דפנה שמואלביץ' / צילום: איליה מלניקוב
צריך אומץ כדי לחיות כמו שאני חיה
דפנה שמואלביץ', מעורכות הדין הבכירות בישראל: "אורח חיי מאפשר לי לחיות בלי זיופים"
"ברגע שאת הולכת נגד הזרם את צריכה להתאמץ יותר, יש לזה תג מחיר", אומרת עו"ד דפנה שמואלביץ', 53, שהקימה את אחד ממשרדי עורכי דין הגדולים ליחסי עבודה בארץ. "זה נתון לביקורת. יש הקרבות שאת עושה. הרבה אנשים אומרים שאני חיה את החלום, אבל אם היו שואלים את עצמם, הם לא היו מתחלפים איתי. אז אם אתה בוחר בחירה לא שגרתית, אתה צריך לדעת מה המחיר. אתה אף פעם לא יודע מה היה קורה בדרך שלא לקחת, ואני מנסה לא לחשוב על מה היה קורה בדרך השנייה. בואי לא נטעה, צריך אומץ לחיות כמו שאני חיה".
מה החיים לבד מאפשרים לך?
"זה מאפשר לי לחיות בלי זיופים. אין אצלי 'לא נעים'. הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לעשות משהו שלא בא לי. אני לא צריכה להתחשב באינטרסים, צרכים או רצונות של מישהו אחר. יש לי את הבחירה המוחלטת לעשות מה שאני רוצה, וזו זכות אדירה, כי כשאני רוצה לנסוע להעביר את החגים במקום אחר, אני לא חייבת לתאם עם ההורים של אף אחד, או להתפשר בשביל מישהו. כל סדר היום שלי מוכתב מזה שאני חופשייה לעשות מה שאני רוצה".
איפה זה מקנה לך יתרון יחסי בקריירה?
"שעות העבודה שלי מאוד לא שגרתיות, אני יכולה לסיים דיון בבאר שבע לפנות ערב ולנסוע למשרד, כי מחכה לי עוד המון עבודה. אם הייתי צריכה לצאת לארוחת ערב עם הבוס של בן הזוג שלי, לא הייתי יכולה לעשות את זה. אני מעסיקה במשרד הרבה אימהות שמעבירות לי תוצרת בשעות מאוחרות, מה שמאלץ אותי לעבוד בשעות עוד יותר מאוחרות, או לפנות בוקר. אני יכולה, למשל, להתמסר לעבודה בשקט ביום שישי בערב, ואני לא צריכה להתנצל על זה שהעבודה שלי תופסת כזה נפח. ההסברים שלי הם ביני לבין עצמי, ואני חיה עם עצמי בשלום. יש גבולות שאדם צריך להציב לעצמו, כדי שמערכת האיזונים שלו תהיה נורמלית. ישנן תקופות שבהן יום אחרי יום אני שקועה בעבודה, אבל אני תמיד יודעת שיש אופק, שהחופש יגיע, שיש למה לחכות".
את מזהה קשר מובהק בין הבחירה בלבד לשגשוג בקריירה?
"אין לי ספק שיש קשר בין הדברים, הלבד והקריירה. יכולתי להשקיע יותר ממישהי אחרת בעולם מקביל אליי, שגידלה שלושה ילדים. אז במובן הזה, במישור המקצועי היה לי יתרון. מצד שני, אני פוגשת לא מעט נשים שמנהלות בית וקריירה ומצליחות לתמרן בין כל ההתחייבויות. אז יש כאן עניין של אופי. גם אם היו לי אילוצים כאלה ואחרים הייתי מוצאת את הדרך לתמרן".
אז החיים הם העבודה?
"ממש לא. אני פשוט מנצלת את הזמן נכון. עובדת ארבעה ימים בשבוע, ויום חמישי הוא תמיד חופשי ומוקדש רק לי: למניקור, פדיקור, מספרה, סידורים, שוק, אימוני כושר. סוף השבוע שלי מתחיל ברביעי בערב. אני יוצאת הרבה, מבלה הרבה, מספיקה הרבה, כולל להתבטל ולעשות בינג' סדרות בטלוויזיה. בן אדם עסוק תמיד ימצא זמן, יותר מבן אדם פנוי. אני אדם קיצוני, כשאני בחופש זה עד הסוף, מתנתקת".
