שתי ציפורים / איור: תמיר שפר
א. זה זמן טוב להרים מבט מעלה אל שמי העיר בשעות בין הערביים ולצפות בהמוני סיסים מבצעים את ריקוד השחקים המרהיב שלהם; חותכים את האוויר בכנפיהם דמויות החרמש, משמיעים ברמה את שירתם הצפצפנית, חולפים בדבוקות מעל המגדלים ובין המנופים, מנמיכים טוס אל דודי השמש ושוב נוסקים אל על כציפור אחת. איזה יצור נהדר.
זהו ריקוד פרידה. עוד שבוע-שבועיים והסיסים טסים לאפריקה - הם האחרונים להגיע לישראל והראשונים לעזוב - משאירים אותנו לעבור, איכשהו, עוד קיץ ישראלי לוהט ואינסופי. הוא תמיד אינסופי, הקיץ הישראלי. אף שיש לו סוף הוא אף פעם לא נגמר.
מי יודע כמה מאות אלפי שנים עושה הסיס את אותו המסלול בדיוק. הנביא ירמיהו (מהמרתקים והשנואים שבנביאים) כתב עליו כבר לפני בערך 2700 שנה: "...ותור, סיס ועגור שמרו את עת בואנה". בשבוע שעבר הייתי בכותל המערבי בירושלים ולמדתי שמדובר ככל הנראה באתר הקינון הגדול והוותיק ביותר בעולם לסיסים. היה זה הכותל שהעניק לסיס שלנו את שמו המקובל: סיס החומות.
סיס יכול להגיע מהחדר שלי לכותל המערבי בעשרים דקות. בכל חייו הארוכים (21 שנים, לא צחוק) יעוף הסיס כשלושה מיליון קילומטרים; יכול היה לעשות את הדרך מחלון חדרי לכותל המערבי ומשם לירח ובחזרה ארבע פעמים. חשבתי לעצמי כמה יפה יכול היה להיות אם הסיסים היו לוקחים את הפתקים מהכותל ובונים מהם קן על הירח.
המחשבה שירמיהו ואנחנו מרימים מבט אל אותו קיר ואל אותם שמיים ורואים ושומעים את אותה הציפור באותו הזמן בשנה אופפת אותי בשלווה משונה; טוב להיות חלק ממשהו גדול. הרי להיות חלק ממשהו קטן, כמו שאני תמיד אומר, כל אחד יכול.
בכל אופן, הרימו מבט. זה זמן טוב.
ב. ועכשיו להוריד, כי מי שמסתכל רק לשמיים - סופו שייפול לבור. והשבוע הזה סיפק עוד חתיכת בור ליפול בו: האלימות המשטרתית נגד מפגינים ערבים אזרחי ישראל, בחיפה ובירושלים. עוד משהו גדול שאנחנו חלק ממנו.
אין לי הרבה מה להוסיף על כל מה שנתגלה, שוב, השבוע. המשטרה, גוף שעומק הריקבון בו ממשיך להתגלות משבוע לשבוע, אלימה - וכלפי האזרחים הערבים במיוחד. עוד חקירת מח"ש, פחות חקירת מח"ש, ועדה או לא ועדה, אולי יאשימו מישהו, אולי לא, מה זה משנה? שום דבר הרי לא ישתנה מהותית, כמו ששום דבר לא השתנה מהותית עד עכשיו. השבוע היה אולי קצת יותר עמוס בסמליות שהעניקו לו האירועים בעזה, פתיחת השגרירות בירושלים ויום הנכבה, אבל בסך הכול זה היה עוד שבוע במערכת היחסים עם המיעוט הערבי בישראל.
כשמאלן ציוני אוהב ערבים - עד הרשימה המשותפת הצבעתי חד"ש מתוך אמונה שביחסים עם הערבים ייבחן העם בישראל, אם לנקוט בפרפרזה על בן גוריון - ממש רציתי לנסוע להפגנה בחיפה למחות נגד אלימות המשטרה ולעמוד לצד אחיי האזרחים שחוטפים מכות מהמשטרה - היום זה הם, מחר אני ואתם. בסוף לא נסעתי. לא יכולתי להביא את עצמי לעמוד בהפגנת יום הנכבה, זה לא היום שלי - אני שמח מאוד שניצחנו. גם לא יכולתי להביא את עצמי לעמוד בהפגנת הזדהות עם עזה, האנשים האלה רצו לפרוץ את הגדר ולהרוג את המשפחה שלי, אז סליחה שאני לא כל-כך עצוב שלא נתנו להם. רציתי למחות נגד היחס של המשטרה - והמדינה בכלל - לאזרחי ישראל הערבים, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לשם ולעמוד תחת דגלים אחרים. ככה תרמתי את תרומתי הקטנה והעלובה להנציח את המצב שרציתי לשנות.
ג.זה גורם לי להרגיש כמו העלוב והשנוא שבטיעונים הנשמע מהגרועים שבאויביי האידיאולוגים בכל פעם שיש הפגנות של אזרחים ערבים: "שיגידו תודה". ואז הם מתחילים להביא כל מיני נתונים המראים שמצב האזרחים בישראל, כולל הערבים מן הסתם, טוב יותר ממצבם של אזרחי מדינות ערב אחרות. שיגידו תודה, הם אומרים.
