פיל במי נהר היאמונה הנשפכים אל הגנגס / צילום: רויטרס - Adnan Abidi
הנתון הבא צריך להדהד בכל פעם שמוזגים כוס שתייה או מצחצחים שיניים: לכ-30% מאוכלוסיית העולם אין כיום גישה למים נקיים לשתייה, כאשר "הצפי הוא", כפי שמתריעה פרופ' הדס ממן-שטינדל, "שבשנת 2030, לכ-50% מהעולם לא תהיה גישה למים ראויים - וזה לא עוד הרבה זמן. יש בי פחד לגבי מה יהיה בעוד כמה שנים. אם לא נפתור את הבעיות, נגיע לנקודת אל חזור".
ממן היא ראש התוכנית להנדסת סביבה בפקולטה להנדסה וחוקרת בכירה במרכז לחקר המים באוניברסיטת תל אביב. תחומי המחקר שלה הם פיתוח טכנולוגיות לטיפול במים, בין היתר על-ידי שימוש בפוטונים, ברדיקלים ובננו-חלקיקים. אבל מעבר לשורות "היבשות" בקורות החיים, בניגוד לחוקרים רבים שמחפשים פתרונות בין כותלי המעבדה הממוזגת, ממן עושה זאת מן השטח. בימים אלה, היא, בן זוגה דן ושלושת ילדיהם (בת 8 ותאומים בני 5) מתאקלמים בהודו, שם יתגוררו בחודשים הקרובים, בזמן שהיא תלמד להכיר את האוכלוסייה שעם הבעיות שלה היא מבקשת להתמודד.
"החשיבה שלי לאורך השנים הייתה של מהנדסת", היא אומרת בשיחה עם G, ימים ספורים לפני הטיסה אל תת-היבשת ההודית. "יש בעיה, אז יושבים, מתכננים, עושים ניסויים במעבדה (ממן מנהלת את המעבדה Water-Tec Laboratory באוניברסיטה), מוצאים פתרון, שמים אותו בשטח והכול טוב ויפה. ככה אנחנו מחונכים לחשוב. ככה גם אני עבדתי, אבל לא ראיתי בני אדם חוץ מאשר את הסטודנטים שלי. עם הזמן הגעתי להבנה שלא מספיק רק להגיע לפתרון; חסר הממד האנושי. הרי בבעיות סביבתיות אנחנו עוסקים בבני אדם.
"לימודי הנדסת סביבה גם מועברים בצורה מאוד יבשה. אנחנו אלופים בלדעת איך לתכנן טכנולוגיות לטיהור מים ויש הרבה כאלה. אבל אני לא יכולה להגיד שאני פרופסור להנדסת סביבה ולהתנתק מהעובדה שבמדינות עולם שלישי בעיקר, מי שצריך ליישם את הטכנולוגיות זו בעיקר הקהילה המקומית".
ובשביל זה אותה קהילה צריכה מודעות והיכרות עם הפתרון.
"בדיוק. אם רק מתקינים את הטכנולוגיה והולכים, אז ברגע שמשהו מתקלקל, זה הופך להיות רק ברזלים. לאט-לאט התחלתי להבין שחשוב גם היחס של האנשים לטכנולוגיה, איך הם ניגשים אליה כשמשהו לא עובד ומה המעורבות שלהם ביחס לטיהור מים ולפתרון שנמצא. המטרה שלי היא שאני עצמי אבין את הצרכים של הקהילה, אחר כך לבנות את הקשר בין הטכנולוגיה לבין הקהילה, ולהצליח לשלב את הדברים במדינות עולם שלישי".
כמה חודשים בהודו יספיקו לך כדי להביא לשינוי כלשהו?
"מבחינתי, הנסיעה הזאת היא רק ההתחלה. זו בניית השורשים. היתרון באקדמיה הוא שבקיץ לא מלמדים והחלום שלי הוא לנסוע להודו בכל קיץ".
תצליחי להכניס את הגישה שלך לתוכנית הלימודים?