את זקוקה לריפוד חברתי?
"לא. אני לא רק מנהלת את חיי לבד, גם כשאני יוצאת בלילה למועדון, אני מעדיפה לצאת לבד. כשהייתי בניו יורק, לא מזמן, הלכתי לכמה הופעות לבד. זה גורם לי להתערבב, להכיר, לפגוש אנשים שאם הייתי באה עם חברים או חברה לא הייתי פוגשת. אני לא חייבת ללכת מוקדם או מאוחר בגלל מישהו. הייתי לפני כמה חודשים בברזיל וארגנטינה, לבד, ונורא נהניתי. אתה צריך לאמץ את הגישה החיובית של הלבד ולראות את היתרונות שלו, ואם אתה עושה כך, דברים טובים קורים. הפתיחות שלך לאנשים, היכולת שלך לתקשר, אתה משדר שמחת חיים וחיוניות שגורמות לאנשים לגשת אליך".
איפה כן יש לך רשת ביטחון?
"יש לי חבר טוב, ארכיטקט שחי עם בן זוג כבר עשר שנים. הם חיים מאוד פתוח ומשוחרר ומבלים הרבה, וכיוון שאנחנו חברים מאוד טובים אנחנו מבלים הרבה ביחד, נוסעים פעם בשנה לברלין, נמצאים הרבה אחד אצל השני, אצלם רואים אירוויזיון, אצלי כדורגל, ויש בינינו שיתוף ועזרה הדדית. זה הגיע למצב שרציתי דירת גג ולא מצאתי, אז החבר שלי אמר 'לי יש גג, בואי תגורי מתחתיי'. אנחנו מספרים אחד לשני דברים, מתחלקים במטלות. הם מנקים לי את הבית אם אני במצוקה, ואנחנו מאוד מגבים אחד את השני".
קשה לחיות חיים אלטרנטיביים?
"בתל אביב לא מרימים גבה, אבל החברה הישראלית שאינה תל אביב, פחות טולרנטית, פוריטנית קצת. לפעמים עולה השאלה 'למה אין לך ילדים' או 'למה אין לך זוגיות', ואני אומרת שככה בחרתי. אני פתוחה לכל דבר, אין לי מחסומים, ואם זה ישתנה, אני אזרום עם הדברים. דווקא מי שמרימים גבה על סגנון החיים שלי זה חבר'ה צעירים. לפעמים אני פוגשת בחורים צעירים במועדון והם מתפלאים: 'מה, אין לך ילדים? את לא נשואה?'".
איך את מסבירה את זה, באמת?
"זה גם אופי וגם חינוך. זיהיתי אצלי עצמאות, אוטונומיה ואסרטיביות כבר בגיל צעיר, וגם חונכתי ככה. לאבא שלי היה מוסר עבודה מטורף, וזה עבר אליי. מגיל צעיר יצאתי לעבוד, לא רציתי להיות תלויה באף אחד, ועשיתי הכול כדי לשמר את זה. הייתי שוטפת כלים בגלידריה בפתח תקוה, עבדתי בקייטנה בלמרוח סנדוויצ'ים, סידרתי מוצרים על מדף בסופר, כל מיני עבודות שבתחתית שרשרת המזון. גם עזבתי את הבית בגיל צעיר, מיד אחרי הצבא, ובסוף הלימודים במקום ללכת להתמחות, יצאתי לחופש של חצי שנה. הייתי היחידה בכיתה מתוך 80 איש שעשתה את זה".
ובכל זאת, מה המחיר?
"כשאת חיה לבד את צריכה לדעת לסגור לעצמך את השמלה מאחור, אין מי שיסגור את הריצ'רץ'. צריך לפתח טכניקה לזה. יש דברים קטנטנים שצריך לעשות לבד, טכניים, בעיקר. בבית אני יודעת לתפעל את ארון החשמל או להחליף נורה".
אני מגיעה אחרי הופעה מול 400 איש, והבית ריק
חגית גינזבורג, סטנדאפיסטית: "כשאת מתבגרת, את מבינה שיש לך עמוד שדרה פנימי שאין להרבה בנות"
"הרווקות מחשלת", פוסקת חגית גינזבורג בנחרצות. "אני נמצאת בנקודה בחיים שבה אני סומכת על עצמי, ויש לי את הגב של עצמי. זה היה נחמד אם היה לי מישהו, אבל אני לא מרחמת על עצמי. עברתי כל כך הרבה דברים שחישלו אותי כשהייתי לבד, שגם אם ייכנס מישהו לחיים שלי וזה לא יעבוד, אני לא אפחד ללכת, כי יש לי את העוגן של עצמי".
