קרב רחוב בין אוהדי רוסיה לאוהדי אנגליה / צילום:רויטרס Jean Paul Pelissier
לפני קצת יותר מעשור, כשגרתי בניו יורק, הייתי תמיד נרגש כשהייתי רואה את שמו של חברי י' על צג הטלפון הנייד. י' עבד אז בחברת הייעוץ מקינזי, וכחלק מחבילת ההעסקה הנדיבה שלו, הייתה לו גישה די קבועה למקומות המעולים שחיכו לעובדי החברה באצטדיוני קבוצות הבייסבול: הינקיז (בברונקס) והמטס, שאז עדיין עמד על תילו בקווינס, כמו גם אל המדיסון סקוור גארדן של הניקס (NBA) במרכז מנהטן.
● לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד
י' בדרך כלל היה מתארגן על הכרטיסים ברגע האחרון, ואם הייתי בעניין, הייתי צריך להיות ספונטני. נדמה לי שהוא סיפר לעצמו שאני אוהב את המטס כמעט כמוהו, אבל הסיבה האמיתית לכך שהייתי הולך איתו למשחקים הייתה בגלל שהוא זה שסיפק את השואו הכי טוב באצטדיון.
ל-י' היו שתי פרסונות. במקינזי הוא היה הבחור הישראלי המבריק שהגיע לחברה אחרי תואר שני במינהל עסקים מקולומביה. הוא היה אנליטי, רב-תרבותי, מנומס. עובד לדוגמה. אבל כשהוא היה מגיע לאירוע ספורטיבי, הוא עבר טרנספורמציה. לא כל-כך משנה איזה כדור נזרק מצד לצד או באיזה אולם או אצטדיון היינו, תוך כמה דקות כל היציע היה בוהה בו בתערובת של הערצה וחשש. הוא היה עולה על המושבים, צורח בקולי קולות, מקלל כמו נהג משאית ובעיקר מנסה להסית את שחקני הקבוצה שלו להטיל מומים בשחקני הקבוצות היריבות או פשוט לרצוח אותם במגוון דרכים גרפיות.
פעם אחת, כשהוא נעמד על כיסאו ופקד בצרחות על המגיש של המטס לפגוע עם הכדור בראשו של החובט שמולו, אני זוכר שזוג הורים אמריקאים אחזו בכוח בידם של בנם הקטן שנראה היה שדווקא התלהב מאוד מההצעה, ומיהרו לעזוב את היציע.
י' רחוק מלהיות חוליגן מטיל אימה ואלים, אבל דווקא הפרסונה שפורצת מעת לעת מתוך עורו היומיומי מדגימה היטב את הפונקציה החברתית שיש לאהדת קבוצת ספורט, וגם את מה שיכול להשתבש בה. "נקודת המוצא הראשונה שלנו כדי להבין מהיכן מגיע החוליגניזם בספורט היא הרעיון שבבסיסו, הספורט הוא אמצעי לריסון האלימות של בני האדם", אומר פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית, שמתמחה בהיסטוריה גרמנית ובהיסטוריה של הספורט. "הכוונה היא שבמקום מלחמה, אנשים יעשו ספורט ואתה ממציא לזה את הכללים.
"הכללים הללו חלים בראש ובראשונה על המגרש, והם אמורים להיות מקובלים גם על הקהל שצופה בשחקנים שעל המגרש. העניין הוא שמי ששומר על הכללים מופקד על שמירת המגרש ולא על שמירה על הקהל, ואז כשאין סנקציות ואין תרבות, הקהל יכול להתנהג בצורה לא ספורטיבית".
"התנהגות לא ספורטיבית" היא ביטוי עדין מאוד כשמדובר בחוליגנים של קבוצות כדורגל ברחבי העולם - מדרום אמריקה ואירופה ועד ישראל. אוהדים קיצוניים יורים, דוקרים, שוברים, שורפים ומטילים מומים ואימה בכל רחבי העולם. כפי שניתן היה לראות במופע האימים שלהם באליפות אירופה בכדורגל שנערכה ב-2016 בצרפת ובשלל תקריות אחרות בשנים האחרונות, לחוליגנים הרוסים ישנו מוניטין רע במיוחד בכל הנוגע לאלימות, גזענות ולאומנות. כעת, לפני פתיחת משחקי המונדיאל ברוסיה, עולים חששות רבים ממה שמתואר לעיתים ככניסה ללוע הארי של החוליגניזם הקשה.
