מתוך ההצגה "התקווה" / צילום: ז'ארר אלון
רוני פינקוביץ' רוצה שנביט במראה ונתעשת מן הקיטוב שפשה בחברה הישראלית. אל בימת "התקווה", בעלת השם המחייב, פרי עטו ובבימויו, הוא משליך נציגות מן הקשת החברתית כולה פחות או יותר, ועושה זאת בתמונות שמדלגות על פני פרק זמן של מאה שנה. בין שזה רב מקובל מצפת וחניכו החוזר בתשובה, בין שאלה הפוליטיקאי האידיאליסט, הדוברת המזרחית ("כי את העם") והיועץ ההומוסקסואל, בין שזה מגייס התרומות בגולה המזרח אירופית והיהודי שחווה אנטישמיות על בשרו שלו, ובין שאלה הקיבוצניק, בתו החולמנית ובן חסותו מתימן. הוא עושה זאת ללא קמצוץ של ציניות, שהקהל הישראלי כל-כך מורגל בה, ועם מסר דידקטי בשבחו של כור ההיתוך. כמו אומר, שימו את השנאות בצד: אשכנזים, מזרחיים, דתיים, חילוניים ומה לא - כולם הקריבו למען המקום הזה ובשם החלום הציוני, ודי כבר עם ההשוואות והפנקסנות שאינה נגמרת. כל תקופה והקורבן שלה. כל אדם והקורבן שלו.
יש בה משהו מרחיק ומקרב בו בזמן, בהצגה הזאת. מרחיק הן משום הדידקטיות שמייצרת תחושה "הסברתית", הן משום החיבורים בין התמונות שמרגישים לא אחת מדי מלאכותיים, והן מפני שההצגה נעה על ציר זמן רחב מאוד שמצריך תשומת לב והעמקה ספרותית, שפרק הזמן הבימתי אינו מאפשר. אבל יש בה גם משהו מקרב: ראשית, מפני שכל אחד בקהל ימצא משהו מעצמו ומסיפורי משפחתו על הבמה. ושנית - וכאן גם ניכר ההישג המשמעותי של פינקוביץ', והוא: שהתמונות שהוא עיצב עומדת היטב בפני עצמן. כמו פיסות של היסטוריה, מיקרו-קוסמוסים קטנים, הן יודעות לגעת, לא אחת גם לרגש, ואף לנחם. הן מצביעות על שותפות הגורל הבלתי הגיונית הזאת שנרקמה כאן, שגורמת לאנשים לעשות דברים בלתי הגיוניים גם כן.
המחזה פורס את סיפורה של משפחה יהודית, שראשיתה באוקראינה של תחילת המאה שעברה, ומשם הוא מדלג כמה וכמה דורות קדימה אל אותו פוליטיקאי מבטיח, שרץ לראשות הממשלה, וחוזר חלילה. הוא מדגיש כיצד כל אחד מאיתנו הוא תולדה של בחירות, של דורי דורות, וכיצד הכול קשור בהכול ואנו זה בזה. מאה שנה של ציונות ששזורות בקשר גורדי - ולא משנה כמה אנחנו, הקהל, נתאמץ לנטור זה לזה.
הבמה שעיצב, תוך הישענות על התפאורה המודולרית של ניב מנור ועל עבודת הווידיאו של יואב כהן, נותנת לפינקוביץ' ולשחקניו את המרווח לייצר את התמונות היפות ולהתבלט. מדובר בצוות מצוין בהובלתו של אמנון וולף, שלרוב מקבל תפקידי משנה דומיננטיים, אולם גם כפויי טובה, וכאן מקבל את הבכורה ועומד באתגר. עוד ראויים לציון הם ריקי בליך ושפי מרציאנו עם תצוגות משחק משכנעות - וישנם גם שני הסניורים רבקה גור וגבי עמרני בתמונה משותפת שרק למענה שווה לפקוד את ההצגה הזאת. אני לא רוצה להסגיר פרטים, אבל כן לעורר ציפיות, כי לעיתים נדירות נתקלים בתצוגת משחק כה מזוקקת, רבת רבדים ומשמעויות.