דייג / צילום: איל יצהר
"חבר'ה, החבל כבר על הצוואר", אומר שלום ביטון מקריית אתא, יו"ר איגוד הדייגים הארצי החדש לחבריו. אני פוגש אותם במעגן הדייגים של ג'יסר א-זרקא, לשם התקבצו ובאו בתחילת השבוע דייגים מג'יסר, פורדיס, עכו, יפו וחיפה לשמוע את שמואל כהן, עורך הדין של הארגון, בנוגע לצעדים העומדים לפניהם. זו שעת צהריים וחם, אבל רמדאן ואין אפילו כוס מים לשתות.
עורכים סיבוב שמות קצר. מאות שנות ים סביב השולחן, רבות מהן שוכנות אצל חליל מג'יסר א-זרקא, שנראה כמו פוסטר של דייג. "אתה מהזקן והים, לא?", שואל אותו כהן. "אני כל יום בים כבר יותר מ-65 שנה", אומר חליל בחיוך. בן כמה אתה? "לא יודע, 77 או 78. מגיל 12 אני בים, מכיר פה כל סלע, כל דג".
מה עושה החבל על הצוואר? יום ראשון השבוע היה היום האחרון להגשת התנגדויות לתוכנית של השר להגנת הסביבה זאב אלקין להכריז על דגי הטונה כחולת הסנפיר והלוקוס (דקר) כמינים מוגנים שאסור לדוג אותם - והדייגים כועסים. הטונה כחולת הסנפיר מטרידה אותם פחות, "טונה כזאת דייג כמונו תופס פעם-פעמיים בחיים", אומר חליל, "אבל תיקח לדייג את הלוקוס - מה יישאר לו? לוקוס זו הפרנסה".
לתוכנית התקבלו עשרות התנגדויות ולפי הערכות, ייקח למשרד לפחות חודש לפני שהשר יקבל החלטה. אגב, אחת ההתנגדויות הבולטות לתוכנית של השר והחברה להגנת הטבע, הגיעה מניר פרוימן - האחראי על תחום הדיג במשרד החקלאות. הוא טען שאין סיבה להכריז על המינים האלה כמינים בסכנה, ושמדובר בסופו של הענף. צעד דרמטי למדי מצד בכיר במשרד החקלאות.
כך או אחרת, זה עוד שלב במערכה שמנהלים המדינה והארגונים הירוקים מול הדיג בישראל. הצעד הגדול היה בסוף 2016. אחרי שנים של מאבקים ובג"צים עברה הרפורמה בעולם הדיג, שהישגיה המרכזיים היו סגירת שליש מהים, מחוף דור צפונה, לדיג מכמורת (הסירות הרעות שחורשות את קרקעית הים ללא אבחנה), איסור והגבלה על דיג בתקופת הרבייה, הרחקת המכמורות והסירות הקטנות מהחוף, הגדלת העיניים ברשתות, הגבלת הדייגים החובבים והגברת האכיפה והעברתה לרשות הטבע והגנים. אלה הגבלות מהחמורות שיש כיום בעולם על דיג.
עוד הישג של הרפורמה הוא שאילצה את הדייגים להתאגד, לייצג את עצמם בבית המשפט ובכנסת ולהיאבק למען מטרתם. זו לא הייתה משימה קלה. שני הצדדים עוד לומדים להתמודד עם המציאות החדשה. תוצאות השנה הראשונה של הרפורמה טרם פורסמו, אבל מעריכים ששלל הדייגים יצטמצם ביותר מ-20% וירד מהרמה הרגילה של כ-2,500 טונות אל מתחת האלפיים טונות. גם ככה לא קל, עובדה מצערת היא שהים מול ישראל הוא העני ביותר בדגה ובחומרים מזינים בכל הים התיכון.
