פרופסור דוד פסיג / צילום: אמיר מאירי
"איני נביא ואיני בן נביא. כל אשר אני מבקש הוא לקרוא תיגר על החשיבה קצרת-הטווח שכולנו התרגלנו בה. כשהחשיבה קצרת-טווח אנו עלולים לשגות ולהיכשל במעשים שעלולים לדרדר אותנו אל עברי פי פחת", כך פתח פרופ' דוד פסיג, שעוסק בחקר העתיד, את ספרו "2048", שיצא לאור לפני כ-8 שנים. הוא המשיך: "אין זה אומר שחשיבה ארוכת-טווח מחסנת מפני כישלונות - לא ולא. עם זאת, איננו פטורים מלשאוף להבין את התהליכים שאנו משתתפים בהם ולבחון את כיוון התפתחותם ארוך-הטווח, בתקווה שהבנה ובחינה אלה ימנעו מאיתנו ליפול למהמורות בלתי רצויות או בתקווה לזהות הזדמנויות בלתי חוזרות".
האם ישראל עומדת בפני אתגרים משמעותיים, שעשויים להשפיע לרעה על מצבה המדיני והכלכלי של המדינה? בהחלט. מלבד האתגרים הגיאו-פוליטיים והסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנראה כי אין לו פתרון באופק, ישראל צריכה להתמודד עם אתגרים פנים-מדינתיים אדירים: בתוך 30 שנה תצטרך להיבנות פה מדינה נוספת, על כל המשתמע מכך - כבישים, בתי ספר, בתי חולים, שירותי רווחה, מים, וכמובן תחום הדיור, שכבר עכשיו סובל ממחסור בדירות. כל אחד מהתחומים הללו מצריך תוכנית מחושבת, מבוססת נתונים וראייה אסטרטגית. למרות זאת, קשה להגיד שיש בישראל תכנון ארוך-טווח, ואם כבר מתקיימים תהליכי תכנון, הם לא חלק מתוכנית-על שמובילה הממשלה, אלא יוזמות נקודתיות.
"אם בונים היום כביש, אי-אפשר להתבסס על היקף האוכלוסייה הנוכחי, אלא צריך להסתכל על האוכלוסייה שתהיה בעתיד", אומר פסיג בראיון ל"גלובס". "זה נכון גם לגבי תהליכים סוציולוגיים, כלכליים, פוליטיים, גיאו-פוליטיים ועוד. תחשוב על סטיב ג'ובס - הוא פיתח טלפון חכם על סמך זה שהוא הבין איך אנשים ירצו להשתמש בו בעתיד, מה יהיו הביקושים, ומה יהיו הטכנולוגיות שיפתחו בעוד עשר שנים".
"לא חייבים ודאות של 100%"
פרופ' פסיג (61) הוא חוקר באוניברסיטת בר אילן, המתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, כלכליות-חברתיות וחינוכיות. הוא ככל הנראה הישראלי היחיד שהשלים לימודי דוקטורט בנושא הזה - באוניברסיטת מינסוטה בארה"ב. פסיג כתב שלושה ספרים: "צופן העתיד" (2008), שמציג 16 תחזיות על ישראל בתחומים שונים; "2048", שיצא לאור לפני שמונה שנים, ובו מציג פסיג את ה"גישה הגיאוגרפית" לחיזוי מגמות ביחסים הבינלאומיים; ו"פורקוגניטו" (2013), שבו הוא מסכם מחקרים העוסקים במנגנונים נוירופיזיולוגיים המחוללים חשיבת-עתיד ותהליכי קבלת החלטות במוחם של בעלי חיים ובני אנוש, ומציג טענה שהמוח כבר מוכן לשלב האבולוציוני הבא שלו.
