כריסטיאנו רונאלדו / צילום: רויטרס - Susana Vera
שייע פייגנבוים זוכר את עצמו יושב בסלון הבית שלו. השנה היא 1970 והוא חגג לא מזמן 22. האבחנה שנתן הרופא היא מבחינתו גזר דין מוות: קרע ברצועה הצולבת. "הוא אמר לי שגמרתי את הקריירה", הוא מספר, ומאחר שבימים ההם הרפואה לא העניקה לו שום סיכוי לשיקום, פייגנבוים התחיל לבנות לעצמו תוכנית פרטית וחדשנית. "ישבתי על השולחן בסלון, זה היה שולחן עץ כבד, וקשרתי חבל לרגל ובצד השני שלו קשרתי בלוק. ככה התחלתי להפעיל את הרגל, מרים ומוריד, מרים ומוריד, ומושך את הבלוק על הרצפה. אחרי כמה זמן, הרגל התחזקה והתחלתי לדרוך עליה. הרופא לא האמין כשהוא ראה אותי".
● לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד
פייגנבוים חזר לשחק, והיה בין אלו שהופיעו עם ישראל במונדיאל היחיד שלה, במקסיקו 1970. השיקום שלו מתאר פחות או יותר את השינוי העצום שעברה הפיזיולוגיה של הכדורגלן בחמשת העשורים האחרונים מאז. שחקנים זוכים לטיפול רפואי מתקדם שמחזיר אותם מפציעות בשליש מהזמן שנדרש בעבר - וזו לא רק הרפואה, כמובן. הכדורגלן שיעלה על הדשא במונדיאל הקרוב הוא אדם שונה לגמרי. הוא נראה אחרת, הוא כבד יותר, גבוה יותר, רץ יותר על המגרש, משחק יותר משחקים במהלך עונה. הוא חולק חדר הלבשה לעיתים עם שחקנים מיותר מעשר מדינות שונות, והוא נאמן בעיקר לחשבון הבנק שלו - או למי שמוכן לשלם לו דולר אחד יותר.
אז איזו מטאמורפוזה עבר הכדורגלן בארבעת-חמשת העשורים האחרונים? הנה כמו תשובות.
רצים בלי הפסקה
כשמסתכלים על מונדיאלים ועל משחקים מהעבר הרחוק, הדבר הראשון שקופץ לעין הוא ההתנהלות על המגרש. בשנות ה-60 וה-70 הכדורגל היה באמת יפה לעין ואסתטי, רק שהוא שוחק בהליכה. במונדיאלים באותה תקופה נמדדו לשחקנים מרחקי ריצה של בין 4 ל-5 ק"מ בממוצע למשחק, לעיתים גם פחות. כיום, במחקר שנערך באוניברסיטה לחינוך גופני בפוזנן שבפולין, נבדק הקילומטרז' של ארבע הקבוצות שהעפילו לחצי הגמר במונדיאל בברזיל 2014 - ברזיל, גרמניה, ארגנטינה והולנד. הממצאים: ב-24 המשחקים שקיימו ארבע הנבחרות הללו במהלך הטורניר עמד הממוצע של השחקנים על 11.63 ק"מ למשחק. הקשרים גמעו את המרחק הגבוה ביותר - 12.02 ק"מ בממוצע למשחק, ואפילו השוערים (5.65 ק"מ בממוצע) עברו מרחק גדול יותר משחקני השדה של המונדיאלים מלפני 40 שנה. למעשה, שחקן כדורגל במונדיאל 2014, כבר אחרי 35 דקות השלים את מכסת הקילומטרים במשחק שלם של שחקנים בשנות ה-60 וה-70.
זה לא קורה רק במונדיאל כמובן - בפרמיירליג האנגלית, למשל, היו במהלך עונת 2015/14 בסך הכול 13 שחקנים, שהעמידו ממוצע שנתי של מעל 11 ק"מ ריצה בממוצע במשחק, כולל שחקן אחד - ג'ורג' בויד ששיחק בהאל סיטי - שסגר עונה עם ממוצע של 12 ק"מ למשחק.
