גשר המפרץ בין סן פרנסיסקו לאוקלנד. פרויקט השיפוץ התארך ועלותו התנפחה מאוד / צילום: רויטרס
בנג'מין פרנקלין, אחד האבות המייסדים של אמריקה, כתב בסיום כתיבת החוקה: "סיימנו את החוקה ונראה שהיא תבטיח קביעות ויציבות, אך בעולם הזה שום דבר אינו ודאי חוץ ממוות ומסים".
ואכן מסים התקיימו מאז החלו בני אדם לחיות בקהילות מאורגנות לפני כששת אלפים שנה. אחד המסים היותר מכאיבים במסופוטמיה כונה "עול" והוא חייב את הנושאים בו לתרום זמן לעבודות בשירות הממלכה, כמו חפירת תעלות השקיה, עבודה בשדות ושירות צבאי. עם השנים עול המסים והיצירתיות שבהמצאתם הלכו וגדלו, והיום יש בנמצא מאות סוגי מסים.
לא יהיה זה מוגזם לומר כי בעולמנו משלמים האזרחים לפחות שלושה רבעים מהכנסתם במסים, ישירים (מס על הכנסה ועל רווחי הון) ועקיפים (מע"מ, מכסים, אגרות, מכס, היטלים על מוצרים וכו').
קחו לדוגמה את סוגיית הרכישה של דירה, נושא כה כאוב לדור הצעיר בישראל. מרכיב המסים כאן הוא לפחות 50% ולעתים עד כדי 70% ממחירה - מהיטל השבחה להיטל פיתוח, מאגרות בנייה להיטל מעסיקים, 17% רק המע"מ לבדו, ועוד מס רכישה, ועדיין מנינו רק חלק מהמסים שמרכיבים את עלות הדירה. לעומת זאת, הרווח הקבלני, הזוכה לקיתונות של ביקורת בתקשורת ומפי גופים שלטוניים, עומד על כ-12%. ממנו יישארו בידי הקבלן העוסק במלאכה בפועל, לאחר שישלם את המסים המוטלים עליו, בסביבות 7%.
אך מנין התיאבון הבלתי נגמר הזה למסים? המיתוס הקלאסי הוא כי מסים נגבים כדי לתת שירות לאזרחים, ואף כי בשוליים ייתכן שיש מעט בזבוז ושחיתות, המסים הם הכרחיים ובלעדיהם השמיים ייפלו והארץ תעצור מלכת.
מה מפיל אימפריות
לפרופסור לאנתרופולוגיה ג'וזף טיינטר מאוניברסיטת ניו מקסיקו יש הסבר מעמיק הרבה יותר. בספרו המרתק "התמוטטותן של חברות מסובכות" (The Collapse of Complex Societies , 1988) הוא בחן את עלייתן ונפילתן של כמה אימפריות והבחין בתבנית החוזרת על עצמה.
לחבורות של ציידים ומלקטים היו מעט רשתות של תקשורת ושל זרימת מידע, אך כאשר החברות גדלו במספרן ואיתן הפרויקטים שהן החלו לקחת על עצמן, למשל כריית תעלות השקיה ארוכות שיהפכו שדות רחוקים לראויים לעיבוד, רשתות התקשורת, המידע וחלוקת האנרגיה, גדלו באופן אקספוננציאלי. ניהול כל הרשתות הצולבות, שפע המידע, התיאום והקצאת המשאבים הצריכו עוד ועוד חוקים, ועוד ועוד מוסדות שעסקו בארגון ובאכיפה של כל אותם החוקים. וכך, ככל שהחברות והפרויקטים שהן נטלו על עצמן הלכו וגדלו, הן הפכו יותר ויותר מסובכות (complex).
במקביל גדל המחיר שנדרש כדי לקיים את אותה "מסובכות" שעה שהארגונים שטיפלו בניהול הפרויקטים ובתיאום ביניהם גדלו בהתמדה. אך בשעה שהמסובכות גדלה ועימה הארגונים המנהלים, איכות הפרויקטים הזמינים הלכה וירדה, שהרי מטבע הדברים הפרויקטים הקלים ביותר והרווחיים ביותר לקבוצה הם שהוצאו לפועל ראשונים. וכך נוצר תהליך פרדוקסלי, שבו ככל שאיכות הפרויקטים יורדת וההחזר על ההשקעה בהם קטן, כך דווקא עולה היקף הארגון המטפל בהם, המסובכות החברתית (Complex Society) גוברת, וכמובן גם העלות לחברה גדלה.
