אילון מאסק /צילום: מייק בלייק, רויטרס
בשנת 1865 פרסם הסופר הצרפתי ז'ול ורן את ספרו הנודע "מהארץ לירח". זה היה ספר מדע בדיוני שהפליא בתיאוריו המדויקים, כפי שהסתבר 103 שנים לאחר מכן, כשאפולו 8 שוגרה מכדור הארץ אל כיוון הירח ולראשונה בהיסטוריה האנושית הגיעו אסטרונאוטים בחללית למסלול ההקפה סביב הירח, בדיוק כמו האסטרונאוטים של ז'ול ורן. משימתה של אפולו 8 הייתה להוכיח את ישימות האפשרות להגיע לירח ולאסוף נתונים ובהתאם לתכנון של סוכנות החלל האמריקאית, רק שנה לאחר מכן - ב-20 ליולי 1969 - נחת צוות האפולו 11 על הירח. גם הצוות הדמיוני של ז'ול ורן מנה שלושה אסטרונאוטים, גם החללית שלהם המריאה (ליתר דיוק נורתה מתותח ענק שהגה הסופר במוחו הלא כל כך קודח) מפלורידה, ממדי הקליע אותו המציא ז'ול ורן היו דומים לממדי תא הפיקוד של אפולו 11 והתקציב של החללית בספר של ז'ול ורן, בהתאמה לערך הדולר בשנת 1968, היה נמוך רק בכ-15% יחסית לתקציב של אפולו 8 (שהיה כ-14 מיליארד דולר).
פעם היו אלו מדינות שמימנו את המסע הנועז לחלל. במועדון האקסקלוסיבי הזה התחרו ביניהן לבדן ארצות הברית ורוסיה בשנות השישים של המאה הקודמת, ובעשורים האחרונים הצטרפו אליהן עוד מספר מצומצם ביותר של מעצמות חלל, בעיקר על ידי שיתוף פעולה עם המעצמות הגדולות באמת. המסע לחלל היה במאה הקודמת שילוב של מאמצים אסטרטגיים ברמה הלאומית בתקציבי ענק, שרק מדינות עשירות מאוד יכלו להרשות לעצמן. והגורמים המניעים למסעות הללו לכיבוש החלל היו לאומיים, ביטחוניים ומדעיים, בטח שלא מסחריים. אבל, במאה ה-21, דומה שמי שנוטלים עליהם יותר ויותר הן את היוזמה והן את האחריות לפתיחת שערי החלל החיצון, הם יזמים פרטיים וחברות מסחריות שבבעלותם. והם עושים זאת בגדול, תוך גיוס משאבי ענק, הוצאה לפועל של ניסויים סנסציוניים המוכיחים יכולות אימתניות ואת כל אלה מניע חזון גדול עוד יותר.
השבוע פרסם ג'ף בזוס את החזון שלו לגבי הקמת מרכזי תעשייה כבדה על הירח. תוך פחות ממאה שנים, לפי בזוס, יבשילו התנאים להקמת תשתיות מתאימות ומפעלים שייצרו על אדמת הירח סחורות מסוגים שונים. יפקחו על תהליכי הייצור אנשים שיגורו כמובן על הירח ויחיו שם את חייהם. הציוד הנחוץ והאנשים ישוגרו לירח באמצעות חלליות מיוחדות שיוכלו לשאת עד 5 טון ציוד בכל טיסה. את החלליות הללו ואת כני השיגור והנחיתה שלהם תייצר החברה של ג'ף בזוס, Blue Origin. נשמע לכם דמיוני? תחשבו מה חשבו לעצמם הקוראים של ז'ול ורן כשקראו את הזיותיו על הטסת אנשים לירח באמצע המאה ה-19. אם ניקח בחשבון את התפתחות הטכנולוגיה באותן מאה שנים וקצת שעברו עד לטיסות של חלליות אפולו, הרי שמאה השנים שג'ף בזוס מדבר עליהן פתאום נשמעות פרק זמן סביר בהחלט להקמת מפעלים על הירח, ייצור סדרתי של סחורות ושינוען חזרה לצרכנים על גבי כדור הארץ.
הפרויקטים בכדור הארץ נגמרו?