"זאת הכוונה. אני גם עובדת עם קולגות מתחומים של מדיניות ציבורית ומדעים מדויקים באוניברסיטה ואנחנו מנסים לחבר את התחומים של טכנולוגיה וקיימות כך שתהיה סינרגיה ביניהם ולהביא את זה לתוכנית הלימודים. אני גם רוצה להביא לאוניברסיטה סטודנטים מהודו ושסטודנטים ישראלים ייסעו לשם. במעבדה שלי זה כבר התחיל.
"אני לא מתיימרת להגיד שאני פותרת בעיה עולמית, אבל אני יכולה לעזור במשבצת שלי ומקווה שכל אחד יעזור במשבצת שלו. אני מאמינה ביכולת לעשות שינוי בעולם, ובכל מה שקשור למים, חלון ההזדמנויות עדיין פתוח. כולם אומרים לי שהבעיות במקומות כמו הודו וסין הן כל-כך גדולות ושזה מצב אבוד, אבל מים הם המשאב החיוני ביותר לאנושות וזה בנפשי. אני עוסקת בתחום המים כי מאז ומתמיד זה הדבר הכי חשוב לי בעולם. זה הרבה מעבר למחקר. אני לא יכולה אחרת".
"כשרוחניות משתלבת עם מדע"
אין זה הביקור הראשון שלה בהודו. ממן, שלמדה לתואר ראשון בהנדסה כימית ולתואר שני בהנדסת סביבה בטכניון, ואת הדוקטורט עשתה באוניברסיטת דיוק בארצות הברית - סופרת כבר עשרה ביקורים בה לאורך השנים ומדברת עליה בעיניים נוצצות. זה התחיל בטיול אחרי סיום התואר הראשון והמשיך ביצירת קשרים ענפים עם חוקרים הודים וגם בשטח.
"מאז הפעם הראשונה שלי בהודו הרגשתי חיבור גדול לרוחניות ולתרבות שם, כמו רבים אחרים", היא מספרת. "בהמשך, המסלול שלי באקדמיה היה מלווה בלחץ גדול להצליח, לקבל קביעות וקידום, לפרסם מאמרים ולקבל מענקים. הכול תורגם ליעדים ולמטרות, בלי הרבה רגש. לפני כמה שנים פנו אליי מאוניברסיטת תל אביב וביקשו שאסע להודו להרצות בנושא המים וזה עורר בי מחדש את תחושת האהבה למקום. הרגשתי שאני מתחברת למהות שלי, לסיבה שבגללה הגעתי לתחום הסביבה.
"כשרוחניות משתלבת עם מדע - זה הכי מעניין מבחינתי. גם כשהלכתי לראות את מיחזור החומרים בסלמס במומביי, או במקומות עם הזיהום הכי גדול שאין בהם בכלל שירותים - בכל מקום שבו הייתי הרגשתי התעלות. בכל מקום את רואה ילדים משחקים, נהנים ומחייכים. הודו גורמת לך לחשוב. אי אפשר להיות אדישים אליה".
ממן תתמקם הפעם בצ'נאי, עיר תעשייתית והרביעית בגודלה בהודו, שם תחקור, יחד עם פרופ' מוהאן מאוניברסיטת IIT Madras, דרכים יעילות למניעת זיהום שנגרם מתשטיפים ממזבלות פתוחות (open dump) ומחלחל למי תהום ומי שתייה. ממן קוראת לזה פשוט "המיץ של הזבל" ומסבירה כי בהודו זוהי שיטה נפוצה לסילוק פסולת מוצקה: העברת האשפה לאתר פתוח, ללא כל ניהול או טיפול בה. לאשפה הזאת יש אינטראקציה עם מים, בעיקר בתקופת הגשמים, אך גם בקיץ, כשהנוזלים מחלחלים דרך המזבלות, והתוצאה היא שפכים מזוהמים מאוד שנקראים תשטיפים. אלה רעילים מאוד וכוללים מתכות רעילות, כלור אורגני, אמוניה, שאריות חומרי הדברה וכימיקלים.