ספורט כתחליף למלחמה
אלימות באירועים ספורטיביים רחוקה מלהיות תופעה חדשה. בשנות ה-70 של המאה הקודמת, החוליגניזם המודרני החל להופיע במהירות באצטדיוני כדורגל ברחבי אנגליה. בניגוד למופעי אלימות שהכדורגל יכול לחיות איתו ושהיו מוכרים עד אז - אלו שמופיעים לאחר הפסד צורב או בעקבות ירידת ליגת מטלטלת - האלימות של החוליגנים האנגלים של אותה תקופה הייתה אחרת. בניגוד להתנהגויות אלימות "סטנדרטיות" שתוארו היטב במערכון "אופסייד סטורי" של הגשש החיוור, לא היה שום דבר משעשע באותם אוהדים. הם היו שיכורים מאוד, מאורגנים למדי וקבעו רף גבוה מבחינת נכונותם להפעיל אלימות קשה.
מדוע התופעה פרצה דווקא באנגליה, דווקא בשנות ה-70 ודווקא במגרשי הכדורגל? אין לכך תשובה חד-משמעית, אולם נראה שניתן לקשור בין הסיבות להופעת החוליגניזם לבין אלו שהניעו את עליית ז'אנר הפאנק במוזיקה: אכזבה מהתפוגגות התקוות ההומניסטיות הגדולות של שנות ה-60, משברים כלכליים שגרמו לכרסום מתמיד בדגם מדינת הרווחה ולעלייה בצריכת אלכוהול וסמים, וסביבה רגשית שמעודדת את האינדיבידואל להיטמע בהמון ולשאוב ממנו כוח.
יהיו הסיבות לחוליגניזם האנגלי אשר יהיו, מהר מאוד התופעה גדלה וזכתה למוניטין נוראי. אוהדים אנגלים שנסעו באותן שנים לטורנירים בינלאומיים ברחבי אירופה השאירו אחריהם שבילים ארוכים של זכוכיות מנופצות ועצמות מרוסקות ומשטרות מקומיות עמדו חסרות אונים מול התפרצות האלימות הקיצונית. אוהדי מועדוני כדורגל במדינות אחרות ביבשת חשו צורך להגן על עצמם ועד מהרה התפשטה התופעה בכל היבשת.
נקודת המפנה ביחס השלטונות לחוליגניזם התרחשה ב-1985. בעת משחק גמר גביע אירופה לאלופות בין ליברפול ליובנטוס שנערך באצטדיון הייזל בבריסל, החלו האוהדים האנגלים לתקוף את האוהדים האיטלקים והמהומה הסלימה תוך דקות לאירוע רמיסה המוני. 39 אוהדים (רובם איטלקים) נהרגו, יותר מ-600 אחרים נפצעו. אירופה, שהזדעזעה עד עמקי נשמתה, הטילה על אנגליה סנקציות קשות ביותר: על הקבוצות האנגליות, שהיו אז בשיאן מבחינה ספורטיבית, נאסר להשתתף במשחקי אופ"א למשך חמש שנים. תגובות נוספות לאסון היו הגברה ניכרת של מאמצי המשטרה להילחם בחוליגניזם, שינויים מבניים באצטדיונים ובדרכים להפריד בין קבוצות אוהדים וניסיונות לצמצם את צריכת האלכוהול בשטחי המגרשים ולהגביל את הכנסת הבקבוקים לתוכם. אלא שהמאמצים להילחם בתופעה הביאו לאבולוציה טראגית: ב-1989 - שוב, במשחק של ליברפול, הפעם מול נוטינגהאם פורסט בחצי גמר הגביע האנגלי באצטדיון הילסבורו שבעיר שפילד - הביא עומס אדיר של אוהדים שנדחקו לצוואר בקבוק עם תחילת המשחק לכך ש-96 מהם נרמסו למוות. חקירת האירוע גילתה שבעוד שהוא לא נגרם בגלל התפרצות אלימה, דווקא הגדרות שנועדו לחצוץ בין אוהדי הקבוצות גרמו לאסון הנורא.