מבחינת ארגוני הסביבה, בראשם החברה להגנת הטבע שעתרה לבג"ץ בנושא, מדובר בניצחון ובהגנה על ערכי הטבע והחי; מאבק מוצדק מאין כמוהו (הכולל מעבר לדגים הנ"ל עוד רשימה ארוכה של חי, צומח ודומם), ודאי אחרי עשרות שנים שבהן הים היה המערב הפרוע האמיתי של ישראל; גן עדן למזהמים מכל הסוגים, גדולים כקטנים, מקום ללא אכיפה שהכול מותר בו - כולל, כמובן, דיג לא מרוסן. ספינות מכמורת חרשו את קרקעית הים ודייגים השתמשו בכל השיטות האפשריות, כל השנה.
מבחינת הדייגים זה נראה אחרת. "צמצמו לנו את השטחים שאפשר לדוג בהם. אמרנו בסדר. אסור לדוג כמה חודשים בשנה? אמרנו בסדר. ועכשיו רוצים לאסור עלינו לדוג לוקוסים? עושים הכול כדי להרוג פה את הדיג", אומר ריאד מפורדיס. למה אתם חושבים שעושים לכם את זה, שואל כהן, והדייגים מתחילים לשפוך: זה כבר שנים ככה, אומר טאופיק ברייה מג'יסר א-זרקא, לא נותנים לחיות. אחד מהיושבים סביב השולחן הוא הח"כ לשעבר עבאס זכור (רע"מ תע"ל, הכנסת ה-17) שבא ממשפחת דייגים. "הם לא רוצים דייגים", הוא אומר, "הם רוצים יבוא - זה מה שהם רוצים". "יש פה אינטרסים רבים", אומר סמי עלי מיפו, דובר האיגוד, "לחברה להגנת הטבע ולרשות הטבע והגנים יש אינטרסים, הם רוצים להגדיל את השטחים, את התקציב. וכמובן הייבוא. זה קרה לכל החקלאים בארץ. פירקו פה את הכול, את כל ההתאגדויות והקבוצות, ואנחנו האוכלוסייה הכי קטנה וחלשה, אז רק עכשיו הגיעו אלינו. לא רוצים פה חקלאות ולא רוצים פה דיג, זה הכול".
"בשבילנו זה זהות, לא רק פרנסה", אומר עבאס זקור ואז מגיע לנקודה מעניינת: "מקשים עלינו בכל מקום, מנהריה עד אשדוד. אין דגים בים ואומרים שאנחנו הבעיה - אבל אנחנו הקורבנות! הירידה בדגים היא לא בגלל הדייגים. יש זיהום בים, בונים מתקנים, שמים אסדות, מניחים צינורות גדולים שמרעישים ומחממים את הקרקע - והדגים בורחים. אז אומרים בגללנו. איך זה יכול להיות", אומר זקור, "שהדייגים בים של עזה מוציאים יותר ויותר דגים מהים. זה לא אותו ים? מייצאים מעזה לגדה 800 ארגזים בשבוע, 12 טון. יש דגים, רק לא בישראל". כולם מסכימים על דבר אחד: "יש מלא לוקוסים בים, המון", אומר איברהים מפורדיס, "אלה אנשים שיושבים במשרדים, לא מבינים. לא דיברו עם הדייגים".
הדייגים כופרים במשוואה הבסיסית שמוצגת לנו כבר עשרות שנים כאמת מוחלטת: פחות דיג = יותר דגים. "שטויות", אומר איברהים מפרדיס: "דג זה לא ככה, דג זה כמו זעתר, אם לא קוטפים אותו, הוא לא מתרבה. הרי מה אנחנו עושים? אנחנו בסך הכול מדללים קצת את הים. מה שהם עושים לים, המפעלים והגז והמדינה וכולם - זו השמדה. ואל תשכח את חיל הים שמתאמן פה גם ומבריח את הדגים". חליל מוסיף שהוא עוד זוכר את הים לפני שהקימו את תחנת הכוח חדרה. זה מה שמבריח את הדגים, הוא אומר, העפר והפחם סותמים לו את הבית.