"מעבר לבעיה של אי-טיפול בפסולת מוצקה, יש בצ'נאי גם בעיה קשה בטיפול בשפכים - כלומר בשתן ובצואה - שעומד שם על 20% בלבד", היא אומרת. "כלומר, האיסוף מינורי וכל השאר נזרק לסביבה, כאשר גם במקומות שבהם כבר מתבצע איסוף, הוא לא תת-קרקעי ואין הטמנה סניטרית כפי שנהוג - אלא השפכים מנותבים לתעלות בחוץ ואנשים גם מוסיפים וזורקים לשם זבל".
איך כל זה משפיע על בריאות התושבים?
"אנשים שמתגוררים קרוב למזבלות חשופים מאוד למפגעים. המצב הזה מביא לבעיות בריאותיות הרסניות והתחלואה רבה. 20% מהילדים בהודו עד גיל 5 מתים ממחלות זיהומיות - לא רק בגלל מים מזוהמים, אבל גם - והנתון הזה מזעזע אותי. כל-כך הרבה משפחות איבדו את הילדים שלהם".
נושא נוסף שממן עוסקת בו הוא טיפול בשפכי טקסטיל בהודו שמזהמים מאוד את הסביבה. "באופן אישי, עניינה אותי מאוד התעשייה של צביעת בדי סארי", היא מספרת. "אני אוהבת אמנות ואת הבדים של הסארי ושהכול כל-כך צבעוני ויפה. כמהנדסת סביבה, מאוד עניין אותי לדעת עד הסוף מה בדיוק קורה בתהליך של צביעת סארי ממשי, ואכן הגעתי למקום כזה בקוימבטור שבו מכינים סארי בעבודת יד. אחרי הצביעה של המשי, זורקים את כל השפכים לאיזו תעלה שמגיעה למקורות שתייה ומזהמת אותם בחומרים רעילים. אז מצד אחד זו תעשייה מדהימה, אבל החיסרון הוא כל השפכים שמוזרמים לסביבה".
הם מודעים לבעייתיות?
"בתעשיות הגדולות שמייצרות בזול מודעים לכך ומנסים לפתור את הבעיות, אבל אצל המקומיים שמייצרים סארי בעבודת יד לחתונות שעולה אפילו 100 דולר, אין פתרונות מבחינת השפכים העירוניים. למקומיים שעוסקים במלאכה ושדיברתי איתם יש רצון גדול לשנות את הדברים. האנשים האלה גם נחשפים כל יום לחומרים האלה. הם יושבים שעות בתוך אדים של חומצות, אי אפשר לנשום שם וככה הם חיים כל הזמן. ברור לי שכשמייצרים משהו מאוד יפה יש גם את הצד שאף אחד לא רואה, הצד הלא יפה. אני רואה את הדאון סייד של האנשים, מה קורה להם ומה קורה לשפכים".
"נתחיל עם משהו מצומצם"
ממן היא בתם של יעל, לשעבר מורה ומנהלת, ויעקב, פרופ' להנדסה סביבתית בטכניון המתמחה בזיהום אוויר. "כשהייתי ילדה, נהגתי ללכת עם אבא שלי לטכניון והחלום שלי היה להגיע לאקדמיה", היא מספרת. "הימים הכי כיפים שלי היו כשבאתי איתו למעבדה והוא נתן לי לעשות כל מיני ניסויים. האוויר - תחום מחקרו - הוא כמובן אחד המשאבים הקריטיים לאדם, אבל התחום שהכי נגע לי מאז ומתמיד הוא מים".
כשאני שואלת אותה איפה גדלה, היא עונה: "בהמון מקומות. בישראל, בארצות הברית ובאירופה. בגלל העבודה של אבא, כמעט בכל שנה נסענו ליעד חדש. אני מחוברת למדינת ישראל ואני ציונית, אבל אין לי חיבור למקום מסוים במדינה. אני יכולה בכל רגע לעבור ממקום למקום ואני אוהבת להיות בדרכים".