"לימדו אותנו שכדי להבין את ההווה, צריך ללמוד את העבר. זה לא מספיק - צריך להסתכל גם על העתיד, כדי להבין את מה שקורה בהווה טוב יותר", אומר פסיג. הרפרנס לציטוט המפורסם של יגאל אלון ברור, וכך גם המסקנה של פסיג - הבנה של תהליכים ומגמות שצפויים בעתיד תאפשר להבין מה לא נכון בדרך ההתנהלות כיום ולייעל אותה.
"חקר העתיד הוא ענף של תחום אחר במדע, שנקרא חקר מערכות - מערכת כלכלית, מערכת פוליטית, גיאו-פוליטית או כל מקבץ של חלקים שפועלים יחדיו כדי להשיג משהו. המטרה שלנו בחקר מערכות היא להבין את ההיגיון שבתוך מערכת. כשאתה מבין את ההיגיון ואת הדפוסים, אתה יכול לזהות את השלבים הבאים של המערכת. זה מה שמאפשר לנו לשפר את מה שאנחנו עושים היום", מסביר פסיג.
כמה רחוק ניתן לתכנן במצב שבו הנחות המוצא משתנות לאורך הזמן?
"המין האנושי מאוד פרימיטיבי בהבנה של מערכות. בעוד 50-100 ויותר שנים נבין מערכות אחרת. לכן אנחנו לא יכולים להגיע להבנה מלאה של מגמות, שהן תוצאה של התפתחותן של אותן מערכות בהווה, אבל אנחנו לא צריכים להגיע לרמת ודאות של 100%, אלא בסבירות שתאפשר לנו לייעל את תהליכי קבלת ההחלטות שלנו. יש תהליכים שניתן לראות רק חמש שנים קדימה ויש סוגיות שבהן ניתן לראות תהליכים בבירור, בנאמנות סבירה של 60%. לא חייבים 80% או 100%. הרבה מאוד ילדים שנולדים כרגע יהיו עוד 100 שנה בעולם הזה, ויש דברים שהמשך שלהם הוא ארוך מספיק כדי לזהות בו מגמות".
איך מביאים בחשבון משתנים כמו השפעה של פוליטיקאים או פסיכולוגיה?
"אנחנו מנסים להבין מערכות בעזרת מודלים, הידע שלנו מהעבר ומה מניע את המערכות להתפתח. בתוך המודלים אנחנו יכולים להכניס מיליון משתנים, ואף על פי כן לא נתקרב ל-100%, כי אנחנו עדיין לא מבינים את כל המשתנים שפועלים במערכת כדי להתפתח. כשאני נותן את הנאמנות של התחזית, זה אחרי ששקללתי משתנים שאני לא יכול לחשב, כמו פסיכולוגיה של המין האנושי".
יש חסמים שמונעים מאנשים להתבסס על העבודות שלך?
"החסם העיקרי הוא שאנשים עדיין לא השכילו להבין שאפשר לזהות מגמות. כיוון שהתחום הזה צעיר, אנחנו מתהלכים בתחושה דומה לזאת שבה התהלכנו אלפי שנים - שאי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד, רק כאלו שמקבלים הארה מהשמים. התחום של חקר העתיד מקבל יותר ויותר הכרה. אין ברירה פשוט. פעם המנהיגים ומקבלי ההחלטות חשבו שהדרך לדעת את העתיד היא לסמוך על תחושת הבטן שלהם. אני בתחום הזה 30 שנה ויש התקדמות בלתי רגילה. יותר ויותר אנשים מבינים שצריך להיכנס לתהליכי קבלת ההחלטות, אבל לא כולם יודעים עדיין איך לעשות זאת".
"רק כשכואב מתחילים להשתנות"
אתה מרגיש שישראל נמצאת בנקודה קריטית?