"אנחנו לא אומרים שאין היגיון בהשבתת דיג בעונת ההטלה", אומר ריאד, "זה מועיל, אבל זה לא הסיפור. הרי אנחנו יכולים להשבית דיג שלוש שנים, ושפך אחד של מפעל לנחל הורס את הכול ביום אחד. אבל רק אותנו מענישים. תראה מה קרה עם הסלפוח - גיטרן מובהק בעברית - הכריזו עליו ערך טבע מוגן, הפסיקו לדוג אותו - והוא השתלט והתחיל לאכול את הדגים האחרים. הטבע עושה איזון לבד, תאמין לי, לא צריך פקידים ומדענים טיפשים. זה הכול הסתה של אופנת הסביבה".
גם המספרים לא כל-כך מסתדרים עם המשוואה. כל הזמן אומרים לנו שאין דגים בים - אבל השלל נשאר קבוע, ואף עולה. הכמות לא השתנתה, רק הדגים; פעם היו פה קיפודי ים ודגי הבקלה היוו שליש מהדיג. היום לא תמצא פה בקלה ולא קיפוד. זה לא אנחנו, הם אומרים, זה הזיהום וזו ההתחממות - דגים שלא אוהבים מים חמים בורחים מפה - אבל רק אלינו באים בטענות.
גם הדייגים החובבים, שמכונים פה "הספורטיבים", אומרים אותו דבר. "זו הכרזה שערורייתית", אומר אורי בינסטד, יו"ר העמותה לדיג ספורטיבי (יש למעלה מ-70 אלף דייגים חובבים בישראל. כ-4,000 מהם יוצאים בסירות או צוללים עם צלצל ומסכנים את הלוקוס והטונה. השאר זה חברים שיושבים על כיסא נוח עם בירה). "ברפורמה הוטלה עלינו הגבלה של 5 ק"ג או שני דגים גדולים ואנחנו עומדים בזה, אבל לא לדוג לוקוסים וטונות? זה ההיי-לייט של ההיי-לייט שלנו. זה דג מאוד-מאוד חזק, הטונה, קשה לתפוס אותו, הוא מפרק את החכה ומשתחרר. גם הלוקוס נלחם" ("זה דג עם נשמה", אמר שלום ביטון בג'יסר א-זרקא, "המלך של הים").
"חוץ מלפגוע בדייגים ובמסעדות - אין שום סיבה. אנחנו רואים התאוששות מדהימה של הדגים האלה. מאז הרפורמה יש שיפור גדול. לפני שבוע ירדתי לדוג, אני יכול להעיד שזו התקופה עם ההתקבצויות הכי גדולות של לוקוסים. בשנתיים האחרונות יש גידול. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה זה החברה להגנת הטבע ששמה להם למטרה - יש להם אג'נדה טבעונית, נקרא לזה ככה. הם החליטו לגמור את הדיג בישראל, להפוך את הים לאקווריום".
"בישראל דגים בסך הכול 20 טון טונה בשנה. אצל השכנות שלנו בים התיכון, רק לשם השוואה, יש מכסה של 28 אלף טון(!) והיא הולכת לעלות ל-32 אלף טון בשנה הבאה. זה דג בסכנת הכחדה? ראיתי שהם רוצים להכריז גם על טונה אלבקור כמוגנת - זה הטונה של הקופסאות. אז גם היא בסכנת הכחדה? עושים צחוק".