וזה לא רק הקילומטרז'. השחקן הנוכחי נדרש גם להרבה יותר "פעולות אינטנסיביות" (פעולות בעצימות גבוהה - מהירות או הפעלת כוח) על המגרש. לדוגמה, מספר הספרינטים ו"הפעולות האינטנסיביות" כמעט הכפיל את עצמו מאז 2002. בנוסף, "פעילויות בעצימות גבוהה" - כאלו שנחשבות לפעילות שנעשות במהירות של לפחות שלושה-רבעים ממהירות של ספרינט מלא - עלו מ-627 בממוצע לקבוצה למשחק בשנת 2003/02 ל-1,209 בעונת 2006/05, והמרחק שכוסה על-ידי שחקן בספרינט (ספרינט - מהירות גבוהה יותר מ-7 מטרים בשנייה) על המגרש עלה ב-40% באותן שנים. לכך אפשר להוסיף גם שבאופן כללי, המשחק הרבה יותר מהיר וחי כיום, כשבמהלך 90 דקות של משחק, הכדור נמצא במצב של תנועה במגרש כמעט 15 דקות יותר ממה שהיה בשנת 1990.
הפיזיולוג מולי אפשטיין מסביר ששחקנים כיום עובדים הרבה יותר קשה. "דרישות המשחק ואופיו כיום מחייבים את השחקנים להיות מאוד אתלטיים", הוא אומר. "בהגדרה 'אתלט' מגולמות כל התכונות הגופניות שנדרשות מן הספורטאי בענף ספורט מסוים. כדורגל מחייב יכולות של מהירות, כוח מתפרץ, זריזות, סנכרון של שרשראות קינטיות (איכות תנועה), סיבולת ייחודית וגמישות. כלל התכונות האלה מתנקזות לתנועה איכותית (מיומנות) שמבוצעת בעצימות גבוהה (עוצמה, הספק) ובמספר רב של פעמים לאורך המשחק כולו. האימון המתקדם מתמקד באיכויות תנועה ובמסוגלות לחזור עליהן מבלי לאבד מן העוצמה. שחקן שמצליח להתאושש במהירות בין פעולה לפעולה ולהיות מסוגל להיות אפקטיבי גם במצבי עייפות הוא המודל האידיאלי לכדורגלן בן זמננו".
במקרה הזה, הנתונים כמעט מדהימים: מחקרים שבחנו את הנתונים של כדורגלני עילית בעידן הנוכחי הראו שאין הבדלים בין כמות התנועה שהם מבצעים במחצית הראשונה לזו שהם עושים במחצית השנייה. כלומר, נגמרו הימים של שחקנים ש"שופכים לאגר" בדקה ה-70. הכדורגלן מצליח להתנהל באותה עצימות לכל אורך המשחק.
איך הם מצליחים לרוץ ככה? מחקר שנערך בנורבגיה ובדק את צריכת החמצן המקסימלית (Vo2Max) - שמאפיינת יכולת אירובית - בקרב כדורגלנים, מצא כי היא עומדת על 64-62 מיליליטר לק"ג גוף לדקה, נתון המקביל לזה של רץ מרתון טוב (2:30 שעות). על כריסטיאנו רונאלדו דווח כי צריכת החמצן המרבית עומדת אצלו על 75 מ"ל/ק"ג לדקה, ואצל ניימאר על 73.
לצורך השוואה, אצל אדם ממוצע בגילאים המקבילים לאלו של שחקני כדורגל עומדת צריכת החמצן המרבית על 43-38 מ"ל/ק"ג לדקה.
הרבה יותר משחקים
דייגו מראדונה שמשך קריירה של 21 שנה, שיחק במהלכה 635 משחקים לפני שפרש סופית בגיל 37. ליאו מסי שבמהלך המונדיאל ברוסיה יחגוג יום הולדת 31, שיחק עד היום 765 משחקים (לא כולל משחקים בנבחרות ארגנטינה הצעירות). כלומר, כבר היום, כשהוא צעיר בהרבה ממראדונה אז, הוא שיחק 130 משחקים יותר. והנה עוד השוואה בין זה שהביא לארגנטינה גביע עולם במו ידיו ורגליו לבין אליל הכדורגל המודרני: מראדונה הגיע למונדיאל הגדול שלו ב-1986 אחרי עונה "מתישה" שבה שיחק 33 משחקים בכל המסגרות. מסי יגיע למונדיאל בקיץ הקרוב אחרי עונה עם 62 משחקים. ולא רק הוא - רונאלדו יגיע למונדיאל אחרי עונה של 52 משחקים, ומוחמד סלאח, הכוכב של מצרים וליברפול, אחרי 56 משחקים.
