איפה הדוגמה האישית?
ספרות ענפה עוסקת בנושא של מנהיגות בהקשר של מתן דוגמה אישית.
החשיבות של מתן דוגמה אישית ברורה בצבא, למשל. כדי שהחיילים מן השורה ייצאו לקרב עם מוטיבציה גבוהה ותוך ידיעה שהם מסכנים את חייהם, הם צריכים להאמין במפקדם ולהעריך אותו. מפקדים צריכים לקום ולהסתער ראשונים כדי שקריאתם "אחריי" תגרום לחיילים שלצידם לזנק אל מול הכדורים השורקים. האמון הוא הבסיס ליחסים בין המפקד לבין חייליו.
אבל, מתן דוגמה אישית חשובה לא פחות ולמעשה הרבה יותר, גם בחיי השגרה היומיומיים, האזרחיים, כי אלה, ולא ימי מלחמה, מרכיבים למזלנו את מרבית חיינו. הדוגמה האישית חשובה בבית - בחיי המשפחה של הורים כלפי ילדיהם; בבית הספר - הדוגמה של המורה לתלמידיו; בתנועת הנוער - של המדריך לחניכיו. וכמו גם בחיים העסקיים.
מנהיגות ראויה ואותנטית בפירמה עסקית חייבת להיות כרוכה במתן דוגמה אישית וזו אחת הדרכים לזכות בנאמנות העובדים. מחקרים רבים מצביעים על כך, שאחד הגורמים החשובים ביותר לרמת שביעות הרצון של העובדים קשור לבוס הישיר שלהם.
החיים העסקיים כפופים בישראל להרבה מאוד רגולציה, שפירושה "בגדול" - ציפיות של הרגולטורים שהחברות יעמדו בשורה ארוכה של דרישות, שחלק גדול מהן נוגע למערכות היחסים עם הלקוחות, כמו עמידה בשמירה על בריאות הלקוחות, כאשר מדובר בחברות מזון, או שמירה על רמת שירות גבוהה כאשר מדובר, למשל, בחברות סלולר, בבנקים, בחברות ביטוח ובבתי השקעות.
הרגולטור בוחן מקרוב את רמת תפקודו התקין של עסק באשר הוא. כאשר מדובר בחברה ציבורית, רמת החשיפה היא גדולה יותר באופן ממשי, ובצדק, שכן הרגולטור נתן לחברה "רישיון" לגייס כסף מן הציבור, ולכן גם מחובתו לפקח על כך שענייניו של הציבור נשמרים.
וכך, כאשר דירקטור מחליט להתפטר מתפקידו, הוא חייב להודיע אם ההתפטרות נובעת מסיבות אישיות שלציבור אין עניין בהן, או מסיבות אחרות, למשל, אי-שביעות רצון מהמתרחש בחברה. חובה זו חלה גם על נושאי משרה בכירים בארגון, גם אם לא פורמלית, אזי במקרים מסוימים הרשויות המפקחות מבקשות ביוזמתן לברר את מניעי ההתפטרות.
עד כאן, הכל טוב ויפה, אבל מעת לעת מנקרת במוח המחשבה, ומה עם הרגולטורים עצמם?
האם הם עומדים בקריטריונים שהם דורשים ממפוקחיהם? האם הם נותנים את השירות הראוי לציבור? כאשר מדובר במשרדי ממשלה התשובה היא הרבה פעמים "לא". עובד זוטר כבכיר שמתרשל בעבודתו לא נענש ולא נקנס על כך. למרות ששירות במגזר הציבורי הוא רובו ככולו משרת אמון שלהפרתו יש משמעות אחת בלבד.
כאשר מדובר ברגולטורים ו/או במשרדי ממשלה, שיש להם גם השפעה רגולטורית, בין ישירות ובין בעקיפין, כמו משרד המשפטים, או למשל כאשר מתפטרים מתפקידם פקיד בכיר, מבקר פנים ברשות מקומית או יועץ משפטי של רשות מקומית, הם אינם מחויבים להסביר מדוע התפטרו. למשל, המקרה הטרי של המשנה ליועץ המשפטי אבי ליכט.
זהו מצב אבסורדי. אם דורשים שקיפות מחברה עסקית שמשרתת ציבור מסוים של לקוחות כדי לוודא שהאינטרסים שלהם לא נפגעים, למשל, בגין ממשל תאגידי לא תקין, על אחת כמה וכמה זה נדרש ממשרדי ממשלה, חברות ממשלתיות או רשויות מקומיות שמשרתים את כל הציבור או חלק גדול מאוד ממנו.
דוגמה אישית כבר אמרנו?
■ הכותב הוא יו"ר בית ההשקעות מיטב-דש, ויו"ר איגוד החברות הציבוריות.