כל זה קורה עד שבנקודת זמן מסוימת ההחזר של החברה על ההתארגנות מתחיל להיות שלילי, והמסובכות הופכת להיות גדולה ויקרה מהערך שהחברה מפיקה מהפרויקט שלשמו הוקם הארגון. אולם בשלב הזה הארגון החברתי כה מורכב, יש בו כל כך הרבה שכבות ותת-ארגונים שונים, ומושקעים בו כל כך הרבה מיתוסים חברתיים, שלפנינו "קערת ספגטי" חברתית ופוליטית, אשר כל ניסיון לשנותה הופך למשימת ענק בלתי אפשרית.
בספרו סוקר פרופ' טיינטר את סיפורה של האימפריה הרומית. הפרויקט המשותף הגדול של האימפריה היה מסעות הכיבוש והשוד של שכנותיה הקרובות והרחוקות. בתחילה ההחזר על ההשקעה היה חיובי, ורומא ניכסה לעצמה שלל ועבדים לרוב שנבזזו מכל רחבי אגן הים התיכון. עם הזמן מחיר מכונת המלחמה הלך וגדל, אך במקום בשטחים פוריים ושווים לביזה, כמו שדות החיטה הרחבים של הדלתה של הנילוס, המלחמות התנהלו עתה בגבעות הסלעים סחופי הרוחות של גבול סקוטלנד. עול מימון המפעל המשותף החל ליפול בהדרגה על תושבי רומא עצמם.
הקיסר שלא הפסיק "להדפיס"
נקודת המפנה הייתה בתחילת המאה הראשונה לספירה. הכבדת נטל המיסוי לא הספיקה והשליטים פנו להדפסת כסף. הגירסה הקדומה למכונת הדפוס הייתה צמצום כמות הכסף (המתכת) שבמטבע, וכך ניתן היה לייצר עוד ועוד מטבעות מאותה כמות של כסף-המתכת. בכל המאה הראשונה והשנייה עול המסים גדל והלך ובמקביל נמשך התהליך של הדפסת כסף, הידוע בשם Debasement , אך עדיין החבילה בכללותה השתלמה לתושבי רומא, בדמות השלום, הפריחה והסדר החברתי, הידועים היום בכינוי "פקס רומאנה", שהיא הביאה להם.
אך עלות קיום האימפריה והחברה הסיבוכית בכלל הלכו וגדלו, ועימן העול הכלכלי ונטל המסים. בשלב מסוים גביית המס הפכה כה דרקונית ואלימה, שהיא כללה החרמת יבולים עד שהתושבים הגיעו לכדי רעב, וילדים נלקחו לעבדות כאשר שיעורי המס לא הושגו.
עם גבור הדיבייסמנט-הדפסת הכסף, המחירים עלו בהתמדה. הקיסר נירון החל את התהליך עת הקטין את כמות הכסף בכ-10%. בתוך מאתיים שנה יצרו מכמות הכסף שהייתה במטבע אחד קודם לנירון 150 מטבעות. כל ניסיון לדכא את האינפלציה שפרצה בגין הייצור המסיבי של הכסף, כמו "צו הקפאת המחירים" של הקיסר דיוקלטיאנוס, נכשל. אם מחיר "שק תבואה" (יחידת משקל סטנדרטית לחיטה) היה 6 דראכמה בימי נירון, בתוך 275 שנה הוא טיפס ל-2,000,000 דראכמה. האימפריה הלכה ושקעה תוך שהיא מתגלגלת ממשבר אחד למשנהו.
המשברים האלו רק החריפו ככל שההנהגה ניסתה להציל את האימפריה דרך עוד ארגון ועוד מיסוי, וככל שהתהליך הלך והחריף עוד ועוד קבוצות איבדו עניין בארגון המשותף שלהם (המדינה), עד שלבסוף קיומה של האימפריה שינה אך מעט להמון הרומי. ההחזר לפרטים מקיום הארגון המשותף הפך כה שלילי, עד שהאימפריה הגיעה לנקודה שבה היא איבדה הן את הלגיטימיות לקיומה והן את כוח החיות שלה.