אז קל לך להתמודד מול החששות של הילדים שלך, שבוודאי קיימים.
"הילדים קצת חוששים והם גם לא יודעים אנגלית, אבל הם פשוט יסתדרו. כשעברנו ממקום למקום בילדותי, אני לא זוכרת ששאלו אותי או את אחיותיי אם אנחנו רוצות לעבור. להעביר ילדים בין מקומות שונים זה דבר נהדר, ואני מודה למשפחה שלי שבכל פעם לקחה אותי למקום אחר. חשוב לי שהילדים שלי יכירו תרבויות אחרות, אנשים אחרים, ריחות ואוכל שונים".
את הפתרון שלה למצוקת המים בהודו היא מתכננת להתחיל כפיילוט בצ'נאי. מדובר בטכנולוגיה דו-שלבית: צינורות תת קרקעיים יאספו את תשטיפי האשפה והם יעברו תהליכי חמצון, שבמסגרתו, החומרים המזיקים עוברים פירוק ביולוגי חלקי. אחר כך יוזרמו המים לאגנים ירוקים, כלומר לאזורים שבהם יישתלו צמחים שגדלים במהירות והם בעלי יכולות לספוח את החומרים המזהמים מהשפכים. הצמחים הללו, מציינת ממן, ישמשו מזון לבעלי חיים שאינם מיועדים למאכל. בנוסף, השפכים המטוהרים ישמשו להשקיה חקלאית.
"המטרה", לדבריה, "היא לשלב תהליכי חמצון ותהליכים ביולוגיים, כדי להביא ליעילות גבוהה, תוך מתן ערך מוסף".
מאין המימון לפיילוט?
"אחת ממטרות הנסיעה שלי היא להכיר אנשים בתפקידי מפתח בממשל ואני לא מתביישת לדבר. כדי לבנות פיילוט, ננסה לגייס בהתחלה כ-50 אלף דולר ונתחיל עם משהו מצומצם. אבל הכוונה שלי היא להכין תשתית לתהליך טיהור שניתן יהיה ליישם במקומות אחרים - בהודו ובמדינות עולם שלישי בכלל".
כמה קשה לייצר פתרונות למדינות עולם שלישי?
"זה לא שיש פתרון קסם. נכון שאפשר לייצר מים בעולם, אבל לאוכלוסיות האלה אין יכולת לייצר מים. אחד הפרויקטים שמחכים לי בהמשך הוא לפתח טכנולוגיות שמטהרות את השפכים הביתיים, כך שאפשר יהיה לשתות מהם. פיתוח אחר שלנו הוא של בקבוקים חכמים, שייצרו בתוכם טיהור מסוים. כשאת הולכת למדינות עולם שלישי, את לא יכולה לנסות שהמים יהיו באיכות כמו מי הברז של ישראל, אבל גם אם נעשה משהו שהוא לא מושלם, זה יהיה הרבה יותר טוב מהמצב הקיים, וזה מה שמנחה אותי".
זה אומר שאת שותה מי ברז בישראל?
"בהחלט, וגם חשוב לי מאוד לתמוך בשתיית מי ברז. המדינה משקיעה המון כסף בשיפור איכות המים ובאיכות הצנרת. כ-70% מהמים במדינה עוברים התפלה ונכון שזה לא אומר שאין בעיות ודברים לשפר, אבל יש לנו מים בברז והם טובים וראויים לשתייה. מעבר לכך, בישראל יש מערכת ניהול פסולת טובה מאוד. כמעט כל השפכים נאספים - כ-98% - ומתוכם, למעלה מ-90% מטופלים. זה בכלל לא טריוויאלי. נכון שיש מה לשפר וטוב לשפר".
"אני באה בגישה צנועה"
בעיית המים בהודו היא כמובן עתיקת יומין. במקומות רבים המים לא זורמים בברזים בכלל. תיירים רוכשים מים בבקבוקים ויודעים להישמר מפני המים המקומיים. מה לגבי התושבים? "בחלק מהמקומות יש מים במכלים שפעמים רבות לא ראויים לשתייה, ובחלק אחר לוקחים את המים מהנחל או ממקורות מים שאין לאנשים מושג מה איכותם".
