המונדיאל שלי: כך ניצחתי את קרויףעידו אהד את הפועל חדרה. הוא מעולם לא ראה משחק של הקבוצה, הכיר מישהו משחקניה או אפילו ביקר בחדרה. אבל בחברת הילדים של קיבוץ געתון, אי-אז בתחילת שנות ה-70, התקבלה אהדתו לקבוצה שבה כיכבו באותה תקופה שלום שוורץ ואבי ארגז, באותה הטבעיות שבה התקבלה אהדתם של ילדים אחרים להפועל חיפה, הפועל תל-אביב, הפועל כפר-סבא או כל קבוצת פועלים אחרת.
● לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד
מכוניות כמעט ולא היו בקיבוץ, ואת שעריו יצאנו רק לעיתים נדירות. הקשר שלנו עם הליגה הלאומית בכדורגל (כך נקראה אז ליגת העל) הסתכם בקריאת מדור הספורט של "על המשמר", עיתון המפלגה, שנחת מדי צהריים בתאי הדואר של החברים, השבועון "פנדל" שאותו הכרחתי את אמי לרכוש ב"קפה גילה" בנהריה, ובעיקר, תוכנית הרדיו "שירים ושערים".
התוכנית שודרה מדי שבת בצהריים ואין חובב כדורגל שגדל באותה התקופה ושאיננו זוכר את אות הפתיחה הזועק שלה, את קולו החם של עמי פזטל, המנחה באולפן, ואת השדרים שהיו פזורים במגרשים - חנוך קינן בבלומפילד ("אליך, חנוך"), יעקב הוזיאס בנתניה, יואל כץ בכפר-סבא או שלום ואנו בחיפה - שהביאו את הצבעים ואת קולות הליגה עד לגליל המערבי.
אהדתי את מכבי נתניה, הקבוצה המלהיבה של התקופה, עם מדי הפסים ירוק-לבן, שבשורותיה כיכבו אז עודד מכנס ואחיו התאום גדי, דוד לביא, מושיקו גריאני, האחים שרגא וחיים בר, ישראל חג'ג' ובני לם (גם היום אני יכול לדקלם בקלות את ההרכב הראשון של הקבוצה ההיא וגם חלק מהמחליפים). האהדה לקבוצה של "מכבי" הייתה אז עניין די חריג בקיבוץ של תנועת השומר הצעיר, והיו מבין החברים שלא הסתירו ממני את חוסר שביעות רצונם. אך "היהלומים מנתניה", שאותם כמובן לא ראיתי בפעולה וספק אם ידעתי למקם את העיר על מפת ישראל, העניקו לי אושר וסיפוק שאין גדולים מהם לילד בן 10.
מסתובב יחף על המדרכות הלוהטות של הקיבוץ בשבת בצהריים, עם הטרנזיסטור דבוק לאוזן, הייתי מאזין במתח עצום, ממתין לרגע הקתרזיס שבו יכריז פזטל על "איתות מנתניה" ויעביר את השידור להוזיאס, שבתורו יבשר על עוד גול שכבש מי מאליליי לאחר "מהלך מבריק" - תיאור שנלווה תדיר לשערים שכבשה אותה קבוצה.
לתוך יקום הכדורגל שנרקם עד אז בעיקר בדמיוננו, פרצו ב-1974 שידורי הטלוויזיה של משחקי גביע העולם שנערכו בגרמניה המערבית. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה שודרו בערוץ הראשון (והיחיד) משחקי כדורגל בשידור חי.
תוכלו רק לדמיין את המהפכה שחווינו עם תחילת המשחקים, ואת המפגש הוויזואלי הראשון שלנו (בשחור-לבן) עם כוכבים בעלי שם עולמי כבקנבאואר הגרמני, ז'רז'יניו הברזילאי, לאטו הפולני, ריברה האיטלקי ומעל כולם, המאסטרו ההולנדי, יוהאן קרויף, צנום ובעל שיער מתבדר.