מנהל תחום הדיג במשרד החקלאות, ד"ר אורן סונין, טוען טענה דומה - ובמילים לא פחות חריפות: "אין כל סיבה בעולם להכניס את שני מיני הטונות וחמשת מיני הלוקוס לרשימה המכובדת של ערכי טבע מוגנים. אין לגיטימיות להתנהלות, זהו מהלך מתואם בין גופים שאינם מעוניינים בהמשך קיומו של הדיג הישראלי ומנסים להפסיקו בכל דרך. חובה לעצור אותו באופן מיידי. הניסיון למנוע קטגורית, באופן גורף, דיג של דגי לוקוס לאורך חופי ישראל עלול להביא לקריסה כללית של פעילות הדיג בארץ. נראה כי לכאורה, זוהי מטרתה האמיתית של החברה להגנת הטבע". סונין לא חוסך מילים מהחברה להגנת הטבע: "הטעיית שופטי בג"ץ, עתירה מופרכת, מנותקת מהמציאות, לא יותר מפופוליזם והטרדה ועוד".
מלחמת המומחים
חלק מהאבסורד שבכל העניין הוא שכמות הדיג בישראל שולית מאוד. הדיג בים התיכון מספק פחות מ-3% מצריכת הדגים בישראל. דיג המכמורת המושמץ מספק כאחוז בלבד. כ-17% מהצריכה מגיעה מדגי בריכה - ויותר מ-80% מהדגים מיובאים. מבחינת התמונה הגדולה של הטבע ושל הדגה בים התיכון, דייגי ישראל לא משפיעים עליה כהוא זה. ודאי שזו לא סיבה להפקיר את הים ואת הדגים, אבל כדאי לזכור גם את זה; הכול בקטן. ואם זה כל-כך קטן, למה בעצם לא לתת להם לדוג את המעט שהם דגים?
לא אם שואלים את אלון רוטשילד, מנהל תחום המגוון הביולוגי בחברה להגנת הטבע שהוביל את העתירה לבג"ץ. החברה להגנת הטבע מתוארת כאן כטיפוס הרע על-ידי הנפגעים, אבל הם לא כאלה. אל מול הנתונים של הדייגים והמומחים מטעמם, לחברה להגנת הטבע יש מומחים משלה ולא פחות חוות דעת, ישראליות ועולמיות, שמעידות על צמצום מסיבי של אוכלוסיית הדקר והטונה. אם עושים דרבי מומחים, הרי שהחברה להגנת הטבע מנצחת 13:4. תכתובת חוות הדעת של המומחים סביב העתירה לבג"ץ (שנמשכה אחרי שהשר אלקין הודיע על כוונתו להכריז על המינים המוגנים) מבדרת ביותר ורצופה עלבונות הדדיים. כל אחד טוען שהשני לא מבין על מה הוא מדבר. אתה מצפה לדבר כזה מפוליטיקאים, לא ממדענים.
"המהלך האחרון, של ההכרזה על המינים המוגנים", אומר רוטשילד, "בא ואומר שעם כל הכבוד לתקנות הדיג החדשות שקידמנו, יש מינים - כמו הטונה והדקר - שזה לא יעזור להם ולא יציל אותם; יש להם סיפור מיוחד וצריך פתרון מיוחד - להגן עליהם כחיות מוגנות, ויש לנו חוות דעת מקצועיות של בכירי האקולוגים הימיים בנושא. התפיסה של תקנות הדיג אומרת שדגים זה משאב כלכלי, דגה, שצריך לנהל אותו נכון כדי שיהיה אפשר לדוג פה עוד ארבעים שנה. אנחנו באים ממקום אחר, של טבע, של חיות. יש חיות בסכנת הכחדה עם ביולוגיה ייחודית שעושה אותם פגיעים לדיג. אותם לא נכון לנהל כמשאב - אלה חיות בהכחדה. כמו שאתה לא נותן לאנשים היתר לצוד צבאים או נמרים ב-2018.
"דיג זה ציד בים. זו לא חקלאות. זה לקחת חיית בר ולהעביר לצלחת. לדקרים ולטונות יש חשיבות אקולוגית אדירה ואנשים התרגלו לראות אותם כסטייק. צריך לעשות סוויץ' במחשבה. זה כמו שפעם היו לוקחים לקרנפים את הקרן לתרופה לכוח הגברא. זהו. די. לא עושים דברים כאלה יותר".