"נקודת המוצא השנייה לצמיחת החוליגניזם היא שאנשים שמחפשים מוצא לאגרסיביות שבהם במסגרת שהיא יחסית אנונימית, מוצאים אותה בקלות במקום שיש בו המונים ואז הם הולכים אל הספורט", ממשיך צימרמן להסביר את סוד המשיכה האפלה של התופעה. "בדרך כלל אין לאנשים הללו עניין מיוחד בספורט, אבל הם מחפשים את המקום שבו הם יוכלו ללא חשש מסנקציות לבטא את האגרסיביות שלהם. יהיו הרבה שאפילו יודו בכך שאין להם עניין משמעותי בספורט ושהם לוקחים חלק בפעילות הזאת בשביל האלימות.
"נקודת המוצא השלישית היא שהיחיד שעשוי להיות חלש, מרגיש שהוא מתחזק בעקבות ההשתייכות שלו לקבוצה. אתה רואה שההתנהגות החוליגנית היא לא התנהגות של יחידים אלא של קבוצות של אנשים. היא גם נותנת לאנשים את העוצמה וגם את היכולת להיות אנונימיים. המערכות שמנווטות את הפעילות הספורטיבית ודואגות גם להשלכות הכלכליות של תופעת החוליגניזם בספורט מנסות לפרוץ את מסך האנונימיות. מה שקורה זה שחלק מהחוליגנים לובשים ברדס על הראש כדי לשמור על האנונימיות שלהם והמשטרה נותרת חסרת אונים".
כיצד קורה שבקונטקסט של מגרש הכדורגל או האזורים הסמוכים אליו (חלק ניכר מהתקיפות שמבצעים החוליגנים נעשות לאחר המשחקים ומחוץ לאצטדיונים), המשטרה מבליגה על סדרת התנהגויות שבכל קונטקסט אחר היו מתוארות כ"ניסיון רצח", "תקיפה בנסיבות מחמירות", "השחתת רכוש" או "הצתה"?
"זאת בדיוק הסיבה שבגללה החוליגנים בוחרים את המקומות שבהם הם יכולים לצפות שהמשטרה לא תתערב יותר מדי כדי לעצור אותם. אם נניח אני אחליט יחד עם עשרה מחבריי לפרוץ לתוך קונצרט שמנגנים בו את שוסטקוביץ' או לתוך מסעדה, הקהל או הלקוחות והבעלים ידאגו לזה שהמשטרה תגיע למקום מיד ושלא תהיה אפשרות לעשות את זה שוב. המשטרה תגיע למקומות כאלו תוך שלוש דקות עם כוחות גדולים ואלות וכולם ייכנסו לבית הסוהר. אין שום ספק שבמקומות כאלו החוליגנים לא יוכלו להוציא את המרץ שלהם.
"בכדורגל, לעומת זאת, האירוע כל-כך המוני, והמשטרה לא מחפשת את העימות אלא מנסה לצמצם אותו למינימום. היא לוקחת בחשבון שאלימות היא חלק מההתנהגות של הקהל ולכן האלימים יותר יכולים להרשות לעצמם אלימות שבמקום אחר תהיה בשבילם בלתי אפשרית".
ארגוני אוהדים כמו-צבאיים
צימרמן מסביר כי הרקע לצמיחה הגלובלית של קבוצות האולטראס של האוהדים בשני העשורים האחרונים, הוא דווקא המלחמה שהרשויות ומועדוני הכדורגל הכריזו על האלמנטים החוליגניים בספורט לפי כשלושה עשורים. הלחץ המשטרתי גרם לחברי מועדוני החוליגנים להסתיר את זהותם ולאמץ דפוסי התנהגות של חברים במחתרות. במקביל - ועם עליית הלאומנות הגזענית באירופה בעשור האחרון - חלקם הפכו לארגונים כמו-צבאיים של ממש. האידיאולוגיה היא בדרך כלל ימנית קיצונית והיא נגועה באנטישמיות, הומופוביה ושנאת זרים, וגם ההתנהלות האישית שונה. החוליגנים של היום מתנזרים משתייה וסמים, עוסקים בפיתוח גוף ומתקשרים בינם לבין עצמם בקודים סודיים.