"בוודאי, יש לנו הרבה אתגרים למאה ה-21. אתגרים דמוגרפיים, גיאו-פוליטיים וכלכליים, וזהות. אני מאמין שבשעת משבר המין האנושי יודע לפתור בעיות, אבל זה כואב. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא שאין מחשבה ארוכת-טווח על החיסכון הפנסיוני, רק ניסיונות למלא חורים. אני, למשל, פיתחתי מודל חדש של חיסכון פנסיוני שיכול לפתור את הבעיה. כתבתי על זה ב-2013. עשיתי גם אקטואריה ישראלית 50 שנה קדימה. זה גדול על מקבלי ההחלטות - שר האוצר לא יכול כיום לשנות את המודל, הוא לא יצליח ולא ייתנו לו. רוב הדברים במשרד האוצר הם על אוטומט, אז שר האוצר יכול לקחת משהו קטן שחשוב לו ולקדם אותו, אבל לא יותר מזה. רק כשכואב לאנשים הם מתחילים להשתנות.
"במשך הרבה שנים משרדים ממשלתיים היו נגועים בפוליטיזציה שלא אפשרה להם להתרומם, ולכן אנשי המקצוע בתוך המשרדים התקשו לעשות תוכניות ארוכות-טווח. פוליטיזציה זה אגו, מרחבי מחיה של תקציבים, ועוד המון דברים שמעכבים. היום זה הולך ומשתפר. פעם היו מדברים על תוכניות חומש, והיום מדברים על שלושים שנה קדימה.
"ואולם יש מדינות הרבה יותר מתקדמות מאיתנו - ארה"ב, כמה מדינות אירופיות, כמה מדינות באסיה. במדינת ישראל יש עדיין שכבה גדולה מדי של אליטות כלכליות, חברתיות ואינטלקטואליות שעדיין לא מאמינות בתחום הזה, הן מקובעות".
למה האליטות בישראל מקובעות?
"כי הישראלי הוא ציניקן גדול. ויש לנו יוהרה אינטלקטואלית, שטבועה בתרבות הישראלית, בלי קשר בכלל לחקר העתיד - אחד כלפי האחר, דיסציפלינה כלפי דיסציפלינה, פרופסור כלפי פרופסור אחר, יש לנו מחלה קשה".
הן חוששות שזה יפגע במעמדן?
"יש גם הפן הזה, אצל הפוליטיקאים בעיקר. אליטות מאבדות את השליטה כי הן מקובעות. הדוגמה הבולטת ביותר היא אליטת השמאל, שלא קוראת נכון את ההתפתחויות. זה קורה גם באוניברסיטאות, שלא קוראות נכון את השווקים, ולכן הלימודים בהן הופכים להיות פחות ופחות רלוונטיים לבוגרים, ולמה? פרופסור לכימיה או פיזיקה יודע בבטחה מה צריך ללמד. וכשבאים אליו עם רעיונות אחרים, אז הוא אומר שזה שטויות".
אתה לא קצת מתוסכל מהמצב הזה?
"אני מאוד מתוסכל, אבל אני גם רואה את התקדמות. בשלושים השנים האחרונות דחפתי את הנושא הזה מאוד. לפחות התחום כיום מוכר, מבינים שאין אג'נדה מאחוריו אלא מודלים ומתמטיקה וסטטיסטיקה. לפני 20 שנה חשבו שזה כמו לקרוא בקפה".
"הכלכלה - לא הגורם העיקרי למלחמות"
בשבועות ובחודשים האחרונים נמצאת הסביבה הגיאו-פוליטית במרכז הבמה - המלחמה בסוריה הובילה לכך שבגבול הצפוני של ישראל נוצר מצב רגיש - רוסיה מסייעת לממשל הסורי וחוזרת לעמדת השפעה בעולם; כוחות איראניים בסוריה ניסו לירות רקטות לישראל, שבתגובה תקפה אותם; ואיראן מנסה להעביר נשק מתוחכם לחיזבאללה. במקביל, ארה"ב נסוגה מהסכם הגרעין עם איראן, ואלה רק האירועים האחרונים.
