הוועדה לבחינת סמכויות הנהלת האוצר מונתה ב-19 ביוני על ידי שר האוצר משה כחלון במטרה "לבחון את מבנה הסמכויות של מנכ"ל האוצר וראשי האגפים השונים, לרבות מנהלי יחידות הסמך". הקמת הוועדה עוררה בשעתו סערה באוצר כי התפרשה כניסיון של מנכ"ל האוצר שי באב"ד להכפיף למרותו את בכירי האוצר ובראשם את ראש אגף התקציבים. כיום נהנים שמונת ראשי האגפים באוצר ממעמד של מנכ"לים וסמכותו היחידה של המנכ"ל היא בנושאי אדמיניסטרציה כמו חלוקת החדרים או אישור נסיעות לחו"ל.
במשך שלושה חודשים (4 ביולי עד 19 בספטמבר 2017) ערכה הוועדה 19 מפגשים שהוקדשו לשמיעת 30 בכירים ובכירות באוצר בהווה ובעבר. מיד לאחר סיום עבודת הוועדה פנה "גלובס" (לצד עמותת "הצלחה") לאוצר בבקשה לקבל את סיכומי הדיונים של הוועדה בהתאם לחוק חופש המידע ואלה הועברו אתמול. הסיכומים אינם כוללים את דברי שר האוצר עצמו שהיה אחרון המופיעים בפני הוועדה, אבל גם כך הם מציגים תמונה סוערת והרבה ביקורת על משרד האוצר ותפקודו. החל ממאבקי אגו, הדלפות ועד ביטול של החלטות שכבר התקבלו.
את הדברים הקשים ביותר, כפי שעולה מהפרוטוקולים של הוועדה, אמר המשנה ליועץ המשפט לממשלה, אבי ליכט, שהודיע אתמול על התפטרות מתפקידו. "מצבו של השירות הציבורי בכלל, ומשרד האוצר בפרט, מידרדר בתקופה האחרונה, הן מבחינת אמון הציבור והן מבחינת איכות האנשים והלגיטימציה של פעולות הפקידים", אמר ליכט בוועדה. "הפוליטיזציה של השירות מתחלקת לשני רבדים: ברובד העליון, פעולות גלויות להגברת המשילות, כגון: ועדת שקד-לוין. ברובד התחתון, ישנם מינויים סמי-מקצועיים וסמי-פוליטיים במגוון רחב של תפקידים של שומרי סף. הנזקים של מינויים אלו חמורים יותר מהנזקים של מינויים פוליטיים גרידא. ברמה הבין-משרדית כבר לא ניתן לייצר כלל עבודת מטה, וגם לא ברמה המשרדית. הסיבה המרכזית לכך היא שעבודת מטה בין-משרדית דורשת ויתור מראש על סמכויות, דבר שלא מתקיים כיום".
ליכט אמר בוועדה כי "היום יש פרסונליזציה של התהליכים, כל אחד רוצה את הכותרת הבאה אין במשרד האוצר תהליך סדור לקבלת החלטות, ואין לויאליות בין האגפים. חוסר הלויאליות אינו קשור לסמכות המנכ"ל. כבר היום מבוצעים מהלכים עוקפי תקציב ומופעל לחץ כבד על האגף".
מבחינת דברים שרצויים, אמר: "כל החלטה שהוועדה תקבל תגרום לנזק בעיתוי הנוכחי. אין יתרון בקביעת תנאי סף לתפקיד המנכ"ל כי אין ערובה לכך שתנאי הסף הללו לא ישונו בהמשך, ומכיוון שבעידן כמו היום יש צורך קריטי בשומרי סף חזקים, עדיף להסתפק במסורת, שהיא לפעמים חזקה יותר, כמו בעניין היועץ המשפטי לממשלה . אין טעם למנות גורם שייתן חוות דעת שנייה לאגף תקציבים כי הדבר יוביל למוקד אגו נוסף ולא ישיג את המטרה".
שי באב"ד, מנכ"ל האוצר אמר: "תצורת העבודה ותהליכי הניהול במשרד הם חריגים ולא נתקלתי בהם במקומות אחרים, סבור שהם לוקים בחסר ומסבים נזק. גם אם בשגרה ליקויים אלה לא מביאים לקטסטרופה, במצב של משבר - צורת התהליכים הנוכחית לא תאפשר ניהול המשבר כראוי. אין תהליך במשרד שמנוהל ללא הדלפות לעיתונות. אגף שרואה שהתהליך לא מנוהל בהתאם לעמדה שלו, מדליף לעיתונות מידע על התהליך עם התייחסות שמשמיצה את העמדה המנוגדת, והיכולת לנהל תהליכים בצורה תקינה נפגעת. זה מלכלך את התהליך המקצועי, ולא מאפשר לבשל אותו עד הסוף ולהביא אותו לשר שלם, כיוון שעוד לפני שכל העמדות המקצועיות מתבררות כבר נכנסים לחצים ציבוריים, וזה מפיל את כל התהליך.
מבחינת תשומות זמן, אין שום יכולת לשר לנהל תשעה אגפים בנוסף לפעילותו הפוליטית. תהליך של בניית תוכנית אסטרטגית ע"י ההנהלה, שנעשה כמה פעמים, מוסמס בהמשך ע"י אגף תקציבים. בהיעדר תיעדוף של רפורמות בתהליך התקציב "מוכרים" את כל הרפורמות שאינן של אגף תקציבים".