לפחות במדינות כמו רוסיה, החוליגנים אפילו זוכים לליטופים מרומזים יותר ופחות מהממסד. כך למשל, אחרי ההתפרעות ההמונית של חוליגנים רוסים בצרפת לפני שנתיים, אמר חבר הפרלמנט הרוסי איגור לבדב כי "אני לא רואה כל פסול בזה שאוהדים נלחמים. אני לא חושב שהאוהדים שלנו עשו שום דבר יוצא דופן וצריך להבין שב-9 מתוך 10 פעמים, אוהדי כדורגל באים למגרש כדי ללכת מכות. זה נורמלי!".
עם זאת, ולמרות המוניטין הידוע לשמצה של החוליגנים הרוסים, צימרמן צופה שהמונדיאל השנה דווקא יהיה רגוע מטורנירים דומים. "הפעם גם המארגנים הם חוליגנים, אז אני מניח שלא ירצו להתעסק איתם", הוא אומר. "פוטין רוצה להראות לעולם את הצד המחייך של ארצו והוא יעשה הכול כדי שחוליגנים לא יקלקלו לו את החגיגה".
ומה אצלנו?
הבימאית הדוקומנטרית מאיה זינשטיין עקבה במשך כמה שנים אחר בית"ר ירושלים, הקבוצה הקיצונית ביותר בתת-התרבות של חוליגניזם בכדורגל הישראלי. סרטה זוכה הפרסים "טהורה לעד" מספר את סיפורה של העונה הסוערת ביותר בתולדות בית"ר ירושלים, שבסופה הצליחו חברי ארגון האוהדים "לה פמיליה" להרחיק מהקבוצה באלימות את השחקנים הצ'צ'נים-מוסלמים החדשים שלה זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב.
זינשטיין לא רק תיעדה את המאורעות - משריפת המוזיאון הקטן שבו אוכסנו הגביעים שבהם זכתה בית"ר במשך השנים, דרך ההפגנות האלימות והאיומים באימוני הקבוצה ומול בתיהם של מנהליה ועד לעזיבה תקדימית, המונית ומופגנת של אצטדיון טדי לאחר שסדאייב הבקיע שער לטובת בית"ר - אלא גם עלתה בעצמה על כוונת אנשי ארגון האוהדים הקיצוני. במהלך העבודה על הסרט היא ובני משפחתה קיבלו שורה ארוכה של איומים, ולזמן מה היא אפילו עזבה את ביתה בגלל חשש ממשי לחייה. זינשטיין התלוננה נגד לפחות אחד מהאוהדים שאיימו עליה - אבי אגם שמו - והוא נידון בסופו של דבר ל-180 שעות עבודה לטובת הציבור לאחר שהביע חרטה על מעשיו.
תזכורת ליכולתם של אנשי לה פמיליה להוציא לפועל את האיומים שהם משגרים, קיבלה זינשטיין באוקטובר 2015, עת תקפו לפחות שבעה מאנשי הארגון אוהד של הפועל תל אביב בשכונת פלורנטין בעיר. לאחר משפט מתוקשר נידון התוקף המוביל שבהם - עומר גולן שחבט בראשו של אוהד הקבוצה היריבה יורי סדלצקי באמצעות פטיש וגרם לו נזקים בלתי הפיכים - לעשר שנות מאסר.
זינשטיין מספרת ששני המאפיינים הבולטים ביותר של חברי מועדוני האולטראס של קבוצות הכדורגל בעולם הן הפעלה של אלימות לשם אלימות ונאמנות עיוורת למה שהיא מכנה "הפירמה". "זה מעין עולם סגור שמתנהל בתוך עצמו באיזה יקום מקביל ומשום כך, רוב העימותים של האוהדים הללו הם מול האוהדים שחברים בארגוני האולטראס של קבוצות אחרות", אומרת זינשטיין. "נוהגים להשוות את מועדוני האולטראס למאפיה, אך זה לא מדויק. חייל של מאפיה מרוויח את כספו באמצעות הפעילות שלו במאפיה, אבל החברים במועדוני האולטראס חיים בתוכנו. החוליגן יכול להיות נהג המונית שלך או עורך הדין שלך. אתה לא יכול לדעת מי חבר במועדון כזה.
"הנה, רק הבוקר עשיתי הקרנה איפשהו ואחרי שנגמר הסרט ניגש אליי המקרין שנראה כמו בחור נחמד ונורמטיבי. הוא אמר לי בשקט שהוא ראה את הסרט כבר ארבע פעמים ושהוא מהיציע המזרחי בטדי. לא היה מקועקע לו LF ("לה פמיליה") על המצח. לא היו לו קרניים".