אני איתך, אבל איך אפשר לטעון שמין שדגים ממנו עשרות אלפי טונות בשנה נמצא בהכחדה?
"הארגון המוביל בעולם הכריז את זה על הטונה. לשמור על מין זה לא רק לשמר כמה פרטים ממנו בשביל היופי, אלא לשמור על המין מתפקד בתוך המערכת האקולוגית. חמש טונות שמסתובבות בים לא נכחדות, אבל כבר לא ממלאות את התפקיד שלהן בשרשרת המזון ויצאו מהמשוואה האקולוגית. הדקרים אוכלים דגים שאוכלים אצות. כשיש פחות דקרים, אז הדגים שאוכלים אצות מתרבים, יש פחות אצות ומי שאוכל אותן כמו קיפוד הים נעלם. כל המערכת משתנה".
ומה יהיה על הדייגים?
"זה סיפור עצוב. לצערי, זה סיפור גלובלי אנושי, לא רק של דייגי ישראל. אנחנו לא מיוחדים. ברמה העובדתית, למעט חריגים בכל העולם וגם בישראל - דייגים מתעקשים לא להבין את זה. הייתי רוצה לעבוד עם הדייגים בהרמוניה - ככה התחלנו. מאות שעות של מפגשים, ובסוף זה לא מעניין אותם. אני אומר את זה בצער. האדם לא לומד ולכן צריך ניהול ברמת הממשלה והמחוקק. אומנם הכרזנו על איסור מכמורות מדור וצפונה - אבל את כל השאר הם טוחנים.
"אני מסתכל על זה ערכית: אדם מסתכל על דגים ואומר: זה אוכל. מסתכל על צבי ואומר - זאת חיה. אבל טונה כחולה זו חיה נפלאה שמגיעה למהירות של 70 קמ"ש, נודדת מישראל לאטלנטי וחזרה, צוללת לעומקים של מאות מטרים, יש לה דם חם כמעט כמו שלנו. זו חיה. דקרים יכולים לחיות 60-50 שנה. אלו חיות. לא אוכל".
גם חברות הגז קשורות?
בחזרה לג'יסר א-זרקא. "כל הסיפור של הלוקוס והטונה", אומר זכור, "זו הסתה של תשומת הלב. האמת, שחברות הגז לא רוצות שיסתובבו להן דייגים בין הרגליים ובין האסדות, שלא יראו כמה זבל וזיהום הן שופכות לים. איפה אסרו לדוג מכמורת? מדור וצפונה. איפה תוקם האסדה החדשה? נכון, בדיוק שם. זה מקרה?".
גם סמי עלי ואחרים מסכימים. הטענה היא שהחברה להגנת הטבע ורט"ג עובדים יחד עם חברות הגז. זו קונספירציה מושכת, אבל המציאות שונה; במציאות, אלה חברות שנאבקות בחברות הגז ונלחמות לשמור על הים. נכון שלא בעוצמה, בלהט ובסקס-אפיל של האקטיביסטים מהמאבק האזרחי, ועדיין, את הדייגים קשה לשכנע. מבחינתם, המדינה גמרה אומר לחסל אותם. "והם יצליחו", אומר גילי ססובר, דייג מיפו ואיש האיגוד, "יש להם את כל הכוח ואת כל העוצמה, לא לדייגים".
גם אם החברה להגנת הטבע ורשות הטבע והגנים לא עובדות עם חברות הגז, והן לא, הרי שלטענה העיקרית של הדייגים, שלזיהום, הלכלוך והרעש של אסדות הגז יש השפעה עמוקה והרסנית יותר מדיג, קשה למצוא סיבה טובה. וזה עוד לפני שמדברים על תרחיש של דליפה או אסון - אם דבר כזה יקרה באסדות שיש ושמתוכננות בישראל, זה יהיה אסון אקולוגי עצום. "אבל מה, רק אלינו באים", אומר טאופיק, "אתה חוזר עם הסירה ופקחים מחכים לך, בודקים לך את הדגים - איפה הפיקוח על חברות הגז, איפה?".