במהלך השבועות שבהם נערך הטורניר, הצטופפנו מול הטלוויזיה בקבוצת "נשר", מלווים בהתרגשות ובצעקות עידוד את המשחקים ורצים, מיד לאחר מכן , לדשא של חברת הילדים, כדי לחקות את המהלכים הווירטואוזיים, זינוקי השוערים, והחגיגות שלאחר הבקעת שערים שבהם חזינו.
מהמשחקים עצמם יש לי שברי זיכרונות: משחק הפתיחה המאכזב בין יוגוסלביה לברזיל, מחזיקת הגביע שהגיעה לטורניר ללא כוכבה הגדול, פלה; התבוסות המוחצות שספגו הנבחרות "האקזוטיות" של האיטי וזאיר; ההפסד המפתיע של גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית ב"דרבי" שנערך בשלב המוקדם; הזינוקים החתוליים של השוער השבדי רוני הלסטרום; הכדרור האלגנטי של "הקייזר", פרנץ בקנבאואר, והקלילות שבה היתל קרויף במגיני נבחרת ארגנטינה.
תוך ימים ספורים מתחילת הטורניר, התגבשה חברת הילדים, כמו גם רוב חברי הקיבוץ, סביב נבחרתה המלהיבה של הולנד, שהציגה לראשונה את ה"טוטאל פוטבול", סגנון משחק התקפי שעליו ניצח קרויף ולצדו יוהאן ניסקנס, ג'וני ראפ, וים סורביר, ארי האן, רודי קרול, ויתר חבריהם לנבחרת האורנג'.
לאהדה שעורר הכדורגל ההולנדי נוספו גם הכרת התודה להולנדים על עזרתם למדינה לאחר מלחמת יום הכיפורים שהתרחשה שנה קודם לכן, והסיוע שהגישו תושביה ליהודים בתקופת השואה. כמובן שגם חביבותן של המתנדבות ההולנדיות, שהגיעו באותן שנים לקיבוץ בהמוניהן, לא הזיקה.
מול החזית האחידה של חברי געתון, פעל בקיץ של 1974 תא קטן שתמך ללא סייג בנבחרת המארחת - גרמניה המערבית. הוא כלל אותי ואת חן, המבוגר ממני בשנה, שנחשב לילד הכי החזק בחברת הילדים.
גם היום קשה לי להסביר מדוע העדפנו את הנבחרת הגרמנית התכליתית והיעילה, "הרע האולטימטיבי", שהייתה שנואה על מרבית חברי הקיבוץ, שמייסדיו ניצולי שואה מהונגריה - על פני הכדורגל שובה העין של קרויף וחבורתו.
נעים לי לחשוב כי היו אלה ניצניה הראשונים של התקוממות כנגד האחידות הרעיונית ששלטה אז בקיבוץ, אך סביר יותר להניח כי היו אלה משובת נעורים או ניסיון למשוך תשומת-לב, במקום שבו לבשנו כולם את אותם הבגדים, נעלנו את אותם סנדלים וקיבלנו את אותה העוגה ביום ההולדת.
כך או כך, משחק הגמר של הטורניר הפגיש את שתי הנבחרות, הולנד וגרמניה המערבית. קרויף פתח בסערה, וכבר בדקה השנייה עלו הכתומים ליתרון מבעיטת 11 מטר. אך כפי שאמר שנים לאחר מכן הכדורגלן האגדי גארי ליניקר: "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת" (1:2 בסיום).
את החגיגות שלאחר הניצחון, אם היו כאלה, אני מתקשה לשחזר כיום. סביר להניח כי הצנענו אותן מפאת אווירת הדיכאון הכללית ששררה בקיבוץ ובארץ כולה. וממילא, ב-44 השנים שחלפו מאז, תיקנתי את דרכיי והוכחתי שקבוצה דווקא כן מחליפים. אני, ולשמחתי גם ילדיי, אוהדים בנפש של הפועל תל-אביב. מכבי מבחינתנו היא לא אופציה. ובחו"ל, אם אתם מתעקשים? לא ברצלונה, לא ריאל מדריד ולא מנצ'סטר יונייטד שכולם כאן אוהבים כל-כך - אני אוהד של באיירן מינכן. כי קבוצה אולי כן, אבל מדינה לא מחליפים.