"70% ממה שאמרתי לפני כשמונה שנים - בספר '2048' - מתממש, בעזרת המתודולוגיה. כשכתבתי את הספר, אנשים אמרו שזה לא הגיוני. הדבר הכי חשוב זה המלחמה הקרה בין רוסיה למערב בחזרה, לפני 10 שנים אנשים אמרו - מה פתאום. פלישה של רוסיה לכל מיני מדינות, בחזרה למזרח אירופה; מאבק בין ארה"ב לבין סין, שהולך ונבנה מתחת לפני הקרקע. אנחנו רואים רק סימנים ראשונים לכך שזו מלחמה כלכלית, אבל יש מאחורי הקלעים כל מיני תהליכים שמתרחשים. גם באזור שלנו - אמרתי שבין 2018 ל-2020 יהיה מאבק בצפון, קודם כול רקטות ואח"כ תמרון קרקעי. לא כתבתי את זה מהראש שלי, אלא המתודולוגיה היא זאת שהובילה אותי למסקנות הללו".
לדברי פסיג, "יש הרבה מאוד משתנים שעובדים בגיאו-פוליטיקה אבל אנחנו מדברים על שישה תהליכים עיקריים שאם הם קורים יחד הם יוצרים עימותים, לחצים ואפילו מלחמות. כל המשתנים הם פחדים: הפחד הגיאוגרפי - אנחנו בארץ מבינים זאת היטב. אנחנו מדינה קטנה ולכן אנחנו מאוד מפוחדים; הפחד הטופוגרפי - יש היום ספרות מאוד מעניינת על האופן שבו משפיע מבנה הקרקע על אנשים, מהאופי שלהם ועד הפחדים שלהם. לדוגמה, אנשים מושפעים מכך שהם גרים ליד הר או נהר; פחדים ממדעים חדשים, פחדים טכנולוגיים, והאחרון שבהם - פחדים כלכליים, כלומר משאבים. רוב האנשים חושבים שמשאבים זה המשתנה העיקרי שגורם למאבקים, אבל זה לא נכון. נושא העימותים הוא מאוד מסובך. זאת מתודולוגיה שמסבירה קצת יותר טוב את מה שהתרחש ומסוגלת לזהות מגמות, משהו כמו 60%-70%".
בוא נדבר על טכנולוגיה. האם כשמדברים על תחזיות לטווח ארוך עוסקים בהשפעה של טכנולוגיות כמו נהיגה אוטונומית, או במגמות הרבה יותר משמעותיות?
"רכב אוטונומי זה קטן, אני מדבר על פריצות דרך שקשורות למהירות האור או כוח המשיכה. גם במקרה הזה אנשים חושבים שאי-אפשר לחזות פריצות דרך מדעיות, ושזה נמצא רק במוח קודח של אנשים מסוימים, אבל ניתן לזהות, ואז אפשר לפתח טכנולוגיות מתאימות. מדינה צריכה להביא בחשבון התפתחויות כאלה, כי אם היא צריכה לפתח טילים וטכנולוגיות שביטחון המדינה יישען עליהן, אז הן חייבות לחשוב על זה".
מה צריך להביא בחשבון היום מבחינה טכנולוגית, כשמתכננים איך לבנות את המדינה?
"אתן לך דוגמה: כשמתכננים ערים היום, צריך לתכנן אותן חכמות מאוד. אם לא נעשה זאת, אז אנחנו יכולים לגלוש מהר לערים מטומטמות של העולם השלישי. עיר חכמה היא לא עיר שיש בה אינטרנט אלחוטי, אלא עיר שהרמזורים בה לא קיימים כי רמזור תוקע את כל התנועה. צריך להניע את התנועה בתוך עיר ללא רמזורים, כמו גוף אדם - אין בו צמתים שהדם עוצר בהם כדי שדם מווריד אחר ימשיך. עיר חכמה היא עיר שיודעת כמה מזון אנשים אוכלים, וכמה זבל הם זורקים, ובהתאם לכך מביאים לסופרמרקט מספיק ירקות כדי שלא יהיה חוסרים. אלה המון המון רבדים. היום הטכנולוגיות הן לא בזמן אמת, ולכן מדי פעם הולך החשמל, ולפעמים יש ביוב שמתפוצץ ובשכונות שלמות אין מים לשתות. בערים גדולות, כשיש מקבצים גדולים של בני אדם, דבר כזה קטן יכול להביא לקריסה של כל מערכת העיור".