גינזבורג, 36, היא עיתונאית ובשלוש השנים האחרונות גם סטנדאפיסטית. "הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו אחר. לא חלמתי להיות מפורסמת ולא להיות עורכת ראשית. רציתי לעשות משהו עם משמעות, אז הקמתי את הליין 'נשי ותיהני', ליין של סטנדאפיסטיות, והוא מאוד מצליח".
הנוף הנשקף מבמת הסטנדאפ הישראלי הוא די אחיד - רובם ככולם מיישרים קו ומעלים מופעים שעוסקים בזוגיות, משפחה וילדים. אבל גינזבורג מזהה כיום גם מגמה אחרת. "יש היום דור חדש של סטנדאפיסטים, שהמסרים שלהם אחרים. זה כבר לא רק 'חמותי עשתה לי ככה' ו'אשתי שלחה אותי לסופר לעשות קניות', אלא גם הקושי והאתגר של הרווקות. זה לא הומור עדתי שצוחק על מבטאים או על מישהו, אלא בא ממקום של הרבה כאב, ומתייחס לזוגיות ממקום אחר. ותתפלאי לשמוע, יש קהל לזה".
את צוחקת הרבה על הרווקות במופע שלך.
"אני מדברת על היתרונות של הרווקות: כמה שזה קשה ומאתגר כשיש ילדים, כי הם עוצרים לך את החיים ואין סקס, ומה קורה לגוף אחרי שיולדים. החברות שלי גורמות לזוגיות ולהורות להרגיש כאילו התגייסת לדאע"ש. אני פשוט אומרת את האמת".
מה האמת?
"שהחברה מתייחסת אלייך גרוע יותר ממה שזה אמור להיות. יש טאבו על רווקות. אני יכולה לספר שאני עיתונ אית כבר 20 שנה, ויש לי ליין מצליח של סטנדאפ ואני עצמאית ויש לי חברים, ובקיצור - נכשלתי בחיים. מה לא בסדר אצלי. אז זהו, שזה לא שאנחנו לא בסדר.
"יש לי חברה שבדית שילדה את הילד הראשון שלה בגיל 35, ועוד הייתה הראשונה מבין החברות שלה. בעולם יש הרבה שבוחרים להיות לבד, אבל אנחנו חברה שמרנית מכוונת ילודה. וזה לא שיורדים ממך אחרי החתונה, מיד אחריה לוחצים עלייך להביא ילד, ומיד אחר כך להביא לו אח. יש דור מבוגר שלוחץ, והוא אטום לגבי המשפחות החדשות, השינויים החברתיים. החברה הישראלית מפגרת בתפיסה הזאת. אותנו חינכו על התפיסה ש'פרו ורבו' זה הדבר הכי חשוב".
איך את מתמודדת עם הלחץ הסביבתי?
"נעשיתי אדישה לתגובות, לא אכפת לי כבר. ובגלל שאני עושה סטנדאפ, אנשים מסתכלים עליי קצת אחרת. פעם נכנסתי לחנות תינוקות לקנות מתנה לילד של חברה, והמוכרת הניחה שאני קונה לילד שלי, ושאלה אותי בן כמה הוא. החלטתי לזרום עם זה ואמרתי לה שיש לי חמישה ילדים, אבל שבעלי מאריתריאה ובדיוק עומדים לגרש אותו, וגם מסתבר שיש לו איידס. המוכרת הייתה המומה ומזועזעת, ואז התוודיתי ואמרתי לה שבעצם אני רווקה בת 35, והוספתי: 'את רואה, יש דברים יותר גרועים מלהיות רווקה'. רוב החברים שלי מקנאים בי על החיים שאני חיה".
איך בונים חוסן פנימי להתמודד עם הביקורת?