הסיבה העיקרית היא המפעלים האירופיים, שהולכים ומתארכים, הליגות שנעשו יותר שמנות מבחינת כמות הקבוצות ולכן ארוכות יותר, ומסעות שיווק בקיץ למשחקים ביבשות רחוקות.
"שחקני הליגות הבכירות באירופה - בעיקר כאלה שמשתתפים במפעלים האירופיים השונים - מבלים את מרבית חודשי השנה באימונים ובמשחקים", אומר אפשטייין. "תקופת הפגרה היא קצרה מאוד, כך שלשחקן אין כמעט הזדמנות להתאושש ולהשתקם. בניגוד למשחקי כדור קבוצתיים אחרים, שם תקופת הפגרה עשויה להימשך אף מספר חודשים, הכדורגל לא נהנה מן הלוקסוס הזה.
"ידוע שהעומס המרובה, הן באימונים ובמיוחד במשחקים, עלול להפר את האיזון שבין העומס שמופעל על השחקן לבין מידת ההתאוששות ממנו. בקרה וויסות לא נכונים של היחס העדין הזה יובילו לפציעות, להפסד אימונים ומשחקים ולהפסד כספי למועדון. מכאן, שקבוצות בכירות חייבות להחזיק סגל שחקנים גדול שיאפשר תחלופה וריענון וכן אמצעי בקרה שיעזרו לצוות המקצועי בניהול נכון של העומסים".
מבלים יותר במעבדה
העומס הזה הביא את הכדורגלן של 2018 להיות מבוקר ותחת מעקב בכל רגע נתון. מועדונים משקיעים מיליונים במעבדות מיוחדות כדי לנטר פציעות ולחזות פציעות עתידיות. מילאן האיטלקית נחשבה לפורצת דרך כשפיתחה את ה-Milan Lab, שאותה הקימה בשנת 2002, ושאפשרה לה בתקופת זמן מסוימת ליהנות מיתרון על קבוצות אחרות ולהאריך את זמן התפוגה של שחקניה. היא ניפצה את כל התיאוריות על גיל אופטימלי כשזכתה ב-2007 בליגת האלופות עם סגל בגיל ממוצע של 34.
למה להשקיע במעבדות בעצם? כי השחקן של היום הוא נכס יקר מדי - במשכורות ובסכומים שמשלמים תמורת רכישתו ממועדון אחר - בשביל שלא יחזיר חס וחלילה את ההשקעה. מילאן "נפלה" פעם אחת יותר מדי כשרכשה את פרננדו רדונדו מריאל מדריד עבור 17 מיליון אירו, העברה שעוררה זעם עצום של האוהדים במדריד שראו בקשר הארגנטיני מרכיב כוח משמעותי מאוד בקבוצה. אלא שרדונדו - את זה מילאן לא ידעה אז - היה מעבר לשיא וסבל מיד עם הגעתו למילאנו משרשרת של פציעות. בארבע שנים במילאן הוא שיחק 16 משחקים בלבד, לפני שהוכרע ב-2004 על-ידי הפציעות ופרש בגיל 34. ההחלטה בשנת 2002 על הקמת המעבדה הייתה כדי למנוע מפחי נפש דומים בעתיד.
כיום, מועדונים מנהלים מעבדות כחלק אינטגרלי ממתקן האימונים, רוכשים דאטה מחברות המתמחות בפיזיולוגיה ובסטטיסטיקה, בין היתר כדי לבחון את מצבו הפיזיולוגי של השחקן ולבחון עד כמה עוד ניתן לסחוט אותו. כדורגלנים רוכשים לביתם, בעלות של עשרות אלפי דולרים "תא קריותרפי" - המאפשר כניסה לשהייה בקור בטמפרטורה של מינוס 160 מעלות, ומסייע להתאוששות אחרי משחקים.