אופס, מחיר הגשר נסק
דוגמה עכשווית לתיאוריית ה-Complex Society ניתן למצוא בסיפור הגשרים בארצות הברית. נוכח המבנה הגיאוגרפי של אמריקה גשרים הם יסוד חיוני להתפתחות כלכלתה. אחד מהגשרים הללו הוא גשר המפרץ המחבר בין סן פרנסיסקו לאוקלנד ומשם מזרחה. כרבע מיליון כלי רכב עוברים על הגשר הזה מדי יום. הגשר, יותר מ-12 קילומטר אורכו, נפתח בנובמבר 1936 לאחר שלוש שנים וחצי של בנייה ושנתיים של תכנון. בנייתו הושלמה לפני הזמן המתוכנן והעלות נפלה מהתקציב המתוכנן, סך של כ-1.5 מיליארד דולר במונחים של היום.
בשנת 1989 הגשר ניזוק קלות ברעידת אדמה. מומחים שבחנו את הגשר המליצו שחלקו המזרחי, כרבע מאורך הגשר כולו, יעבור שיפוץ לחיזוק היסודות. עלות השיפוץ הוערכה ב-200 מיליון דולר. אחד המומחים הציע כי במקום השיפוץ יוחלף חלק זה של הגשר. תוספת העלות, כך הוסבר, תהיה רק עוד 200 מיליון דולר, שיוחזרו בעתיד דרך חיסכון בעלות התחזוקה. תהליך התכנון יצא לדרך.
עד אמצע שנות התשעים התקציב גדל ל-1.5 מיליארד דולר. בסופו נפתח הגשר באיחור של יותר מעשר שנים ובעלות של כ-7.5 מיליארד דולר. מחיר הגשר החדש היה פי עשרים (!!) למטר גשר מהמחיר בעת בנייתו בשנת 1936 (מתואם למדד), ואם לא די בכך, הגשר סובל, כלשון עדות בפני ועדת בדיקה של הסנאט של קליפורניה, "מבעיות איכות קשות כולל סדקים וטעויות בתכנון שיובילו לשיפוצים נרחבים בעתיד".
גשר המפרץ אינו יוצא דופן. כשרשות הנמלים של ניו יורק ביקשה להגביה את מפלס הכביש בגשר בייאון כדי לאפשר מעבר של אוניות גדולות יותר תחתיו לקח שישה חודשים רק למצוא רשות פדרלית שתנהל את פרויקט האישורים. תהליך הבחינה עצמו ארך יותר מארבע שנים וכלל בחינה של כל בניין ברדיוס של 6 קילומטרים מהגשר. יותר מ-55 רשויות, פדרליות ומקומיות, התבקשו להגיש את השגותיהן, ו-47 אישורי בנייה שונים נדרשו. בנוסף, 50 שבטים אינדיאניים, ביניהם כמה שמרוחקים אלפי קילומטרים משם, הוזמנו להגיש הערות לתוכנית.
המחיר של חולי הסוכרת
בשנת 1923 חלפו שלוש שנים בלבד בין גילוי האינסולין עד השימוש בו כתרופה לחולי סוכרת. פרק זמן זהה נדרש לביצוע כל הניסויים הקליניים בפניצילין. כיום תהליך שכזה אורך בממוצע 12 שנה ועולה כ-400 מיליון דולר. לא רק שהתרופה יקרה, גם החולים שמהם היא נמנעת במשך שנים משלמים מחיר, לא כלכלי, יקר.
מחקר שנערך באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ב-2012 ניסה לכמת את עלות המסובכות הזו לכלכלה והגיע למסקנה כי אם נטל הרגולציה היה נותר ברמתו כבשנות השמונים של המאה שעברה, הכלכלה האמריקאית הייתה גדולה יותר בכ-25% (4 טריליון דולר) בשנת המחקר.
אך לנטל הרגולטורי הכבד לא רק השפעות כלכליות. היטיב לבטא את הסכנה הגדולה יותר הסוציולוג והפוליטיקאי הצרפתי אלקסיס דה טוקוויל בספרו הידוע "דמוקרטיה באמריקה" (Democracy in America): "החברה תתפתח לסוג חדש של עבדות שתכסה את החברה כולה ברשת של חוקים מסובכים שדרכם אפילו המוחות המקוריים ביותר והאנשים הנמרצים ביותר אינם יכולים לחדור. זו תדכא, תחליש ותטמטם את האנשים עד שכל אומה תצטמצם להיות לא יותר מלהקה של חיות מפוחדות אשר הממשלה היא הרועה שלהם".
■ הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com