"זה דורש הרבה מאוד עבודה פנימית, בעיקר כדי להבין שאתה לא בודד. כשאת מגיעה לגיל מסוים, אחרי 30, את מבינה שיש לך עמוד שדרה פנימי שאין להרבה בנות שנורא מיהרו ללכת לזוגיות. החברה בישראל מתייחסת לרווקות כמצב ביניים, תחנת מעבר, בהמתנה ליום שבו יבוא בחור, יקדש אותך עם הפין שלו ויהפוך אותך לבן אדם שלם. אני כבר בן אדם שלם, ואני חיה את החיים שלי במקסימום. אני לא מפחדת מכלום ואני לא צריכה מישהו שיחזיק לי את היד. אם היו שואלים אותי אם אני רוצה להיות עם נשואה עם שלושה ילדים, הייתי עונה שלא בהכרח".
איפה את מרגישה את הקושי הכי גדול?
"בהקשר של קריירה זה קשה, כי אני עובדת קשה, ואני מחזיקה את הבית שלי, אני גם אם חד הורית לכלב, ואין מישהו שנושא איתי את הנטל. לפעמים את צריכה להתעסק בשטויות כמו לשלם ארנונה או לעשות טסט לאוטו, ואין לך עזרה. גם ברמה הנפשית זה לא תמיד פשוט. אני מגיעה הביתה אחרי הופעה מול 400 איש והבית ריק. ויש חרדות לגבי העתיד. גיל 36 יושב לי על עצב חשוף. עד היום הרגשתי שיש לי זמן, אבל עכשיו אני מתחילה לראות את גיל 40 מתקרב, וזה מלחיץ. אני כן רוצה להיות אמא, ואני חושבת איך אעשה את זה".
יש קושי כלכלי ברווקות?
"אין הרבה כסף בעיתונות, אבל בסך הכול לא הייתה לי בעיה למצוא עבודה או להתפרנס, תמיד הרווחתי יותר מבני הזוג שהיו לי. היום, עם מה שקורה בתקשורת, יש לי מחשבות על העתיד הכלכלי שלי".
דווקא הרווקות מייצרת לך הרבה חומרים להופעה.
"היא מאוד משרתת אותי, זה הטיקט שלי. אני מספרת על חברותיי האימהות, שהשקעתי שנים בחברות איתן, והיינו הכי קרובות, ואז יום אחד הן נעלמות, ואחרי כמה חודשים חוזרות עם איזה אימבציל בשם מוטי, והן עסוקות בלהקים משפחה, ושולחות תמונות של הילדים, שאני אף פעם לא יודעת אם הם שלהן או שזה סטטיק ובן אל. לא מבדילה ביניהם. העונג שלי הוא לצלצל אליהן בשישי בצהריים ולהגיד: 'איזה עייפות, רק עכשיו קמתי'. ככה אני נוקמת בהן".
יש תוגת חגים?
"בחגים אני פחות מרגישה את זה, כי אני נוסעת להורים שלי, אבל יש רגעים, כמו ביום העצמאות האחרון, שמצאתי את עצמי לבד וזה היה מבאס. אז הזמנתי בחור הביתה, והיה כיף. בסופו של דבר אני מאמינה שאם את לא נבהלת מהרווקות, זה יקרה לך. בגיל 36 את כבר יודעת מי את ומה את רוצה, ויותר קשה להכניס מישהו לחיים מאשר בגיל 27. לא חסרים לי דייטים וסקס, ואני מאמינה שעוד רגע אני שם, ואכניס מישהו לחיים שלי, מישהו אמיתי".
כשקורה לי משהו טוב, אין לי אפשרות לחלוק
בכנות מתפרצת, שאינה אופיינית לחברי כנסת, מספר ח"כ יוסי יונה על החיים כמפעל של אדם אחד
"אני לא רווק מבחינה אידיאולוגית, זה יצא כך", אומר ח"כ יוסי יונה, 64, רווק בכיר. "אין לי עמדה לגבי איך חייו של אדם צריכים להיות, בעיקר בסוגיות של זוגיות ומשפחה, אך עם זאת אנחנו חיים בחברה שבה הערך של המשפחה הגרעינית מאוד גבוה. בארה"ב ובאירופה אין את הערך המוסף או את הלחץ המוסף. התוצאה היא שבסופו של יום אני תוהה עד כמה יש לנו לגיטימציה, כיחידים, לא לבחור בדרך המקובלת".
אתה בא ממשפחה עם 6 ילדים, ויש לך 12 אחיינים. המשפחה לא לוחצת?