שמואל כהן מנסה לכנס את הישיבה. חברים, הוא שואל, מה אתם רוצים לעשות? "אנחנו פרימיטיבים", אומר ריאד בצחוק, "זה מקצוע לפרימיטיבים. תגיד מה העצה שלך".
כהן מונה שני תרחישים: להיפגש עם השר ולנסות לשכנע אותו או ללכת לבג"ץ ולהגיש עתירה נגדית. בית משפט זה כמו קזינו, מזהיר אותם כהן, אתה יודע איך אתה נכנס, לא איך אתה יוצא. יש למישהו שאלות? מוסא מרים את היד. דייג מג'יסר. יש לי שמונה ילדים, הוא אומר, מה אני אמור לעשות? אתה, אומר לו כהן שנכנס לקטע של נואם מוטיבציוני מהסרטים, אתה כלום. אתה גרגר אבק. לאף אחד לא אכפת ממך רק ההתאגדות שלכם - זו הדרך הנכונה.
תראו, אומר להם כהן, רוב העתירות נדחות והבקשה שלנו קשה. החברים מבקשים הפסקה לתפילה בשביל לחשוב על זה - היום ארוך והם צמאים ורעבים. אחרי כמה זמן החברים חוזרים מהתפילה ונערכת הצבעה: 14 קולות, פה אחד, בעד לפנות לבג"ץ. הישיבה ננעלת.
"הים שייך לציבור ולא לדייגים"
תגובות רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע לטענות הדייגים
החברה להגנת הטבע בתגובה: הים התיכון סבל משנים ארוכות של הזנחה פושעת, במסגרתה המדינה לא ניהלה את הים, ובוואקום הזה פעלו דייגים, חברות תשתית וגורמים נוספים - ללא רגולציה סביבתית מספקת. מטרת המהלכים היא להגיע לים תיכון בריא יותר, מאוזן יותר, שיש בו אוכלוסייה מתפקדת של דגים טורפים, להגן על בתי הגידול של הים, ולהגיע לענף דיג בר קיימא. במקביל, אנו פועלים לרסן את פעילות חיפושי הגז והנפט ולהטמיע בהם שיקולים סביבתיים, ואף הגשנו בג"ץ התלוי ועומד בנושא.
"אם יתממש מהלך ההכרזה - המשמעות היא שניהול החיות האלה, כמשאב, עובר ממשרד החקלאות אל רשות הטבע והגנים. מנהל רט"ג מוסמך להתיר או לאסור דיג, סחר, יבוא וכדומה. אם בהיתר כללי ואם בהיתר פרטני. הגיע הזמן להכיר בכך שהים הינו חלק ממדינה מתוקנת, משאב ציבורי ששייך לכלל הציבור".
תגובת רשות הטבע והגנים: "יחידת הפיקוח הימית של רשות הטבע והגנים מונה כ-18 אנשי פיקוח ואכיפה ומצוידת ב-6 סירות פיקוח מבצעיות - 4 בים התיכון, 1 בכינרת ו-1 באילת. פריסה זו אמורה לתת מענה הולם לפיקוח על תקנות הדיג ושמירה על השמורות הימיות וערכי הטבע המוגנים בתחומן.
"מאחר שרשות הטבע והגנים קיבלה לידה את סמכויות הפיקוח על הדיג רק בתחילת השנה לא ניתן עדיין לקבוע אם חלה עלייה או ירידה בהיקף העבירות בתחום. יש לציין כי על פניו נראה שאין עדיין מודעות מלאה לתקנות הדיג בקרב העוסקים בתחום.
"בעניין אסדות הקידוח - לכשעצמן להערכתנו אינן מסכנות את הדגה. הסיכון לדגה קיים אם בכלל רק אם תהיה תקלה או דליפה מהאסדות שטרם הוקמו".