כשאני שואל את זינשטיין מה לדעתה דוחף אנשים להפוך לחוליגנים אלימים, היא אומרת שכשהיא הפנתה את אותה שאלה לאחד ממנהיגי הארגון הוא השיב לה ש"קצין קרבי לא יילך להיות חבר בלה פמיליה, כי הוא קיבל את הריגושים שהוא היה צריך לקבל במקומות אחרים".
זינשטיין מספרת שכששאלה כמה פעילים על מה הם בעצם נלחמים והטיחה בהם שמשפחות פשע שבהן הם רואים מודל לחיקוי נלחמות על כסף או על שטח שמניב כסף - הם דיברו איתה על השתייכות. "קח לדוגמה את עניין התקשורת", היא אומרת. "הם שונאים את התקשורת, אבל כשהתקשורת כותבת על לה פמיליה, כל אחד שם מרגיש כאילו כותבים עליו וזה מרגש אותו מאוד כי הוא מרגיש שייך. ברגעים מסוימים, כל הדבר הזה הרגיש לי כמו תנועת נוער: בורגנים תל אביבים הולכים למידברן; נערים ונערות - לצופים; בחוגים מסוימים בירושלים - אנשים הולכים ללה פמיליה בשביל להרגיש את אותה תחושת השתייכות".
אלא שבנוסף לכך, זינשטיין אומרת שהשתייכות למועדון אוהדים קיצוני גם מאפשרת לחלק מהאוהדים לעבור טרנספורמציה אישית. "המועדון מהווה עבורם את כל הקלישאות של קבוצת ההשתייכות שהם רוצה להיות חלק ממנה, אבל יש לה עוד פונקציה - היא מאפשרת להם להפוך להיות מישהו. תחשוב איזה כוח משכר מקבל בחור בן 24 מזה שהוא צורח משהו וכל היציע עונה לו. יש במועדונים האלו אנשים מאוד אינטליגנטיים והניסיון לצייר את כולם כ'בבונים' הוא מגוחך ומטעה מאוד. מהניסיון שלי, לפחות המנהיגים שלהם הם אנשים מאוד אינטליגנטיים. מה שכן - יש להם תפיסות מאוד מסוימות בקשר לעולם".
זינשטיין אומרת שבעוד שבנוף הכדורגל הישראלי לה פמיליה ייחודית מבחינת עוצמת האלימות שחבריה מפעילים, הייחוד שלה בעולם הוא האידיאולוגיה הגזענית שלה וגם היכולת שלהם להפנות את האלימות ממש כלפי המועדון שלהם. "בארץ הם העלו את הרף מול מועדוני האולטראס של מכבי תל אביב ושל הפועל תל אביב", היא אומרת. "התקיפה בפלורנטין היא ממש עליית מדרגה ומזל שהמעורבים קיבלו עונשים כבדים מאוד יחסית למה שמקובל בעולם הכדורגל הישראלי, כי אני חושבת שזה קצת הרגיע את השאר שם. בהסתכלות רחבה יותר, הם הפכו את הגזענות לדגל העיקרי שלהם וזה בעצם מה שמחריג אותם מהמועדונים האחרים.
"לא מזמן עשיתי הקרנה של הסרט שלי למשהו כמו עשרים חברים במועדון האולטראס של קבוצת הכדורגל של קלן בגרמניה. בעוד שחלק מההתנהגות שלהם הזכירה לי את מה שאני מכירה מאנשי לה פמיליה בארץ, הם למשל ממש לא הסכימו להצטלם והם מפחדים מהתקשורת ושונאים אותה - הם התרעמו על 'לה פמיליה' בגלל הגזענות של חברי המועדון. כשהם ראו את הסצינה ב'טהורה לעד' שבה חברי לה פמיליה מפגינים מול הבית של יו"ר הקבוצה איציק קורנפיין ומקללים את אשתו, הם כעסו ממש. כשהם ראו את שריפת המועדון ואת שריקות הבוז שספגו הצ'צ'נים, הם אמרו לי שבתנאים מסוימים הם אולי היו מוחים נגד המועדון, אבל בטח שלא שורפים אותו".