ואולי בעצם הסחורות הללו ישונעו בכלל למאדים? הרי יזם סדרתי אחר, בעל חזון ענק לא פחות מזה של בזוס וז'ול ורן, כבר שוקד בימים אלה ממש על כני השיגור והחלליות שייקחו את המין האנושי אל המושבות החדשות שלו על מאדים. אם תשאלו את אילון מאסק זה ייקח הרבה פחות ממאה שנים להגיע למאדים וליישב שם בני אדם. דף הבית של אתר האינטרנט של SpaceX, חברת החלל של מאסק, מספר שהחברה "מתכננת, מייצרת ומשגרת טילים מתקדמים ורכבי חלל. החברה נוסדה בשנת 2002 על מנת לגרום למהפכה בטכנולוגיית החלל, כשמטרתה הסופית היא לאפשר לאנשים לחיות בכוכבים אחרים", לא פחות מזה. תוסיפו אל מאסק ואל בזוס את יוזמות החלל של גוגל, את טיסות החלל של Virgin Galactic, החברה של ריצ'ארד ברנסון, והתמונה מתבהרת והולכת: יזמים מוכשרים, מצליחים מאוד, עשירים כקורח ולא כל כך צנועים, מרשים לעצמם לחשוב באותם קווי מחשבה שרק שליטים כל יכולים, נשיאי מעצמות, או סופר מדע בדיוני יכלו לנקוט בהם במאה הקודמת.
מה מניע אותם להסתכל אל החלל החיצון? האם נגמרו כבר הפרויקטים השאפתניים במסגרת כדור הארץ? האם נפתרו כבר כל הבעיות? האם הם מוזנים מתוך הדאגה הכנה לדורות הבאים? ואולי הם רוצים שבעוד כמה מאות שנים ניזכר בהם, חוזי העתיד, בדיוק כמו שכיום אנחנו זוכרים בהערצה את ז'ול ורן ואת יכולתו לחזות את העתיד בדיוק מעורר התפעלות? כל הסיבות האלו נכונות מן הסתם ובנוסף להן, ייתכן שבהיותם אנשי חזון וממון בלתי מוגבל, הם כבר מתכוננים ליום בו יוארכו חייהם לנצח (בזוס מעורב אישית בחברה כזו, ראו הכתבה ב"גלובס" אמש) ומשאביו המידלדלים של כדור הארץ לא יהיה בהם די לספק את צרכיהם של מיליארדי תושביו, שתוחלת חייהם הולכת וגדלה. הימים האלה, של חיי נצח ומשאבי טבע מדולדלים, כבר קרובים היום יותר מאי פעם ובהינתן שמדינות וממשלים ברחבי העולם עסוקים יותר בסכסוכים של היום ואינם דואגים לאוכלוסיית העולם של מחר, ייתכן שגורל האנושות נתון בעצם בידיהם של קומץ יזמים החולמים את מסעי החלל כמציאות שרק ממתינה להתממשותה בעזרתם.
מי ישלם מסים על הירח?
הריצה לחלל מעלה גם שאלות מהותיות שיום אחד, וכנראה הוא לא רחוק מדי היום הזה, האנושות תצטרך לענות עליהן. למי שייכים אזורי הנחיתה עליהם ינחתו החלליות שייקחו מכאן אנשים למאדים? האם הייצור על הירח יהיה כפוף לפיקוח של ממשלה כלשהי? ומהם המיסים על סחורות שייובאו מהירח? האם החברות הפרטיות שינחיתו בני אדם על הירח ועל מאדים יהיו זכאיות ליהנות לבדן מכל הרווחים העצומים שיום אחד ינבעו מהיכולות הללו? מי אחראי על שמירת הסדר והחוק מחוץ לכדור הארץ, ועל איזה חוק אנחנו מדברים כאן בכלל? ואולי התשובות לכל אלה כבר נכתבו בספר מדע בדיוני כלשהו וכל מה שנותר לנו לעשות הוא לעיין בו בקפידה. אם נשאל את בזוס, מאסק, ברנסון ואחרים, אני משוכנע שהם כבר יודעים את התשובות. כי את העתיד הדמיוני הזה הם כותבים בעצמם, באמצעות הממון העצום שלהם ובעיקר באמצעות האומץ לחשוב מחוץ לגבולות, גם אם זה אומר לפרוץ את גבולות האטמוספירה שלנו ושל החלל החיצון.