מתוך "העולם האחר" / צילום: יעל אילן
באחד מפרקי העונה השלישית של "מראה שחורה" (נטפליקס), מקבל צעיר אנגלי תמים למראה אימייל זדוני ובו סרטון, שבו הוא נראה מאונן אל מול מסך המחשב הביתי שלו. הצעיר, שמוצג כסוג של מתבגר חבוט שלא מוצא את עצמו חברתית, נדרש לעמוד בשליחות מופרעת בלוחות הזמנים שלה, ואם לא, אז יפורסם הסרטון. הצופה, לאורך דקות ארוכות, מתמלא אמפתיה כלפי הבחור, שעובר התעללות של ממש, ולמה? מה הוא כבר עשה? הטובים והרעים בפרק ברורים לכאורה, מסומנים היטב, אבל אז, כדרכה של סדרת הדיסטופיה המבריקה הזאת, וסליחה על הספוילר - אבל כבר נולדה עונה רביעית מאז - מתגלה שהיו לצעיר הזה כל הסיבות לברוח מגורלו המתועד. התוכן שעל המחשב שלו היה פדופילי, ו"הרעים" שתיזזו אותו הם לא האקרים נבזיים אלא ציידי נבלים, שמוקיעים אותם מן החברה. מיותר לציין שכל האמפתיה אל הצעיר נעלמת כלא הייתה.
את החוויה המטלטלת הזאת של, תשכחו את כל מה שידעתם על טובים ועל רעים, ועל הרושם שאלה הותירו בכם בתחילה - מנסה לשחזר המחזאית האמריקאית ג'ניפר היילי גם על במת התיאטרון בהצגה "העולם האחר" (The Nether). היילי, בעצמה גם תסריטאית נטפליקסית שכתבה ל"המלוק גרוב" ול"מיינדהאנטר", מרכיבה מחזה שמתרחש לכאורה בעתיד הקרוב, אבל לא באמת - כי הסוגיות שבהן היא נוגעת נמצאות כבר כאן ועכשיו. זה גם הכוח שמניע את ז'אנר סדרות הדיסטופיה והגורם המרכזי לפופולרית הגואה שלהן - בין שזו "מראה שחורה" ו"ווסטוורלד" ובין שזו "סיפורה של שפחה" - הן לא באמת עוסקות בעתיד דמיוני, רחוק או קרוב. העתיד הוא רק אמצעי המחשה מוצלח במיוחד, כזה שיודע להרחיק, אבל רק בשביל לקרב ובעוצמה. כמו סאטירה למשל.
"העולם האחר", שעולה בימים אלה בתיאטרון החאן לפי תרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויה של איה קפלן, היא הצגה עם הרבה כוונות טובות. ראשית מעצם קיומה - דיסטופיה על במת התיאטרון היא לא עניין שכיח, ועצם הנכונות להביא את "העולם האחר" אל הבמה, היא גם הנכונות לתיאטרון אחר. ועל כך, מראש כל המחמאות לקפלן. אבל "העולם האחר" היא גם הצגה פשטנית מדי, שלא משכילה לעשות את מה שסדרות הדיסטופיה הטובות מצטיינות בו. היא אומנם מגדירה עצמה כ"מותחן פסיכולוגי", אבל מתח של ממש אין בה - וגם לא זעזוע מטלטל או פריצת גבולות גרפית, שנחוצה על מנת להוציא את הצופה משלוותו.
פסיכולוגיה בהחלט יש בה, וגם מצבי תודעה משתנים ושאלות בנוגע לעולם האמיתי אל מול זה הווירטואלי. והאם פשע בעולם הווירטואלי הוא גם כזה שמתרחש בעולם האמיתי; ואולי בכלל טוב לתת לאנשים "לפרוק" בסביבה נטולת השפעה - והאם היא אכן באמת נטולת השפעה והשלכות. אלא שבניגוד לסדרות ששמות את הדגש על הדרמה, ובאמצעותה יוצרות עולמות רחוקים-קרובים, "העולם האחר" מוותרת עליה מראש. היא בוחרת בגישה דידקטית ושיפוטית נוקשה, ובהצגה שפועלת כמו בחקירה במעמד השוטר הרע בלבד.
פועל יוצא מכך הוא שגם כאשר הקהל רוצה להיפתח אל הדמויות - ויש כאן שחקנים בביצוע ראוי, עם דגש על אריה צ'רנר ועל סוזאנה פפיאן - הוא נזרק מיד אל "העולם האמיתי" ומתבקש לגבש עמדה נחרצת על מה שהוא רואה, במקום לשקוע יחד עם הדמויות בבדידות ובכאב האינסופי שמוביל אותן ואת המחלות וההפרעות שלהן - ואז גם להיות נחרץ אולי קצת פחות ביחס לעולם. כל עולם.