שופט העליון יורם דנציגר / צילום: איל יצהר
איך מצאה את עצמה ענקית המימון קופאס בעסקת מימון של אגרקסקו שקרסה, מבלי שביטחה את עצמה כראוי נגד הסיכון לאי-פירעון החוב על-ידי אגרקסקו? ומה תוקפו של שיעבוד, שנרשם באיחור, לפני תחילת הליך הפירוק אך לאחר שהחלו הליכי הקפאת הליכים של החברה?
שאלות אלה נדונו בפסק דין שניתן אתמול (ג') בבית המשפט העליון, במסגרת ערעורה של חברת קופאס פיננס (ישראל) על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. בפסק הדין במחוזי דחה נשיא בית המשפט, השופט איתן אורנשטיין, את תביעת קופאס נגד חברת אגרקסקו ליצוא חקלאי, שנכנסה להקפאת הליכים באמצע 2011 עקב חובות עצומים אליהם נקלעה.
בשנת 2011 התקשרה ענקית הפיננסים הבינלאומית קופאס פייננס בעסקת מימון מורכבת (פקטורינג) עם אגרקסקו, במסגרתה רכשה מאגרקסקו חובות של לקוחותיה, בטרם הגיע מועד פירעונם. החובות הומחו לקופאס. לאחר שניתן צו הקפאת הליכים נגד אגרקסקו, הגישה קופאס בקשה לרשם החברות לרשום את המחאת הזכות. המפרק דחה את תביעת החוב של קופאס על סך 4.5 מיליון יורו וקבע כי אין לה קדימות ביחס לכספים, ובית המשפט המחוזי תמך בעמדת המפרק.
אגרסקו ערערה, אך גם בית המשפט העליון קיבל את עמדת מפרק אגרקסקו וקבע כי "אין מקום ליתן תוקף לרישום ההמחאה שנעשה באיחור. מתן תוקף שכזה לשיעבוד מנוגד לתכליתה של חובת הרישום ויפגע ביתר נושי החברה, לרבות הנושים המובטחים, תוך עקיפת עיקרון השוויון".
השופט יורם דנציגר, באחד מפסקי הדין האחרונים שלו טרם פרישתו מהעליון, ציין כי אינו שולל כי ייתכנו מצבים חריגים שבהם יכיר בית המשפט בתוקפו של שיעבוד שנרשם באיחור ולאחר תחילתו של הליך הקפאת הליכים; "אולם, בעשותו כן, על בית המשפט לבחון את הפגיעה שתיגרם עקב כך ליתר הנושים - הן הנושים המובטחים הן הנושים הרגילים - וכן את תום-לבו של בעל השיעבוד ואת הנסיבות שבעטיין נרשם השיעבוד באיחור".
קופאס, שעוסקת במתן הלוואות ומימון, ואגרקסקו התקשרו ב-2011 בעסקת פקטורינג, שטיבה "הקדמת" תשלום חובות של לקוחות, על-ידי צד שלישי. במסגרת ההסכם קופאס רכשה מאגרקסקו במזומן חובות של לקוחותיה, בטרם הגיע מועד פירעונם. החובות הומחו לקופאס.
עסקת פקטורינג מספקת לבית העסק נזילות מיידית (במקום להמתין למועד התשלום הצפוי שסוכם עם הלקוח) וכן ביטוח מפני סיכון האשראי שהעמיד בית העסק ללקוחות. זאת, מכיוון שבעסקת פקטורינג סיכון אשראי הלקוחות עובר מבית העסק לחברת הפקטורינג. האחרונה גובה עמלות וריבית בגין עסקות מסוג זה.
במאי 2011 שילמה קופאס לאגרקסקו שני תשלומים בסך כולל של כ-4.5 מיליון יורו, וכנגד זאת המחתה אגרקסקו לקופאס חשבוניות מאושרות בגין עסקאות עם לקוחות מגרמניה. בהמשך הועברו מחשבונה של אגרקסקו בגרמניה לחשבונה בארץ כספים של הלקוחות מגרמניה בסך הקרוב ל-4.5 מיליון יורו, אלא שאגרקסקו לא העבירה סכומים אלה לקופאס והשתמשה בהם להחזר הלוואות.
בסוף יוני של אותה שנה ניתן צו הקפאת הליכים נגד אגרקסקו. במועד זה הגישה קופאס בקשה לרשם החברות לרשום את המחאת הזכות לפי ההסכם, וזו נרשמה רק באוגוסט 2011. באותו חודש הגישה קופאס תביעת חוב למפרק על 4.5 מיליון יורו, אך זה קבע כי אין לקופאס נשייה מובטחת בכספי הלקוחות מגרמניה שהתקבלו קודם לצו הקפאת ההליכים.
על כך ערערה קופאס לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, שקבע כי היות שקופאס טוענת כי היא בעלים של הכספים, להבדיל מנושה, היה עליה להגיש בקשה עצמאית (ולא תביעת חוב) לחייב את המנהלים המיוחדים להשיב לה את כספי הלקוחות מגרמניה. משלא עשתה זאת, אין לה קדימות ביחס לכספים.
השופט (בדימוס) יורם דנציגר, שאליו הצטרפו השופטים חנן מלצר ונעם סולברג, בחן ראשית את השאלה האם הצדדים התכוונו להעביר את הבעלות בחובות הלקוחות לקופאס - או שמא מדובר ב"המחאה מותנית" על דרך השיעבוד.