"האחים שלי לא התערבו, אבל ההורים הטריפו אותי. הביעו את דעתם, האיצו, הפצירו. הרבה פעמים הלחץ, על נשים בעיקר, הוא ממש אלים, אפילו אקט פטרוני, שהוא ממש חונק. אצלי זה לא היה ככה".
בסוף ההורים התייאשו ממך?
"בסופו של דבר הם עשו ג'סטות בכיוון של לקבל אותי. הפסיקו עם הטרוניות, אבל המשיכו לשאול 'למה לא'. אני לא אדם ששולל זוגיות, היו לי מערכות ארוכות של כמה שנים, אבל הן לא הבשילו לנישואים או משפחה. אני לא המודל של הרווק הבריטי, שרואים בספרות האנגלית הקלאסית, שזו דרך החיים שלו. יש לי עניין בזוגיות, לא אימצתי את הרווקות כאידיאולוגיה. בדברים כאלה, בסיסיים, של החלטות לגבי זוגיות או משפחה, טוב שלאדם לא תהיה אידיאולוגיה. הרבה פעמים כשמישהו בא עם אידיאולוגיה זה נראה לי כניסיון מגוחך להצדיק את ההתנהלות ואת המצב. אני לא מאמין בזה".
יותר קשה להיות רווק במערכת הפוליטית?
"היו מי שלחשו לי שהם חוששים לרווחתי. היו גם כאלה ששאלו אותי אם אני הומו. עד כדי כך... אבל עם זאת, בעולם הפוליטי הישראלי, זה עדיין לא הכרחי להציג 'זוגיות טובה'. זה יכול להוסיף נקודות או לייצר ערך אלקטורלי מסוים, אבל זה לא כמו בארה"ב, שאם אדם מועמד לתפקיד בכיר אז יש משמעות גדולה לפוטו-אופ שלו עם אשתו המסורה (ולא הפוך, אגב) וילדיו המושלמים. ישנה זליגה של הקונספט הזה אלינו, אבל אני חושב שזה תופס רק לתפקידים בכירים, כמו נשיא המדינה. תחשבי על פרס בשנותיו האחרונות; הוא לא נאלץ להביא את סוניה לכל מיני אירועים. מצד שני, לוי אשכול נישא למזכירתו בשביל הייצוגיות, כדי שלא יצטרך לנסוע לבד לביקורים רשמיים לדאונינג 10 או לבית הלבן".
איפה בעיקר אתה מרגיש את החוסר?
"אצלי זה בא לידי ביטוי בעיקר כשקורה לי משהו טוב. כשיש לי הישג גדול, הוא גדול מדי מכדי שבן אדם אחד יוכל להכיל אותו. כשאין אפשרות לחלוק, זה חסר. למשל - כשיצא לאור הרומן שלי ('לא זמן טוב לאהבה', 2015), או לאחרונה, כשחזרתי מניו יורק, שם הייתי אורח כבוד של קרן שמגייסת כספים לסטודנטים מעוטי יכולת, וזה היה אירוע מוצלח ומרגש, אז באירוע כזה אתה רוצה לשתף מישהו קרוב, בת זוג. זה כאילו שאתה רוצה להביא מנחה שכזאת לזוגיות. לא במובן הראוותני, אלא ממש במישור האישי. הזוגיות מרחיבה את הגבולות של העצמי. עם בת זוג, זה שלכם ביחד, ההצלחה, ההישג. לחלוק הצלחה עם מישהו לא ממש קרוב יכול להיתפס כארוגנטיות. אז הייתי רוצה שתהיה לי זוגיות. זה לא מצב חירום, אבל כן הייתי רוצה".
איך מתארגנים מבחינת מנהלות?
"אני אחראי לכול, אין חלוקת תפקידים. אני עושה קניות, משלם חשבונות, עושה כביסה. אני צריך לארגן את הזמן שלי כדי שאהיה יעיל. אני מפעל של בן אדם אחד".
מפחיד אותך שלא תהיה לך זוגיות?
