמש שנים לקידום האוכלוסייה הערבית. התוכנית כוללת שינוי במנגנוני הקצאת התקציב בשורה של תחומים - תשתיות, תחבורה, חינוך, תעסוקה ודיור - במטרה לצמצם את הפערים בין הציבור הערבי ליהודי.
תחום החינוך הבלתי פורמלי, שעד לפני כשנתיים לא היה קיים כמעט בכלל בחברה הערבית, קיבל תקציב לא מבוטל בסך 650 מיליון שקל בפריסה לחמש שנים. ממשרד החינוךלא נמסר כמה מתקציב השנתיים הראשונות נוצל בפועל.
ואולם, בחינה של התהליכים מראה כי הדרך לצמצום פערים לא עוברת רק בכסף, ויש צורך גם בבניית מנגנוני פעילות ותשתיות שיאפשרו לנצל את התקציב בצורה יעילה.
"במשרד החינוך היה מטה מאוד קטן עם תקציבים אפסיים, שפתאום נפלו עליו ועל הרשויות המקומיות 650 מיליון שקל מהשמיים, והם לא ידעו מה לעשות איתו", אומרת נסרין חדאד חאג' יחיא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שערכה מחקר בנושא יחד עם אריק רודניצקי (שניהם מהתוכנית ליחסי יהודים-ערבים במכון). המחקר הוצג בכנס שערך המכון בשבוע שעבר ובו השתתפו מנכ"ל משרד החינוך שמואל אבואב ונציגי המשרד, נציגי רשויות מקומיות ערביות וארגונים שפועלים בחברה הערבית.
"למרות שהוקצו 130 מיליון שקל בשנה, הבנו כי לא נעשה שום מיפוי של צרכי החברה הערבית והיישובים עצמם, ככה נולד המחקר. אם משרד החינוך לא יצליח לעשות משהו משמעותי עם הכסף הזה, האוצר לא ימשיך לתקצב את התחום, וחשוב שהוא ימשיך להיות מתוקצב גם אחרי שנת 2020", אומרת חדאד חאג' יחיא, שמדגישה כי המשרד שיתף פעולה עם המחקר לאורך כל הדרך. חינוך בלתי פורמלי יכול להיות תנועות נוער, מסגרות חלופיות לנוער בסיכון, מרכזים קהילתיים, קבוצות התנדבות ועוד.
"חשוב שהתחום הזה לא יהיה רק לעשירים. מרבית המשפחות הערביות בקושי שורדות את היומיום ולא מספקות את הצרכים הבסיסיים. היה לי חשוב להשפיע על המציאות, ולגרום לכך שלכל ילד תהיה מסגרת גם אחרי שעות הלימודים", היא מוסיפה.
משרד החינוך הגדיל את אגף החברה הערבית במשרד החינוך מ-3 מפקחים ל-15 מפקחים, וחתם על התקשרות עם ג'וינט-אשלים שקיבל את האחריות לתאם בין גופי הממשלה, הרשויות המקומיות ועמותות שפועלות ביישובים ערבים. כמו כן, המשרד העביר 70 מיליון שקל בשנה לרשויות המקומיות ו-60 מיליון שקל למטה ולתוכניות ארציות בתחום החינוך הבלתי פורמלי.
החוקרים החלו למפות את המצב הקיים, שמבוסס בעיקר על השקעות מצד פילנטרופים וארגוני חברה אזרחית, כדי להבין איפה החוזקות והחולשות של החברה הערבית והרשויות המקומיות, לבחון את התכנים הזמינים ועוד. על בסיס זה הם כתבו סדרת המלצות שיכולה לשרת את המשרד והרשויות המקומיות, ולאפשר להם לנצל את התקציבים בצורה טובה יותר.
רק 32 מתנ"סים ביישובים הערביים
אוכלוסיית הילדים ובני הנוער הערבים, מגן חובה ועד סוף י"ב (גילאי 18-5) היא יותר מרבע (27%) מכלל האוכלוסייה בגילאים אלו בישראל. למרות זאת, מספר המתנ"סים ביישובים הערביים מהווה פחות מ-5% מכלל המתנ"סים - 32 מתנ"סים מתוך 700 בסך הכל. החברה הארצית למתנ"סים, שהיא חברה ממשלתית, מתכננת להקים 22 מתנ"סים נוספים עד 2021.
תנועת הנוער העובד והלומד פועלת גם היא ב-32 יישובים, אך מספר החניכים הערבים בתנועה - 16 אלף - מהווה רבע מכלל בני הנוער בתנועה, קרוב למשקלם באוכלוסייה.
