בית האיכרים/ צילום: איל יצהר
הריסת הדולפינריום בתל אביב לפני כשבוע הציתה מחדש את הוויכוח על שימור המונומנטים והרס מבני הציבור בישראל בכלל, ובתל אביב בפרט. האדריכלית ניצה סמוק, מי שהקימה בתחילת שנות ה-90 את צוות השימור במנהל ההנדסה של עיריית ת"א-יפו, ערכה את הסקר הראשון המקיף בעיר למבנים לשימור והייתה זו שיזמה וקידמה את תוכנית השימור הסטטוטורית של העיר (תא/2650), מודה בדיעבד שהייתה מכניסה היום מבנים ציבוריים רבים יותר לרשימה.
"אם הייתי מכינה את הרשימה היום, זה היה יותר מכפול", היא אומרת. "לא הכנסתי למשל את בית ספר ביאליק (היה ממוקם בפינת הרחובות לוינסקי והר ציון ונהרס לפני כעשר שנים) כי לא העליתי בדעתי שמישהו יהרוס אותו. הם הרסו אותו כי הם חשבו שזה עולה יותר מדי לשקם את הבטונים ואיבדו שטח יקר. קודם כל התמקדנו בבתי הבאוהאוס. טיפלנו בתקופות המאוחרות, אבל שמנו רק את האייקונים: את בית ציוני אמריקה, בית אל על. לא עשינו הפרדה בין ציבורי ופרטי. ובכל מקרה, את הדולפינריום אני לא יודעת אם הייתי מכניסה לרשימה".
"אני לא מוותרת"
סמוק, נזכיר, גם ערכה את עבודת המחקר רחבת ההיקף שהביאה להכרזתה של תל אביב בשנת 2003 כאתר מורשת על ידי ארגון אונסק"ו.
לתוכנית השימור יש משמעות תרבותית, תכנונית ואף נדל"נית עצומה, שאי אפשר היה לחזות.
"זה עניין של טיימינג, וגם קשור לאופי שלי, שאני לא מוותרת, וכשאני מתחילה משהו אני עושה אותו עד הסוף. יש לנו אוצר של האדריכלות הבינלאומית. המקבץ בתל אביב הוא גדול מאוד בכמות ובשטח. בחיפה יש דוגמאות מדהימות, אבל זה רק בהדר, בירושלים זו רחביה, בתל אביב זה ממש עיר שלמה. זה אוצר".
יש טענה שאופנת הבאוהאוס ענתה על איזה צורך תרבותי. קישרו את זה כתגובת נגד לאינתיפאדה הראשונה, דחייה של המזרח ורצון להתחבר לתרבות האירופאית.
"זה תקף אולי אצל שכבה מצומצמת. אצל הנדל"ניסטים וסתם תושבים זה התקבל כמפגע, כי זה הגביל את חופש הפעולה שלהם. כשאנחנו התחלנו לעבוד, אפשר היה במרכז העיר לחבר שלושה, ארבעה מגרשים ולבנות מגדל. קלקלנו להם.
"ההכרזה של אונסק"ו השיגה את ההישג הכי גדול כי היא הפסיקה את ההתנהלות הזאת. היא קבעה שיש חשיבות לריקמה. כשהתחלנו את תוכנית השימור לא יכולנו לסמן את כל העיר, אנחנו סימנו בניינים (תוכנית תא/2650 סימנה 1,200 בניינים לדרגות שונות של שימור - ג.נ). אם הייתי מתחילה את זה היום זה היה כפול, או שפשוט הייתי עובדת על כתמים עירוניים. ההכרזה של אונס"קו יצרה את הכתם של אזור ההכרזה והגדירה אזור חיץ שמגן על אזור ההכרזה ואמרה שפה לא יבנו מגדלים. כלומר, לא ניתן יותר לפגוע בריקמה".
אבל היום כל מה שמקושר למבני הבאוהאוס הפך נדל"נית לנחשק.