בעיניי, זו ראייה מעוותת של הדברים: אזרח לא צריך "להגיד תודה" למדינה שהוא חי בה. אזרחות, והזכויות הנובעות ממנה, הן לא טובה שהמדינה עושה לך; זה כביש דו סטרי, מערכת יחסים, חוזה. אין אזרח סוג א' ואזרח סוג ב'. אזרחים ערבים לא צריכים להגיד תודה יותר מאזרחים יהודים על שנתמזל מזלם, ואכן סוג של מזל הוא זה, לחיות בישראל. הערבי הוא אזרח כמוני, כמוכם, ועלינו להתייצב לצדו כשהמשטרה דופקת לו בעיטה בברך.
אבל אני מודה, ולא בגאווה, שלא הצלחתי להתעלות לרמה שציפיתי מעצמי. הייתי צריך להתייצב לצד אחיי האזרחים המקבלים מכות מהמשטרה ולא באתי. אהיה, כמו שהייתי, גאה לעמוד בהפגנה שבה מתנוססים דגלי ישראל ופלסטין זה לצד זה, אבל יום הנכבה? גדול עליי. הזדהות עם חברי חמאס שנורו בניסיון לפרוץ את הגדר? לא אצלי. הצל הזה כבד מדי.
אני לא חשוב, מה שחשוב זה המפגינים וזכותם הבסיסית לצאת לרחוב. מה שחשוב זה שגם המסר המאתגר ביותר לא מצדיק אלימות משטרתית. אינני פציפיסט, המדינה צריכה לשמור על כבודה ומעמדה ולפעמים שימוש בכוח הוא רע הכרחי, אבל הייתי במספיק הפגנות של ערבים כדי לדעת איך זה הולך. זו אלימות משטרתית שונה מהאלימות המשטרתית הרגילה שמופנית נגד חרדים, מתנחלים, אתיופים ונכים. הממד הנוסף תמיד קיים שם. מאחורי כל מפגין ערבי עומדת ההיסטוריה, כמו שהיא עומדת מאחורי כל שוטר. זה עניין כימי כמעט לגמרי; מתישהו, איכשהו, ישתחרר שסתום, פיצוץ חייב להיווצר.
ביחס לאזרחים הערבים, אני מרשה לעצמי פרפרזה על בן גוריון, ייבחן העם בישראל. חתיכת מבחן זה וכל התשובות, לפחות בינתיים, לא נכונות. ושוב, אף טעות לא מצדיקה אלימות משטרתית. למדינה אסור להוציא עצבים על אזרחיה. גם את הבלתי נמנע יש למנוע.
ד.ועכשיו שוב להרים מבט אל השמיים, אל סיס החומות המרקד וצווח באלפיו. יודעים מה הדבר שאני הכי אוהב אצל סיס החומות שלנו? הוא אף פעם לא יורד לאדמה. כל חייו הוא עף. יותר מתשעים ותשעה אחוזים מחייו מבלה הסיס באוויר. הוא צד, אוכל, מזדווג, מתנקה, משחק ואפילו ישן תוך כדי תעופה. פעם בשנה הוא בונה לו קן בכותל ישן ומטיל שם ביצים. ירמיהו הנביא ואני ראינו בעיניים. הסיס לעולם לא יירד לאדמה. אם ייגע באדמה, לא יוכל להינתק ממנה ולהמריא בעצמו. וקרוב לוודאי שייטרף במהירות. האדמה היא האויב, היא המוות. הוא כל-כך עף, הסיס, שכבר בקושי יש לו רגליים. רק כנפיים. ועכשיו תראו אותנו, קשורים לאדמה הזו בעבותות של היסטוריה, אמונה ודם. לנו אין כנפיים, רק רגליים. עוד מעט הוא עוזב אותנו, הסיס, בתחילת יוני הוא ממשיך הלאה. אלפי שנים שהוא עובר פה, הולך וחוזר, מנסה להעביר מסר שיצורים קרקעיים כמונו פשוט לא יכולים להבין.
אז למה הוא בכל זאת חוזר, אתם בטח שואלים את עצמכם. מה ליצור שכזה דווקא בכותל המערבי שבמרכז הסכסוך? למה דווקא במקום הכי הומה אדם קובע היצור הכי שמימי את מקומו? כאן זה נהיה ממש יפה: אחת הסברות היא שהבאים לכותל המערבי ולהר הבית רבים כל-כך עד שהם מייצרים גלי חום שמגיעים עד לקן הסיס ומפנקים את גוזליו. המקום הזה שלנו מייצר כל-כך הרבה אנרגיה, אנרגיה שמספיקה לשלוח מיליוני ציפורים ארבע פעמים עד לירח ובחזרה במשך אלפי שנים תספיק בקלות גם לסכסוך שלנו.
והמבט שוב יורד אל הקרקע.