אפשטיין מסביר כי "השינוי הגדול שהביאה הפיזיולוגיה בעשור האחרון כלל בעיקר אמצעים למדידת העומסים הפנימיים של השחקן, לדוגמה: אפליקציות לניטור מדדים פיזיולוגיים, אמצעים לניטור ולמעקב אחר איכות השינה של השחקן ומערך של בדיקות דם שמסייע לעקוב אחר מדדים ביוכימיים בגופו של השחקן.
"בנוסף, בכל מועדון בכיר משתמשים כיום במערכת ממוחשבת לניהול מידע שמאפשרת לאנשי המקצוע לעקוב ולבקר אחר תגובותיו של השחקן לתהליכי האימון. כמות המידע שנאספת כיום על שחקן מקצוען - היסטוריה רפואית, תיעוד פציעות וטיפולים, תזונה ותוספים, מבדקים רפואיים ומבדקי יכולת, מדדי איכות תנועה באימונים ובמשחקים ועוד - חייבת להישמר במקום אחד כדי לאפשר לאנשי המקצוע לשלוף אותה בהקלקת עכבר. התעלמות ממצבו הפיזיולוגי והקליני של השחקן היא מתכון לכישלון. להתנהלות כזו אין כיום מקום בכדורגל, דפוס התנהגות כזה שייך לימים עברו".
גבוהים יותר, שוקלים יותר
השחקנים של היום שונים בהשוואה לעבר גם מבחינת הגודל. מבדיקה של מכון המחקר CIES שחוקר את המדדים הדמוגרפיים של הכדורגל, נמצא שהגובה הממוצע של שחקני 32 הנבחרות שהעפילו למונדיאל ברוסיה הוא 181.7 ס"מ. המדדים משתנים בין הנבחרות השונות - נבחרת סרביה מעמידה חבורת נפילים בגובה ממוצע של 185.6 ס"מ, שבדיה 185.2 ס"מ, איסלנד 185 ס"מ, בעוד שבצד השני של הסקאלה נמצאות נבחרות יפן עם גובה ממוצע של 178.1 ס"מ וערב הסעודית עם 176.2 ס"מ. שחקני הכדורגל מעט גבוהים יותר מבעבר, וגם גבוהים במעט מהממוצע מהמדינות שמהן הם מגיעים.
קיימים הבדלים טבעיים, בדומה להבדלים הקיימים גם מחוץ לעולם הכדורגל, בין היבשות - שחקנים המגיעים מיבשת אירופה הם הגבוהים ביותר, עם ממוצע של 183.2 ס"מ, שחקני הנבחרות מאפריקה עומדים על 182.3 וכך זה הולך ויורד עד לשחקני נבחרות דרום אמריקה שמעמידים ממוצע של 179.6 ס"מ.
מדברים את שתי השפות
שני שינויים מרכזיים התרחשו אצל הכדורגלן - והם השליכו פחות או יותר על כל המדדים האחרים ושינו את הכדורגל אולי יותר מכול. הראשון, "חוק בוסמן", שמוכר בזכות כדורגלן בלגי אלמוני בשם ז'אן מארק בוסמן ששיחק בליאז' ובזכות עתירה שהגיש לבית המשפט ב-1995 שבמסגרתה נקבע שמעמדם של כדורגלנים באיחוד האירופי הפך להיות כמו מעמד של כל העובדים - הם יכולים לשחק מחוץ למדינת האם שלהם מבלי שיוטלו עליהם כל מגבלות. כך נפתחו גבולות הכדורגל, והמשחק השתנה לחלוטין.
קחו את נבחרת צרפת למשל. בסגל הנבחרת ששיחקה במוקדמות המונדיאל, 66.7% מהשחקנים משחקים בליגות מחוץ לצרפת. בקרואטיה, שבדיה ואיסלנד, 100% מהסגל משחקים מחוץ למדינה. 80% מכדורגלני נבחרת ברזיל משחקים בחוץ. ובסך הכול, בממוצע של 32 משתתפות המונדיאל, 64.6% מהנבחרות מכילות "שגרירים" - שחקנים שכלל לא משחקים במדינה.