מה זה חקר העתיד ואיך מיישמים אותו
תחום חקר העתיד (הנקרא בפי רבים עתידנות) הוא תחום מולטי-דיסציפלינרי, שמטרתו חיזוי מגמות בתחומים שונים - פוליטיקה, גיאו-פוליטיקה, כלכלה וחברה, טכנולוגיה ועוד. כל אחד מהתחומים הללו הוא מערכת שניתן לזהות בה היגיון ודפוסים חוזרים, וכך לבנות מודלים שיאפשרו לחזות את העתיד. לכן חקר העתיד הוא חלק מתחום רחב יותר שנקרא חקר מערכות. ברגע שהחוקרים מזהים דפוס הם מכניסים אותו לתוך מודלים, קובעים את ההסתברות שהוא אכן יתממש, ונותנים לו תקפות מדעית. ואז הם מנסים לזהות את השלב הבא.
הפרקטיקה הזאת שייכת לגישה הקלאסית העוסקת בחיזוי מגמות סבירות. בחקר העתיד יש גם זרמים נוספים: בגישת התסריטים, לדוגמה, חוקרים יוצאים מנקודת הנחה שככל שהתמורות נעשות מואצות יותר, תקפות הניבוי של המודלים שיש ברשותנו תפחת, ולכן הם עוסקים בתסריטים אפשריים ומאפשרים לבעלי העניין להכין אפשרויות תגובה להם. בגישת הקלפים הפראיים, חוקרים עוסקים בתסריטים פחות סבירים ואף בלתי הגיוניים, במטרה להתכונן גם למצבי קיצון. חוקרים המשתייכים לגישת מעצבי העתיד מתמקדים בעיצוב חזון עתידי לארגון. העוסקים בתחום אינם חייבים להאמין רק בגישה אחת, אלא בוחרים גישה אחת או יותר שמתאימות לעבודה הספציפית שלהם.
באוניברסיטאות בעולם יש תארים אקדמיים בתחום, כבר מתואר ראשון. לדברי פסיג, כשעשה את עבודת הדוקטורט שלו הוא היה צריך חמישה מנחים מדיסציפלינות שונות, וכי לא ניתן לנתח מערכת מורכבת רק מההביטים הכלכליים, למשל, כי יש השפעה של משתנים מתחומים כמו סוציולוגיה, ביולוגיה, פוליטיקה ועוד.
שנתיים עד חמש שנים הן הטווח הקצר
בחקר העתיד, שנתיים עד חמש שנים נחשבות תקופה קצרת-טווח, אפילו קצרה מכדי לחוות אותה. טווח של שנתיים הוא הטווח המיידי של העתיד. "צריך לעשות משהו ממש בלתי הגיוני כדי לשנות בטווח כזה", אומר פסיג, שנוהג להמשיל את זה לנוסע ברכבת מאוד מהירה, שלא יכול לראות מהחלון מה יש ליד הפסים. הנוסע צריך להתבונן רחוק בתקווה שיש מראה או משהו אחר שיאפשר לראות טוב יותר את מה שיש בטווח הקרוב.
פרופ' דוד פסיג
גיל: 61
תחום פעילות: חקר העתיד. ראש החוג לתארים גבוהים בתקשורת וטכנולוגיה של ביה"ס לחינוך באוניברסיטת בר אילן. עומד בראש מעבדות המולטימדיה והמציאות המדומה. מייעץ לארגונים רבים
השכלה: דוקטורט בחקר העתיד מאוניברסיטת מינסוטה
ספרים: "צופן העתיד", "2048", "פורקוגניטו"
עוד משהו: ככל הנראה היחיד בישראל עם דוקטורט בתחום חקר העתיד