"קודם כל, נראה לי שתהיה. זה נראה לי כל הזמן שהיא רק מעבר לפינה, ואנחנו תכף נפגשים. אז זה לא מפחיד אותי. אולי אני צריך לעשות יותר מאמץ כדי שזה יקרה. מבחינת ילדים, אני חושב שהמציאות הישראלית הופכת להיות דומה יותר לאמריקאית, שהילדים מסיימים קולג' ואז נוסעים לקצה השני של המדינה ורואים אותם רק פעם-פעמיים בשנה. היום ההורים רוצים שהילד שלהם יהיה סטארט-אפיסט, ואז הוא עושה רילוקיישן לעמק הסיליקון. אז כשאנחנו חושבים על התבגרות ועל ילדים, אני חושב שיש לנו מחשבות שהן נגזרות של עולם קודם, כשהמשפחה גרה וחיה באותו חלל. אבל זה משתנה. סבא וסבתא שלי חיו ביחד עם הילדים והנכדים, וההורים שלי חיו עם סבתא שלי, עד שלא יכלו לטפל בה יותר".
אתה פעיל בעולמות הניו מדיה, אתרי שידוכים, טינדר?
"אני לא שותף לעולם החדש הזה. כל יום הוא בשבילי ניו מדיה. אני מסתובב בארץ ופוגש את העולם הנשי בשטח. אני לא איזה Nerd שיושב לבד בחדר ומחפש זוגיות דרך המחשב. אני חושב שאני אדם די חברותי וכל יום אני באירוע אחר. אני לא חי בבועה שאני צריך לשדר מתוכה אל העולם החיצוני 'היי, אני כאן'. אני כל הזמן באינטראקציה עם הסביבה".
בסוף אתה הולך הביתה לבד
איש העסקים שי כהנא יודע שזה עוד יקרה לו. בגיל 42 הוא זנח את הצ'ק ליסט הנוקשה, אבל עדיין מסרב לשוטט באפליקציות ההיכרויות
כבר כמה חודשים טובים ששי כהנא מרגיש שהנה, זה או-טו-טו קורה. ולמה שלא יקרה? ככל שאתה מתבגר, כגבר, ההיצע רק הולך וגדל, וכהנא כבר חתום על 42 אביבים, שהניבו אינוונטר נאה: חתונה אחת, גירושים, רשת אחת של ארוחות בוקר (עם 9 סניפים), מסעדת טאפאס אחת, איטלקית. תוכניות ההתרחבות שלו הן בכל קטגוריה.
כהנא, אם נזרום עם העולם העסקי שלו, הוא טוסט קלוי היטב, מוכן כבר לעבור למנה העיקרית. הוא דמות מוכרת, ולא רק בברנז'ה התל אביבית. הראשון שזכה בתוכנית 'המרוץ למיליון' היה במשך שנתיים דוגמן, איש עסקים עם אמביציות לכבוש את הזירה שבה הוא פועל. האם זה יתרון או חיסרון במרוץ לחופה? לטענתו, יש בנות שחוששות לגשת אליו בגלל דמותו המוכרת, וייתכן שפספס הזדמנויות לאורך השנים, אבל חוץ מזה, הכול בסדר.
"אני לבד, אבל אני בסטייט אוף מיינד של זוגיות", הוא אומר. "אני לא יכול להתכחש לאתוס של הזוגיות שגדלתי עליו. הוריי נשואים כבר 60 שנה והמשפחה היא ערך שתמיד גדלנו עליו. לכל אחד יש מכסה וגם לי".
אז איפה זה השתבש בדרך?
"אין ספק שבמסלול החיים שלי, מה שקשור בזוגיות זה אישיו. אני צריך חברה שתהיה שותפה שלי לחיים, מכילה וחייכנית ומלאת תוכן, ושתיראה כמו שאני אוהב. אני אמצא את האישה שמתאימה לי. אני אולי פחות רומנטיקן מההיבט של מחוות רומנטיות כמו כתיבת שירים, אבל בפן הספרותי אני מאמין ברומנטיקה".
אתה יודע שיש מצב שהחיים יזמנו לך הפתעות. תתאהב בגרושה עם ארבעה ילדים.
"לא נראה לי, למרות שיש לי הרבה מבחנים כאלה. אני מזמן לי את מה שהכי מתאים לי. אצלי בחיים הכול טוב ועובד לפי הספר, אבל בזוגיות פחות הצלחתי. יש הרבה אנשים שלא הצליחו בזה. אין לי ספק שפספסתי דברים טובים".
הסטנדרטים שלך השתנו עם השנים?
