תלמידה מהחברה הערבית. מיעוט גם בתנועות הנוער / צילום: Shutterstock
בימים אלה אנו מציינים את "אמצע הדרך" של תוכנית החומש לצמצום פערים כלכליים בחברה הערבית. ההחלטה, שכללה העברה של כ-15 מיליארד שקל לצמצום ההפליה התקציבית המתמשכת, הייתה חסרת תקדים וזכתה לתמיכה מכל הקשת הפוליטית. במועד זה, שבו ראוי וצריך לבדוק את יישומה ולהתחיל להבין את ממדי השפעתה, חשוב לשאול האם על רקע האירועים האחרונים, לא חשוב יותר לקדם תוכנית שתושקע דווקא בגזענות העמוקה, הציבורית והמוסדית כלפי החברה הערבית.
קו ישיר עובר בין ההפגנה שבה נעצר לאחרונה הפעיל החברתי ג'עפר פרח, התגובות שבאו בעקבותיה והמעצר של כ-20 מפגינים, לבין הדרך שבה המדינה מתמודדות עם החיכוך המתמיד בין האוכלוסייה הערבית והיהודית. ייתכן שאי אפשר עדיין, לקבוע נחרצות מה קרה במקרה הספציפי של פרח שברכו נשברה, אבל די להסתמך על ניסיון העבר בכדי להבין שבמשטרה, כמו בכל החברה הישראלית, מתייחסים אחרת להפגנה של ערבים, בוודאי בנושא הקשור למצב בעזה.
חוסר ההתמודדות עם מיגור הגזענות מתחיל בראש הפירמידה ומחלחל עד אחרון הילדים בגנים. מ"הערבים נוהרים בהמוניהם לקלפיות", דרך אמירתו לאחרונה של שר הביטחון, שקרא לכלוא את יו"ר הרשימה המשותפת בטענה שהוא "טרוריסט" בשל צורת התבטאות לא נאותה כלפי שוטר. וכשזהו המסר המושמע, כאשר היד השנייה מאשרת תקציבים במיליארדים לצמצום הפערים, הוא מחלחל דרך מערכת החינוך והרשתות והוא כיום הקול הדומיננטי בשיח הציבורי.
עם כל הכבוד ליעדים בתוכנית החומש לחברה הערבית, כמו שיפור איכות ההוראה והישגי התלמידים, קידום החינוך הבלתי פורמאלי ופיתוח אזורי תעשייה, ללא תוכנית וטיפול עומק בגזענות בחברה הישראלית, בדגש על תלמידים בבתי הספר, אך גם במקומות העבודה, בתקשורת ובשלטון, כל הכסף שבעולם יועיל כקליפת השום. גם אם ההוראה תשתפר, אך מורים ערבים לא ישולבו בבתי ספר יהודים ולהיפך היא לא תסייע לגשר על פערים תרבותיים, גם אם ציוני התלמידים ישתפרו לא יהיה בכך כדי לסייע לקליטתם במקומות עבודה יהודים.
מחקר, שפרסם פרופ' עירן הלפרין לקראת כנס לאוטמן לפני כשנתיים הראה, שמורים חוששים לדבר עם תלמידיהם על נושאים שנויים במחלוקת, למשל גזענות. המורים חשים שהמערכת לא מספקת להם את הכלים להתמודד עם נושאים מורכבים והתוצאה היא שהשיח הזה נעדר לחלוטין ממערכת הלימודים. זאת למרות שההורים - גם הערבים וגם היהודים, היו רוצים שילמדו נקודות המבט האחד של השני, נקודת אור שיש להיאחז בה.
מחקר אחר שפורסם על ידי מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא שבבתי הספר שהשתתפו בתוכנית "האחר הוא אני", רק מיעוט מהמנהלים בחרו להפגיש בני נוער יהודים וערבים. הרוב בחרו במפגשים עם בעלי מוגבלויות ואוכלוסיות שאינן נמצאות במחלוקת הפוליטית. הרי איך יבינו, גם אם לא יסכימו, האזרחים היהודים, שלאזרחי ישראל הערבים זהות דואלית, וקשרי משפחה עם תושבי עזה והגדה המערבית וילמדו לחיות עם זה בשלום?
לכן, הגיעה העת, דווקא עכשיו כשמיליארדים מושקעים לצמצום פערים של החברה הערבית, לתוכנית חומש למאבק בגזענות וקידום תוכניות גישור בין החברה היהודית לערבית כיעד לאומי.
ההפגנה הסוערת בחיפה היא רק עוד הוכחה לדינמיקה, שהסוף שלה הוא אלים וידוע מראש. זכותו של המיעוט הערבי להפגין נגד המצב המתמשך בעזה במציאות של ימינו, יכולה להסתיים רק בדרך אחת. הדרך לצמצום פערים היא לא רק השקעה בחברה הערבית גם בהשקעה בחברה היהודית.
■ עו"ד וינוגרד היא מנהלת מרכז במכון הישראלי לדמוקרטיה. חאג'-יחיא היא מנהלת התוכנית ליחסי יהודים-ערבים במכון.