עגלת הדיור עדיין בבוץ
בינואר 2015, רגע לפני חזרתו לפוליטיקה, הגיע משה כחלון לכנס איגוד השיווק הישראלי כדי להסביר כיצד הוא ינצח במהירות את משבר הדיור. "אני הולך לפרק את רשות מקרקעי ישראל", הכריז כחלון, "הרשות שולטת ב-94% מהקרקעות בישראל. חוץ מישראל, רק בקובה ובקוריאה זה ככה. יש לי תוכנית מסודרת, ואני אהיה האשם אם הרשות לא תפורק".
תוכנית החירום שהציגה מפלגת כולנו ערב הבחירות פירטה את אותה תוכנית מסודרת לפירוק המונופול הוותיק: קרקעות רמ"י יימכרו בפטור ממכרז לרשויות המקומיות; קרן קיימת לישראל (12% מהקרקעות שמנהלת רמ"י) תתחיל לשווק את קרקעותיה בעצמה; נכסי 'רשות הפיתוח' (עוד 11% מקרקעות רמ"י) יעברו לניהול גופים פרטיים.
את מה שקרה בפועל כולנו מכירים. ארבעה חודשים לאחר מכן כחלון קיבל את המפתחות, והבין שבזמן שהשוק מצפה לפתרונות אינסטנט מהירים לצינון שוק הדיור שכבר עלה פי שניים מאז 2008, הוא לא יכול להסתכסך עם גוף מונופוליסטי, שגם מצויד כמובן בוועד חזק. כחלון ירד מהר מאוד מהעץ עם ציפור קטנטנה ביד: העברת הרשות ממשרד השיכון למשרד האוצר.
במשך 3 שנים היה לו שקט ורמ"י אפילו עבדה כמו מכונה משומנת, יחסית לעצמה. דווקא שינוי המומנטום בשוק הדיור, שהביא להחזרת הצבע לפניו של שר האוצר בעקבות שישה חודשים רצופים של ירידת מחירים, החזירה גם את הצבע ואת הביטחון לעובדי הרשות. אבל במקביל, הקושי הגובר והולך לייצר שיווקים מוצלחים - ב-2017 חזרו ללא הצעות 37% מהמכרזים שהוציאה המדינה- וההתנגדות הרחבה של ראשי הרשויות המקומיות לתוכניות השיווק המאסיביות של המדינה, הבהירו להנהלת רמ"י שהעגלה עדיין מתבוססת בבוץ והכריחו את ההנהלה לבצע התאמות בגוף האנכרוניסטי, שנפלו כפרי בשל לחיקו של הוועד הלוחמני.
ואם הרפורמה בחברת חשמל יכולה ללמד אותנו משהו, זה שכנראה שוב יאלצו שם למעלה לוותר לעובדים על חשבון רפורמות מתבקשות. הפתרונות החשובים כל כך לטווח הבינוני והארוך יאלצו להמשיך לחכות.