מה לגבי אזורים בהודו שבהם הצליחו לשפר את מצב המים?
"אכן יש. בגוג'ראט למשל יש כמה כפרים שהקימו מערכות (לטיהור מים) של אוסמוזה הפוכה קטנה, עם לחץ קטן יותר ממה שאנחנו מכירים וזה פרויקט ממשלתי שהתוצאה שלו היא מים ראויים לשתייה. יש כמה כפרים שפיתחו קהילה חכמה, קהילה עצמאית שיכולה לנהל את המשאבים שלה בעצמה, ואלה דווקא בדרך כלל אנשים מהקאסטות הנמוכות.
"זו דוגמה לכך שהממשלה מתערבת, אבל הקהילה שותפה ויודעת לנהל את עצמה ואולי אפילו להיות רווחית. לוקחים טכנולוגיה שהיא הייטק, אבל לא מסתפקים בזה אלא נותנים פתרון מעגלי".
באג'נדה שלה, ממן רואה את תחום המים והטכנולוגיה במדינות עולם שלישי בכפיפה אחת עם מצבן של הנשים: "שיפור איכות המים מחזק את הנשים. מחסור במים ראויים פוגע בהן מאוד ולא מאפשר להן להתקדם. הן אחראיות על הבאת המים במשפחה ולפעמים גם על התפעול של הצנרת; יש להן ידע טכני שאין לגברים. בהרבה אזורים במדינות עולם שלישי, מקור המים רחוק. הן כל הזמן עסוקות בלהביא מים הביתה ולהחזיר, במקום ללמוד ולהתפתח. הן הולכות מרחקים וכך גם חשופות לסכנות ולאוכלוסיות שונות. אם יש פתרונות, זה מעצים את הנשים, נותן להן אפשרויות להתקדם ומעלה בכלל את רמת האוכלוסייה".
מעבר לממשלות שמנסות לתת מענה, לצד פעילות חוקרים מהאקדמיה, פועלות לאורך השנים חברות עסקיות בתחום. המצב הגרוע שם מעורר גם את רוח ההתנדבות ברחבי העולם. דוגמה אחת לכך היא קמפיין הסלבס מ-2013, שאותו יזם השחקן מאט דיימון וכלל אושיות דוגמת בונו, סולן 2U, וכן יוזמות של בכירי אנשי העסקים בעולם בהובלת ביל גייטס - כל אלה התגייסו לקידום המטרה של גישה למים נקיים במדינות עולם שלישי. "יש מקום לכולם בתחום הזה", אומרת ממן. "הבעיות כל-כך גדולות".
המקומיים ישתפו פעולה עם חוקרת ישראלית שבאה לנקות להם את המים?
"הגישה שלהם שונה. בתוך כל העשייה והטכנולוגיה, חשוב להם מאוד לבנות מערכת יחסים לאורך זמן. אני באה בגישה צנועה ולא כמהנדסת שבאה ממדינה מתקדמת ומנחיתה עליהם פתרונות. אני לא מעל ולא מתחת, יש לנו מטרה משותפת ורק בגישה הזאת זה יילך. אני לא בגישה שאני יודעת הכול, אני לומדת איתם ומודה להם שהם נותנים לי להבין את הבעיות הסביבתיות. דרכם אני לומדת שצריך למצוא עבורם פתרונות זולים וטובים כמו גידול צמחים, חיות שיכולות לאכול את הצמחים ומים שיכולים לשמש להשקיה. למדתי להסתכל על כל ההיבטים: מים, אוויר, פסולת וכמובן אנשים.
"הם אפשרו לי להבין את הסביבה ואני מנסה להעביר את המסר הסביבתי לסטודנטים: תסתכלו ימינה ושמאלה, על כל מה שמסביב למוצר, לא רק על המוצר שאתם צריכים לתכנן".