רונלאדיניו ורונאלדו חוגגים / צילום: רויטרס Jason Reed
יש רגעים שחיים יותר מאשר פעם אחת. הם נמצאים מחוץ לזמן. קפואים. כמו בלולאת זמן אינסופית הם כלואים וכולאים גם יחד. לפעמים, ואולי לרוב, הם גם לא הכי נעימים - כי עצב הוא רגש שקל לעורר מרחוק, בעוד ששמחה דורשת קירבה - אבל הם הרגעים המעצבים. כעת עשו זום-אאוט מן המילים, הביטו במראה וחשבו את מי אתם רואים. את מי שהייתם, את מי ששאפתם, את מי שאכזבתם - ואולי שבריר מזה ומזה ומזה. קמטים אני רואה. מיליארדי רגעים עוברים על אדם רק פעם אחת בחיים - 1,440 ביממה, 525 אלף בשנה - רובם חולפים כלא היו, מתנדפים בחוסר עניין הדדי. אלה שנשארים שורטים את הפנים ואז גם עמוק בפנים.
● לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד
ואם יש דבר שכל אוהב ספורט אמיתי יודע לזהות בדיוק של מנתח פלסטי, בעודו מביט בבבואתו, הוא את קמטי הזמן - ואז גם לתארך אותם לפי שנים, משחקים וגיבורים ספורטיביים. והנה זה קמט האושר שמניע את הלסת מעלה, זוקף לחיים ומכווץ למילימטרים את המרחק שבין העיניים ובין הרקות, מאז גילה את עצמו בסלאלום של דייגו ב-86'. הייתי אז בן שמונה, ולא ידעתי שאני מסוגל לשמוח כל-כך. חיוך כה רחב שנמתח ונמתח וכמעט קורע את העור ממקומו - ואז שוב ושוב, עם הקלטת הנשחקת של המשחק מול אנגליה, ואז גם מול בלגיה בחצי הגמר - והגמר, אוי הגמר. כל זוועות השואה של סבתא מתנקזים להם אל 90 דקות של גאולה.
בחיי שצפיתי בגמר הזה פעם אחר פעם בחרדה אמיתית שמא הסוף ייכתב מחדש. בחיי שגם היום, אני חושש לשאול האם היה זה רק חלום. תודעה כוזבת של ילד שזקוק נואשות היה לגיבור, והמציא לעצמו כזה. ילד שעל מגרש החול הישן בין הפרדסים שכבר מזמן אינם, שחזר את אותם כדרורים אינספור פעמים וקריין אותם לעצמו בשאגות - אולי כדי לחוות בגוף ראשון, אולי כדי לתקף אותם אל מול ההיסטוריה. דייגו הוא מיתוס שקרה גם קרה.
אבל דייגו, וזו גם הטרגדיה האישית שלו, נגע כל-כך גבוה בדבר עצמו, שהוא נשרף ושרף אחריו גם את עולם הכדורגל כולו. הפיק של מונדיאל 86' באוויר הדליל של האצטקה במקסיקו סיטי היה כה עוצמתי, שחוויית הכדורגל הפכה קהה שנים רבות לאחריו. מונדיאל 90' היה מגעיל - ברוטל פוטבול דוחה, וגם אם דייגו היה מניף את הגביע, זה לא היה משנה את זה (טוב, אולי בקצת). מונדיאל 94' הכתיר נבחרת ברזיל אנטי-ברזילאית - ואני, שרק רציתי למתוח את קמט האושר ההוא מ-86' אל גבולות היכולת, התחלתי לאבד עניין. דו-קרב מ-11 מטרים אחרי 0:0 משמים במשחק גמר - איפה זה ואיפה החוויה המיסטית שדייגו ניפק. באג'יו? רומאריו? איפה אתם ואיפה הדמיון.
הכדורגל מאז אותו טורניר ב-86' הפך במשך שנים למשחק שהתקשה מאוד לרגש אותי שוב. לגעת באמת. ולצרוב. לכשעצמי, ספורטיבית מצאתי נחמה בליגת ה-NBA - העשור הגדול של ג'ורדן, רודמן, דרקסלר, בארקלי ואולג'ואן - לקח את המטוטלת הזאת של מחוללי הקמטים עמוק אל עולם הכדורסל. במונדיאל 98' צפיתי אבל קשה לומר שבהתרגשות גדולה - וגם לא כאשר ברזיל כשלה בגמר וזידאן נגח בה בעוצמה - כמה שנים לפני שנגח בחזהו של מטראצ'י. הכדורגל, כך הרגשתי - הפסיד אצלי, או שמה הפסדתי אני אותו.
ואז הגיע מונדיאל 2002, והחזיר את הכדורגל לחיים שלי משום מקום, וכמו בטיל מהדהד אל בין חיבורי הלב. בקושי חודשיים חלפו מאז שאבא שלי נפטר בפתאומיות, ומבלי מודע הייתי זקוק לו, למונדיאל הזה, כמו אוויר לנשימה. הייתי אבוד, כואב, זועם - ואולי עדיין - וכל שרציתי הוא לצלול. להתנתק מן המקום הזה, מהזמן הזה - מחלום הבלהות שנקלעתי לחיות. הייתי סטודנט באותם ימים, וגם עבדתי באתר האינטרנט של ערוץ הספורט - ספק עיתונאי מתחיל, ספק חלטורת סטודנטים - עוד לא החלטתי.
מונדיאל 2002 היה הפרויקט הגדול הראשון שבו השתלבתי, ומעבר לכך שלא הייתה דקת כדורגל שהחמצתי, הוא סיפק לי מפלט וגם נחמה. ואפילו שארגנטינה הסריחה את הדשא ונבעטה כבר בשלב הבתים - הפעם הייתה שם ברזיל שהיא גם נבחרת ברזילאית באמת. והיו שם ריבאלדו ורונלאדיניו עם הקסם הזה והממזרות שמאז דייגו לא הייתה כזאת באמת. והיה שם את רונאלדו - זה המקורי - עם המהירות, העוצמה, התספורת ההזויה הזאת והכתם מהגמר ארבע שנים קודם לכן. גיבור טרגי שמחפש נחמה גם הוא.
משחק אחרי משחק התאהבתי בנבחרת הברזילאית הזאת - כשהשיא היה ברבע הגמר, עם המהפך נגד אנגליה. כן, שוב פעם אנגליה ושוב פעם רבע גמר ושוב פעם 1:2 בחודש יוני - כי ההיסטוריה תמיד חוזרת. השוויון של ריבלאדו אחרי ההלם מהשער של מייקל אואן, ואז גם הצ'יפ הגאוני של רונאלדיניו אל מעבר לראש של שוער אנגליה דיוויד סימן - וזהו, החיוך חזר.
כשרונאלדו כבר השחיל שניים לרשת של אוליבר קאן במעמד הגמר - כן, שוב גרמניה בגמר - המהלך הושלם. הקמט ההוא, ששורשיו במקסיקו 86', חזר להימתח. שנה לאחר מכן רונאלדיניו לקח את הקסם שלו אל ברצלונה החבולה, שם הוא כבר חנך אחד, ליאו מסי ובישל לו בעוד נגיעה של רב-אמן את השער הראשון בקריירה. הכדורגל חזר אל החיים שלי, ומאז אני לא נותן לו לעזוב שוב.