זה כמובן שונה לגמרי מבעבר. בנבחרת ארגנטינה שזכתה במונדיאל 1978, מבין 22 שחקני הסגל רק אחד - מריו קמפס, שיחק מחוץ למועדון בארגנטינה (בוולנסיה). בנבחרת מערב גרמניה שזכתה במונדיאל 1974, מבין 22 שחקני הסגל רק אחד, גונטר נצר, שיחק מחוץ לליגה הגרמנית (בריאל מדריד). 7 מתוך 16 הנבחרת באותו מונדיאל הורכבו משחקנים ששיחקו רק בליגות המקומיות.
כשליאו מסי יעלה עם נבחרת ארגנטינה למונדיאל ברוסיה, 20 מ-23 מחבריו לנבחרת יהיו כאלו שמשחקים ביומיום מחוץ למדינת האם. וזה לא נגמר שם: כמעט 10% מהשחקנים כיום אפילו לא נולדו במדינה שאותה הם ייצגו במונדיאל ברוסיה. מעל כולן זו נבחרת מרוקו, עם שיעור של 61.5% מהשחקנים שנולדו מחוץ למדינה; 39.4% מנבחרת סנגל נולדה מחוץ למדינה, 32.1% מנבחרת פורטוגל וכמעט שליש משחקני נבחרת שווייץ.
נאמנים לחשבון הבנק
"אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו ולא עוזב אותי, זה הכסף שלא עשינו אז", אומר שייע פייגנבוים. "כשאני רואה היום את הסכומים, מה מקבל ערן זהבי, אני יודע שנולדתי כמה עשורים מוקדם מדי. קיבלנו דרעק, לא כסף. רוב השחקנים ששיחקו איתי בנבחרת עבדו במקביל, אני למשל עבדתי עם אבא שלי שהיה צבע. הפעם היחידה שאני זוכר שקיבלנו משהו משמעותי מהנבחרת הייתה כשנחתנו בהונג קונג. ראינו אנשים מסתובבים עם חבילות קרטון ענקיות - ולא האמנו למראה עינינו: קיבלנו טייפ קסטות ענק ממדים. שיחקנו קריירה שלמה כדי להגיע לדירה".
גם הכדורגלן המודרני קיבל רק בשלב מאוחר יותר את הגישה לכסף הגדול. הסכמי הטלוויזיה שנחתמו באנגליה בראשית שנות ה-90 עם הקמת הפרמיירליג החלו לגרור את כל היבשת. המלחמה של גופי שידור על שידורי חי של משחקי כדורגל הפכה את השחקנים למסודרים, אחר כך לעשירים, והיום למולטי מיליונרים.
ב-1957, שנה לפני המונדיאל בשבדיה, שחקנים בכירים במולדת הכדורגל אנגליה הרוויחו שכר שנתי של 1,600 ליש"ט - מקביל לשכר של 75,000 ליש"ט כיום. וכך החלה האינפלציה להשתולל ולהשתולל: ב-1979 הפך השוער פיטר שילטון לבעל השכר הגבוה אי פעם בכדורגל האנגלי, כשחתם על חוזה של 1,200 ליש"ט בשבוע. כיום עומד השכר הממוצע בפרמיירליג האנגלית על 2.99 מיליון ליש"ט לעונה - מעל 55,000 ליש"ט בשבוע.
למונדיאל 2018 ברוסיה יגיעו ניימאר- 36 מיליון אירו נטו בעונה בפריז סן ז'רמן; כריסטיאנו רונאלדו - 22.5 מיליון אירו נטו בריאל מדריד; ליאו מסי, לפי "פוטבול ליקס", יגיע אחרי שחתם על חוזה חדש בברצלונה שמבטיח לו 100 מיליון אירו לעונה, בכפוף לבונוסים עבור הישגים.
בשביל הכסף הזה, הוא יצטרך לעשות עוד כמה דברים שלא קשורים לכדורגל: לתחזק עמוד פייסבוק, לצייץ בטוויטר, להעלות לאינסטגרם, ולהעמיד עבור הספונסרים - שלו, של הקבוצה ושל הנבחרת - כמה תאריכים בשנה שבהם הוא לשירותם. ובגיל 34-33, כשהוא כבר לא יוכל לעמוד על הרגליים, הוא ייצא לשתי עונות פרישה בארה"ב/סין/קטאר וייקח בכל אחת מהן עוד 20, 30 או בעצם כמה-שיירצה-מיליוני-אירו.