"הרבה זמן הייתה לי רשימה, צ'ק ליסט, של דברים שהאישה שלי צריכה להיות: עם תואר ראשון ושני, או כל מיני תכונות אחרות, אבל הבנתי שזה לאו דווקא נכון, זאת פשוט צריכה להיות בחורה שעושה לי את זה, גם אם אין לזה הסבר הגיוני. כבר אין לי צ'ק ליסט ברור. ככל שהתבגרתי, הסטנדרטים שלי השתנו, והיום אני מחפש משהו יותר רגוע, אחר. אני מסתכל היום על אלמנטים שונים, לאו דווקא ויזואליים. אני מחפש מישהי שתהיה הכי טובה בשבילי, ולא בשביל הסובבים אותי".
הרבה אנשים מחפשים את הסטנדרט של מה שהחברה שלהם רוצה. של הבחורה 'להביא הביתה'.
"אני חושב שבכל אחד מאיתנו טמון הדבר הזה, של להביא הביתה להורים זוגיות שהם יאהבו. אני גם חושב שזה חשוב שההורים יתחברו לבת הזוג. אבל הגעתי למסקנה שבסופו של דבר מה שחשוב זה משהו שאתה תהיה הכי מבסוט בו. אני כבר כל כך לא מחפש משהו שהחברה מכתיבה, שזה הזוי".
יש בצורת החיים הזו איזה ממד של בדידות.
"כל אחד מרגיש לבד לפעמים, גם אני. לא סתם אומרים 'לא טוב היות האדם לבדו'. תחושות הלבד באות יותר לידי ביטוי בסופי השבוע, בארוחות שישי כשאני מתארח אצל משפחה או חברים, או בזמן החגים".
אתה מסתובב בסצנת הבילויים התל אביבית. זה סדום ועמורה שם בחוץ?
"זה נכון שקשה שם בחוץ, ויש תחושה של זילות. אבל זה לא מדבר אליי. אצלי במשפחה מאמינים ב'נגעת נסעת', כשיש לך זוגיות טובה אתה לא מסתכל ימינה או שמאלה. אני לא נמצא באתרי היכרויות בכלל, ובעולם האמיתי זה הרבה כאב ראש. אני תמיד מוקף בהרבה אנשים, במסעדות שלי, בבילויים שלי. ובסופו של דבר אתה הולך הביתה לבד. זה דיסוננס נוראי. זה הזוי לפעמים. אם הייתי יודע מה נוסחת הקסם להכיר את האישה כבר מזמן הייתי נשוי".
למה לא להיכנס לאפליקציות? זה זמין, נוח, מרחיב את המעגל.
"אני חושב שיש משהו מאוד נחמד באולד-פשן סטייל, להכיר בצורה הישנה. כל האפליקציות האלה הן יותר מדי מכניות עבורי. דווקא כשאתה הולך לפגישה, חוצה את מעבר החציה, אתה יכול לפגוש את האישה שלך. זה כבר קרה לי".
בסופו של דבר, בגיל 42 לכולם סביבך יש ילדים, משפחה. אתה מרגיש מודר מהחיים החברתיים, שאולי בזמן שאתה עסוק בקריירה, חברים שלך עסוקים בימי הולדת בגנים?
"אני שותף לימי הולדת של האחיינים שלי והולך לימי הולדת בגני הילדים של השותפים שלי לעסקים. אני אוהב ילדים. השותפים שלי ומרבית החברים עם משפחה וילדים. אז שלי לא יהיו? גם דפוס הבילוי החברתי שלי השתנה. אם פעם הייתי נפגש עם החברים שלי בבית קפה, אז היום אני נפגש איתם בבית שלהם, עם הילדים".
יכול להיות שהחיים הנשקפים מבבואת הרשתות החברתיות הפכו את הסטנדרטים שלנו לבלתי אפשריים.
"לגמרי יש השפעה של הרשתות, אם כי אני באופן אישי לא כל כך פעיל שם. אני לא מחפש להציג מציאות מושלמת כמו שרואים ברשת. אנשים מראים שם את העולם האוטופי שלהם, אבל החיים הם לא חגיגה אחת גדולה. צריך לקחת את הדברים האלה בפרספקטיבה המתאימה. אני ממש לא מאלה שמשתפים את חייהם ואת מערכות היחסים שלהם ברשתות החברתיות, ולא שואף לזה".