בהקשר זה טען בנק הפועלים, נושה מובטח של אגרקסקו שיוצג על-ידי עורכי הדין עופר שפירא ודנה הילל אברהם ממשרד שפירא ושות', כי קופאס לא נהגה בכספים מנהג בעלים: מצופה היה מבעלים שיפקח על הנכס וידאג לקבלו בתוך התקופה הנקובה בנספח, דבר שלא נעשה, טען הבנק. קופאס בחרה להותיר את הגבייה בידי אגרקסקו, בזמן שברור שזו הייתה בקשיים. בנוסף, קופאס לא פיקחה על קבלת הכספים ולא דרשה את העברתם מהחברה בתוך 3 ימי עסקים כפי שנקבע בהסכם, ללא הסבר.
השופט קיבל את הטענה וקבע כי כוונת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בהוראות ההסכם והנספח שחתמו ביניהם וכן בהתנהגותם, הייתה ליצור שיעבוד על חובות הלקוחות כבטוחה להחזרת ההלוואה שנתנה קופאס לאגרקסקו, ולא המחאה על דרך המכר. זאת, בין השאר, לנוכח רישום ההמחאה על-ידי קופאס בפנקסי החברה; העובדה שהיא לא טרחה לברר היכן הופקדו כספי הלקוחות ולא הקפידה שיועברו לחשבונה תוך 3 ימי עסקים כפי שנקבע בהסכם וכן בשל היעדר הפרדה בין כספי הלקוחות מגרמניה לבין יתר כספי החברה.
"לא ניתן להתעלם מהעובדה שנותן המימון הוא תאגיד פיננסי עולמי שתחום עיסוקו במתן הלוואות ומימון. בידיו של גוף כזה לעצב את המערכת ההסכמית בצורה שתגן על זכויותיו בצורה הטובה ביותר. אם כך בחרה קופאס לעצב את ההסכם בינה ובין החברה, הרי שהיא עשתה זאת במודע ומתוך נטילת הסיכון לתוצאות של אי-פירעון החוב על-ידי אגרקסקו", קבע.
משפסק זאת, דן השופט בשאלה האם היה על קופאס לרשום את השיעבוד כתנאי לתוקפו כלפי המפרקים ויתר הנושים, והשיב על כך בחיוב. דנציגר ציין כי לפי סעיף 178(א) לפקודת החברות שקובע כי בהיעדר רישום אצל רשם החברות בתוך 21 יום כקבוע בפקודה, שיעבוד שיצרה חברה יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה. "תכלית הרישום היא יידוע ופומביות כלפי צדדים שלישיים, ואין לאפשר עקיפת תכלית זו באמצעות עריכת מסמכים נלווים שאינם חשופים ואינם יכולים להיות ידועים לצדדים שלישיים".
בהמשך השיב השופט לשאלה מה תוקפו של רישום ה"הודעה על המחאת זכות", ברשם החברות, כלפי המפרק והנושים האחרים, בהינתן העובדה שהוא לא נעשה בתוך 21 הימים הקבועים בסעיף 179 לפקודה; וקבע כי בשל הדמיון הקיים בין הליך הקפאת הליכים ובין הליך פירוק בכל הנוגע לנושי העבר של החברה, "אותם רציונלים שהובילו למסקנה כי אין תוקף לשיעבוד שנרשם באיחור ולאחר פתיחת הליך הפירוק, חלים גם בהקשר של שיעבוד שנרשם באיחור ולאחר פתיחת הליך של הקפאת הליכים".
לדבריו, "הרצון להגן על הנושים האחרים של החברה, על-ידי יידועם אודות קיומו של שיעבוד ומתן אפשרות לכלכל את צעדיהם כאשר הם מתנהלים מול החברה, חל גם כאשר מדובר בהקפאת הליכים. אותם נושים שערכו עסקים עם החברה או נתנו לה מימון, קודם להליך הקפאת ההליכים, ייפגעו אם תינתן לבעל השיעבוד עדיפות על פניהם, חרף האיחור ברישום השיעבוד, תוך פגיעה בעיקרון השוויון. אותם נושי עבר לא יוכלו לתבוע את אובדן חלקם היחסי בחובות, גם אם בסופו של דבר תצלח החברה את הליך הקפאת ההליכים ותחזור לתפקד כעסק חי".
דנציגר קבע עוד כי הבקשה לרישום המחאת הזכויות שהגישה קופאס לרשם נגועה בחוסר תום-לב. "קופאס עצמה לא סברה מלכתחילה כי עליה לרשום את המחאת הזכויות מכוח ההסכם. אולם עם היוודע לה דבר הקשיים הפיננסיים אליהם נקלעה אגרקסקו, פנתה 'לְבַטֵח' עצמה באמצעות רישום המחאת הזכויות ברשם החברות".
לנוכח האמור נקבע כי לרישום ההמחאה אין תוקף, וכי לקופאס יש מעמד של נושה רגיל ביחס לחוב של אגרקסקו. השופט אף חייב את קופאס בהוצאות לטובת קופת הפירוק והכנ"ר בסך של 35 אלף שקל ובסכום של 15 אלף שקל לטובת כל אחד מהבנקים: הפועלים, לאומי, ומזרחי-טפחות.