"זה לקח 15 שנים. כבר בסוף הקדנציה שלי היו מתקשרים עורכי דין שחיפשו נכסים להשקעה. ממש לא עניין אותם המבנה, או החללים. זה הפך תו תקן לאיכות שיפוץ".
יש כאלה שטוענים שרשימת השימור שלך דילגה על דרום העיר ועל יפו ויצרה מציאות של "עיר לבנה" ו"עיר שחורה".
"שכרו אותי ב-1990 בחצי משרה. אפילו לא מינהל ההנדסה גייס אותי, אלא קרן ת"א לפיתוח. הם אפשרו לי לעשות את הרשימה. הם תכננו לעשות כנס, לשמר עשרה בתים וזהו. הם חשבו שזה היה המס שצריך לשלם לתופעת הבאוהאוס בת"א. זה לא שהיה חזון ברור. ראינו איפה יש את המאסה, איפה בית מדבר עם בית, ואיפה יש פחות. לא קיבלתי מנדט ללכת על יפו ועל דרום העיר וגם לא על האדריכלות האקלקטית".
כשמסתכלים על המבנים לשימור בת"א, אלה שקיבלו תוספות מעל ובצדדים, אפשר לראות גישות שונות לממשק. מה גישתך לעניין?
"היינו אז בתחילת הדרך, ולא התוויתי מדיניות אחת. העניין הוא הניתוק שבין הישן והחדש. אני הייתי בעד שלא יהיה clear cut, ששלוש הקומות התחתונות יהיו בסיס לפסל חדש. זה מה שקורה היום. רוב האדריכלים מתייחסים לגג של המבנה כאל לוח חלק. בפרויקטים שלי אין ניתוק. זה לא מגרש חדש שעליו בונים. הניתוקים החריפים מייצרים בית על בית. האפקט הזה, לדעתי, לא רצוי לעיר. בתי הבאוהאוס משרים אווירה מיוחדת, תל אביבית. יש תוספות שהן אלימות, שמשתלטות על הבניין למטה. הכובעים החדשים משרים אווירה אחרת לגמרי".
איך את מסבירה את זה שת"א היא העיר היחידה בארץ שבה יש רשימת שימור סטטוטורית? בחיפה, ברמת גן וגם בירושלים יש לא מעט מבנים יוצאים מן הכלל.
"יכול להיות שזה קונסטלציה שקשורה להרכב האנשים. מהנדסי העיר היו איתי, ראש העיר היה איתי. הייתה קואליציה של כוחות חיוביים. זה היה כוח של הרבה אנשים ביחד והצלחנו לדחוף את זה. היה ברור לנו שאם אנחנו לא מביאים תוכנית לאישור זה לא יחזיק מעמד. אי אפשר היה למשוך את ההארכות לפי סעיף 77-78 עד אין סוף".
תערוכה נודדת
לפני כשבוע נפתחה במוזיאון MAXXI - המוזיאון הלאומי לאמנות המאה ה-21 ברומא, תערוכה שאצרה סמוק בשנת 2004 על מבני השימור של ת"א ונודדת בין ערים בעולם.
איך התערוכה הנודדת מתקבלת במקומות שונים בחו"ל?
"ההכרזה על ת"א כעיר הלבנה הייתה בשנת 2003, ותמיד שנה אחרי ההכרזה יש חגיגות רשמיות באתר שהוכרז. התערוכה, שאותה אצרתי יחד עם טל אייל, סמדר טימור ונועה קרוון, הוצגה לראשונה בביתן הלנה רובינשטיין במוזיאון ת"א בשנת 2004, ומשם נדדה ל-15 מקומות. בפתיחה האחרונה ברומא, נשיאת מוזיאון מקסי, ג'יובאנה מלנדרי, כרכה את התערוכה עם האירועים בעזה. השגריר ואני שתקנו. בסופו של דבר, אנשים יודעים להפריד בין תרבות לבין פוליטיקה".