על פי דוח של הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך (ראמ"ה) מפברואר 2016, בתוך עשור עלה פי שניים מספר החניכים והמדריכים בתנועות נוער (גילאי 18-10) בציבור הערבי (מ-6% ב-2006 ל-12% ב-2015). על פי מחקר של החוקרים אריק כהן ושלמה רומי, כ-16% מבני הנוער המוסלמים והנוצרים ענו ב-2015 בשאלון כי הם הולכים לתנועת נוער. זהו שיעור נמוך מהממוצע באוכלוסייה, שעומד על כ-20%. ואולם, בחברה הערבית לחינוך בלתי פורמלי יש חשיבות מכרעת במיוחד, מכיוון שהמצב הכלכלי לא מאפשר לרבים מההורים לשלוח את ילדיהם לחוגים פרטיים אחר הצהריים.
אחת הסיבות למצבו הקשה של החינוך הבלתי פורמלי בחברה הערבית היא מצבן הכלכלי של הרשויות המקומיות, והעובדה כי הן מדורגות באשכולות הנמוכים ביותר מבחינה חברתית-כלכלית. זה גורם לכך שהן לא מעמידות את החינוך הבלתי פורמלי במקום גבוה בסדר העדיפויות. "החולשה של הרשויות לא מאפשרות להן לעשות מצ'ינג, כלומר לשים את החלק שלהן במימון התוכניות (30% לפני תוכנית החומש, ו-10% כיום). בקרב האוכלוסייה אין מודעות לגבי היכולת של חינוך בלתי פורמלי להעצים את בני הנוער, ולתת להם כלים לשוק העבודה בעתיד", אומרת חדאד חאג' יחיא.
במכון הישראלי לדמוקרטיה סימנו כמה חסמים עיקריים להתפתחות החינוך הבלתי פורמלי בחברה הערבית: תשתיות לקויות - תשתית פיזית ומיעוט מסגרות בלתי פורמליות; בעיות בהון האנושי - מחסור בכוח אדם מקצועי; חסמים תוכניים - מיעוט בתוכניות שנכתבו במיוחד לבני הנוער הערבים (נגיד בנושאי אפליה או השתלבות בחברה הישראלית) והעובדה כי מרבית התוכניות הקיימות מתורגמות מעברית מבלי שעברו התאמה תרבותית לחברה הערבית; וחסמים חברתיים ותרבותיים - הדומיננטיות של התרבות הערבית המסורתית וחוסר הקשר בין ההורים למערכת החינוך הבלתי פורמלי.
"בעיית התשתיות היא בעיה שניתן להתגבר עליה כי אפשר להשתמש במבנים קיימים של בתי ספר. אני חושבת שהדבר הזה יקום ויפול על ההון האנושי, גם במשרד החינוך, גם ברשויות המקומיות וגם בבתי הספר. כשאין כלים ואין יכולת לעשות את זה בצורה נכונה, לא יעזור להשקיע מיליארדים.
"אי אפשר לשים אנשים בלתי מקצועיים ולצפות מהם למסד את התחום הזה. בחברה היהודית יש תנועות נוער שבונות את דור העתיד של החינוך הבלתי פורמלי - בחברה הערבית אין. הצענו לקחת את ההון האנושי העצום של 16 אלף מורות ומורים שלא עובדים במקצוע - ולתת להם כלים. עדיף שמי שלמדה חינוך, ויש לה את הבסיס הערכי, היא זאת שתהיה עם הילדים, ולא אנשים שלא מתאימים ואין להם את ההכשרה המתאימה לכך".
"אסור לחשוש מעיסוק בזהות"
המלצות נוספות שהופיעו במחקר הן הקמת מנהלת במשרד החינוך שתפקידה יהיה ליווי הרשויות המקומיות הערביות בתחום זה; הקמת יחידה ייעודית שתהיה אחראית על הקצאת המשאבים לרשויות המקומיות על בסיס מצבן הכלכלי; הרחבת היחידה לפיתוח תכנים המיועדים לחברה הערבית, ועוד.
"אם משרד החינוך ייקח את ההמלצות בצורה רצינית ויישם אותן - אנחנו נקבל בסיס בלתי פורמלי שיוכל לקחת את הנוער והצעירים למקום טוב יותר. אני מאמינה שנקטוף את הפירות של הרפורמה הזאת בעוד עשר שנים", אמרה החוקרת, שבעבודת הדוקטורט שלה הראתה את ההשפעה החיובית של מסגרות לא פורמליות על אוריינטציית העתיד של הצעירים הערבים.
חדאד חאג' יחיא מוסיפה כי התרומה של המחקר היא בין היתר גם לעזור למדינה לא לפחד מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת: "המיעוט הערבי והמדינה לא רואים בכל הנושאים עין בעין, וזה לגיטימי, אבל אסור לחשוש מעיסוק בזהות וביחסים מורכבים עם המדינה. אני חושבת ש-90% מהמחקר שלנו מקובל גם על המנהיגות הפוליטית הערבית וגם על המדינה".