מיכל עבאדי בויאנג'ו - החשבת הכללית במשרד האוצר / צילום: לע"מ
מאבקי כוח ויוקרה בתוך המשרדים הממשלתיים ובינם לבין עצמם הם חלק מכללי המשחק בכל ארגון, בין שהוא ציבורי ובין שהוא פרטי. לכן, הדם הרע בצמרת שנחשף ב"גלובס", בעקבות פנייתו של עמירם ברקת לקבלת הפרוטוקולים של ועדת קוצ'יק לבחינת סמכויות הנהלת משרד האוצר (עוד ועדה שהלכה כלעומת שבאה) - איננו צריך להפתיע. מה שמפתיע, ולמעשה מפחיד, הוא העדות של מיכל עבאדי-בויאנג'ו, לשעבר החשבת הכללית במשרד האוצר, בפני הוועדה. עבאדי-בויאנג'ו זוכה להערכה מקצועית רבה, ולכן דבריה על תכנון התקציב בישראל הם תמרור אדום לדמוקרטיה, לא פחות ולא יותר - הם ולא הקלישאות האחרות שנאמרות ביחס לחופש הביטוי או העיתונות. מדובר בדמוקרטיה כלכלית, בדמוקרטיה של עשרות מיליארדי שקלים.
קוראי הטור הזה ודאי מכירים את דעתי על התכנון התקציבי בישראל. לא פעם תיארתי אותו כ"ישראבלוף" וכתבתי על הכוח העצום של אנשי אגף התקציבים - אנשים מוכשרים, אבל צעירים בני 30 פלוס, שהכוח שניתן בידיהם הופך שלא בטובתם למסוכן, במיוחד בחיכוך שלהם עם פוליטיקאים. למה להכביר מילים? הנה עדותה המבהילה והמטרידה של עבאדי-בויאנג'ו:
"הגורם לכך שהגירעון הסופי בשנים האחרונות היה נמוך מהגירעון המתוכנן הוא שטייסי ההוצאות של אגף התקציבים מוטעים ואין שום קשר בין טייסי ההוצאות המתוכננים לביצוע בפועל. מצב זה גורם לכך שבסוף השנה זורקים כסף כדי להגיע לגירעון המתוכנן. מדובר בהוצאות מיותרות ובהקדמות מימון. בגלל שהגירעון המתוכנן בדיעבד לא היה נכון הוא גרם בשנים האחרונות להעלאות מסים שהתבררו כמיותרות בדיעבד...
"במהלך השנה מבצעים אלפי שינויים בתקציב, מה שמקשה מאוד על מעקב אחרי התקציב ומקשה מאוד על עבודת החשבים במשרדים. בשנים מסוימות, אם כמות התקנות הייתה פחות מ-10,000 היו מעל 20,000 שינויים תקציביים. ברור שאין קשר בין התקצוב המתוכנן לתקצוב בפועל. למעשה, ביצוע התקציב לא דומה כלל לתכנון, ואין פיקוח אפקטיבי של הכנסת על הממשלה כתוצאה מכמות השינויים האדירה שמתבצעת במהלך השנה. לא מדובר רק בשינויים תקציביים בתוך המשרדים אלא גם בשינוי בין המשרדים.
"סיכומים תקציביים הינם הסכמים בין אגף התקציבים לבין משרד הממשלה שחלקם לא מקבלים ביטוי בתקציב שאושר בכנסת. הפרקטיקה הנוהגת הינה שהמערכת הממשלתית מתנהגת כאילו הסיכום התקציבי עבר בכנסת, לעתים זמן רב לפני שהסיכום אכן מאושר בוועדת הכספים של הכנסת. הסיכומים התקציביים נחתמים על ידי עובדים צעירים מאגף התקציבים, ללא אישור של הכנסת, בהיקפים של מיליארדי שקלים. סיכומים אלה מייצרים 'תקציב צל' לתקציב שאושר בכנסת שאינו על דעת שר האוצר, החשב הכללי, ולפעמים גם לא עד דעת הממונה על התקציבים או סגנו לענייני מאקרו. מדובר במצב בעייתי ביותר של התכנון התקציבי של מדינת ישראל. הטעויות בטייסי ההוצאה, השינויים התקציביים, והסיכומים התקציביים הם טעויות שיטתיות שחוזרות כל שנה באגף התקציבים ונובעות מפעילות לא שקופה שלא מאפשרת בקרה אמיתית על פעילות האגף, והביאה בשנים האחרונות לניוון היכולות המקצועיות של אגף התקציבים באוצר...
"אין שום דיון ממשלתי אמיתי בחוק ההסדרים, המובל על ידי אגף התקציבים. גם בתוך המשרד העבודה לא מסודרת, אין תמונה מסודרת של החוק - לא לשר האוצר ולא לראש הממשלה. הייתי מעודכנת בהחלטות של חוק ההסדרים מהתקשורת... אין תעדוף ענייני ברפורמות בתוך החוק, מוותרים על רפורמות שלא חשובות לאגף התקציבים. למשל, אגף התקציבים ויתר על שקיפות ובקרה לחשכ"ל בשנת 2010 במערכת הביטחון ורפורמה זו עברה רק ב-2012. ישנן הרבה החלטות חשובות שנעשות בדרגים נמוכים מאוד בלי שליטה מרכזית של שר האוצר. הקשר לחברי כנסת, שרים ושאר הפוליטיקאים הוא דרך אגף התקציבים, והקשר של אנשים צעירים לפוליטיקאים איננו בריא ויוצר סחרור כוח.
"הרבה פעמים מתקבלות החלטות בלי ששר האוצר שמע את עמדות ראשי האגפים, ולפעמים מתקבלות החלטות בלי להגיע כלל אל שר האוצר. זה איננו תקין, איננו סביר ואנטי דמוקרטי... אין שום נוהל שקובע מה מגיע לדיון והכרעת שר האוצר, וכך למעשה מה שמגיע לשר תלוי במה שראשי אגפים מביאים אליו".
סיכום עדותה של עבאדי-בויאנג'ו: תהליך התכנון התקציבי הוא "פייק תקציב", תהליך שבו אנשיו הצעירים של אגף התקציבים מחליטים לעתים מעל לראשו של השר ומאחורי גבו, בסוג של "דילים" עם פוליטיקאים אחרים. והכי גרוע: הטעויות שלהם הובילו להעלאות מסים מיותרות.