באב"ד מציע ליצור "הכפפה של אגפי המדיניות למנכ"ל - ובתנאי שראש אגף תקציבים יהיה המנכ"ל. בעדיפות שנייה השארת המצב הקיים תוך מתן סמכות למנכ"ל להוביל רפורמות, ולהכריע במחלוקות בין ראשי אגפים והכפפת כל עובדי המשרד אליו".
אמיר לוי, לשעבר הממונה על התקציבים, אמר: "שרים התחילו להבין שבשביל לקדם תהליכים הם צריכים אחיזה יותר חזקה במשרד והאחיזה הזו מתאפשרת באמצעות לשכת המנכ"ל. יש יותר ויותר מקרים שאין דיונים מקצועיים כנדרש. חלק מהתהליכים גם אינם מובאים לידיעת והתייחסות הדרג המקצועי עד שלב מאוד מתקדם. תמיד יש גם את החשש מפגיעה בנושאים פיסקליים. למשל משחקים בין הוצאה להכנסה כדי להימנע מקיצוצים. התיאום בין האגפים אכן צריך להשתפר. הרבה מבוסס על יחסים בינאישיים ותלוי גם בעוצמה האישית של המנכ"ל ושל השר. כמעט ולא קיים חיבור עם בנק ישראל". לוי מציע "להקים מועצה ציבורית פיסקאלית שתמליץ לממשלה על מדיניות כלכלית תבצע הערכות בדבר היקפי ביצוע התקציב, תחזית הכנסות והוצאות והערכות לטווח זמן בינוני".
גם מיכל עבאדי-בויאנג'ו, לשעבר החשבת הכללית, מתחה ביקורת קשה בוועדה על פעילות המשרד: "אין קשר בין התקצוב המתוכנן לתקצוב בפועל. בשנים מסוימות היו מעל 20 אלף שינויים תקציביים. אין פיקוח אפקטיבי של הכנסת על הממשלה כתוצאה מכמות השינויים האדירה שמתבצעת במהלך השנה. אין שום דיון ממשלתי אמיתי בסדרי עדיפויות של חוק ההסדרים. אין תמונה מסודרת של החוק לא לשר האוצר ולא לראש הממשלה. קשר של צעירי אגף תקציבים לפוליטיקאים אינו בריא ויוצר סחרור כוח . באופן תיאורטי החשב הכללי וראש אגף תקציבים יכולים להסכים ביניהם על הכל מבלי לערב את השר - מדובר במצב אנטי-דמוקרטי".
מציאות ארגונית עגומה
דוח ועדת קוצ'יק לא הוגש מעולם לשר האוצר משה כחלון שהתחמק מלקבל אותו. כחלון לא הבין מהרגע הראשון לשם מה נחוץ הדוח הזה, ומינה את הוועדה רק בגלל לחץ כבד שהפעיל עליו מנכ"ל משרד האוצר שי באב"ד.
המלצות הוועדה העיקריות היו לחזק את יכולותיו המקצועיות של המנכ"ל מבלי לפגוע בעצמאות האגפים, לשקול הקמת מועצה פיסקאלית ולהחזיר את ניהול מדיניות המסים לידי מינהל הכנסות המדינה. ההמלצות לא ייושמו בעתיד הנראה לעין. אין בכך אסון יגידו העדים, שאמרו לוועדה "אם זה לא שבור אל תתקנו את זה".
אבל גם אם היוזמה עצמה נכשלה, מגיעים לבאב"ד שבחים עליה. בזכות התעקשותו על הקמת הוועדה ואי-התפשרותו על מקצועיותה נולד מסמך המאגד 30 עדויות שלא את כולן יכולנו להביא בפניכם כאן. 30 העדויות האלה מבטאות את המחשבות האמיתיות של ראשי הדרג המקצועי באוצר על התמורות שעובר המשרד והן מסמך היסטורי שישמש מורה דרך להבנת תהליכי קבלת ההחלטות הכלכליות במדינה.
העדויות המפורסמות כאן ניתנו לפני חצי שנה. כמה מהבכירים שכיהנו באותו זמן התחלפו מאז והאווירה בין האגפים השונים וראשיהם השתנתה לטובה. הופקו גם לקחים מאירועים שהביאו להקמת הוועדה ובראשם סיכום תקציב הביטחון שנעשה על ידי אגף התקציבים והמנכ"ל ללא שיתוף האגפים המקצועיים במשרד. ובכל זאת הבעיות שנחשפות במסמך הן הרבה מעבר לפרסונליות ונקודתיות
יש במסמך הזה אמירות מדירות שינה של אבי ליכט, יואל נוה ואמיר לוי על הפוליטיזציה באוצר, ועל משמעות העובדה ששר אוצר הנוכחי (כמו קודמו) הוא גם ראש מפלגה. מהצד השני, יש בו אמירות נוקבות של מיכל עבאדי, קרנית פלוג ואלי גרונר על הכוח המופרז שבידי אגף התקציבים ועל העובדה שאין על האגף הזה בקרה אמיתית בתוך המשרד ומחוצה לו.
וישנן אמירות כלליות מטרידות כמו אלה של קובי אמסלם על אווירת כוחניות והידרדרות התרבות הארגונית באוצר.
מה שהטריד את חברי ועדת קוצ'יק יותר מכל לא הייתה העובדה שכחלון סרב לקבל את הדוח, אלא המציאות שנגלתה לנגד עיניהם באוצר. הם הבינו שאת בעיות העומק שנחשפו בפניהם לא ניתן לתקן באמצעות עוד דוח ועדה.
