לינדה ששון / צילום: איל יצהר
'רווקות הן גיבורות', הייתה כותרת הפוסט שחרך את הרשת, ובו תיאורים מכמירי לב על קשיי הרווקות. אותו פוסט חיזק במידה רבה את הצו החברתי עתיק היומין, שלפיו הדרך היחידה הלגיטימית לחיות בישראל בגילאי הבגרות, היא בזוג. כשאומרים 'רווקה', מיד מדמיינים סטריאוטיפים וקטגוריות: הלחוצה-נואשת, המרירה שמזדקנת עם חתולים, וזו שחוגגת. לעתים קרובות יש הנחה המובלעת בסטטוס הזה, שהוא מצב 'בינתיים'. כמו חניה זמנית, נמל תעופה ששוהים בו, בדרך לזוגיות המיוחלת.
להנחה הזו מצטרפת הציפייה, שהדרך היחידה להתנהל כשאת לבד ולא בזוגיות היא להיות בהולד, לשים את חייך בהמתנה, והציפייה הזו נשמעת הגיונית להרבה נשים חכמות (וגם גברים חכמים), שהפנימו אותה היטב. אנשים לא מטיילים, כי מה הטעם, אם זה לא איתו או איתה, המיוחדים או המיועדים. אנשים מחכים עם החלטות כלכליות כמו לקיחת משכנתא, הקמת עסק, החלפת דירה וקריירה, ובאופן כללי נראה שהם משוכנעים שזוגיות תגאל אותם מכל התסכולים המקצועיים או הרגשיים. אני אומרת: החיים הם כאן ועכשיו, וכפי שהיטיבו להתנסח 'איפה הילד': 'להיות לבד בעצם, זה לא כל כך נורא'. זה אפילו כיף, אבל לפני כן, עוד קצת על המבט החברתי.
אולי די לתיוג
בישראל, כמו במקומות רבים, קיימים טקסי מעבר, וטקס הנישואין הוא אחד מהם. זהו טקס שחוגג אהבה, שמחה, בחירה זוגית. לצד זאת, יש בו מעין איתות, שאנחנו חלק מהחברה ושייכים. בחברה הישראלית, המשפחתית כל כך, להיות רווקה זה כמו לבדל את עצמך מהסדר החברתי בחצי התרסה, חצי כישלון, כי הצלחה בישראל מתבטאת גם בסטטוס של נשוי/אה פלוס. למעשה, הלחץ החברתי כל כך חזק, עד שאני מכירה אנשים שהעדיפו להתחתן ולהיכנס למערכת נישואין לא מתאימה, רק כדי שלא יצטרכו להישאר עם אות הקלון על המצח. הם מעדיפים להיות מתויגים כ'גרושים', רק לא כרווקים נצחיים. ואם לא די בכך, למרות שהחברה הישראלית בשנים האחרונות התקדמה ולא מתייגת אנשים גרושים בהכרח כ'פגומים', להיות רווק/ה מעל גיל 30 שקול לקללה. כל הזמן צריך להתנצל ולהסביר - למה, כמה, מתי, איך יכול להיות שבחורה כמוך לבד. אולי די לתיוג? אנשים שאת לא מכירה מנסים לסדר לך כל מיני דייטים פוטנציאליים. 'ומה הופך את הבחור למתאים?', את שואלת בתמימות. מה זאת אומרת. 'הוא פנוי!', כלומר, לשניכם יש לב ודופק תקין וסדיר.
יש איזו סברה שגויה, שאופיינית לשנות ה-50, כאילו מי שנישאה או נמצאת בזוגיות היא 'מסודרת', ואילו רווקה היא 'הוללת' או מסכנה. אבל לחיות ברווקות זה קצת כמו לחתור על סאפ. יש ימים שבהם הים סוער וימים שהוא נינוח. יש ימים של עליות או מורדות, ימים של בית מבולגן שנראה בדיוק כפי שהותרת אותו עם כלים בכיור שאף אחד לא שטף, ויש ימים שטופי שמש ואופטימיות, כי כיף לחיות, גם אם ישנים באלכסון. להיות רווקה, כמו להיות נשואה, זה סטטוס עם יתרונות וחסרונות, תלוי בעיני המתבונן.
זה לא מקרי שאנחנו חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה מאפשרת לנו הרבה יותר הזדמנויות להכיר, ועדיין רבים מאיתנו לא מצליחים להישאר בקשר זוגי. קשר מחייב אינטימיות, התעקשות גם כשקשה, ולהישאר במקום, כשמה שבאמת בא לך באותו הרגע זה לברוח. בכל רגע נדמה שיש לנו עוד אלפי אפשרויות - מלהיבות ומלאות קסם, ואילו קשר מחייב אותנו להתייצב ולהתמסר.
עורכת טקסי חופה
בחיים עצמם אני עורכת טקסי חופה מחוץ לרבנות, בארגון 'הויה', וכן, תחסכו את הבדיחה על הסנדלר היחף. אני עושה את זה מתוך שליחות ואמונה יוקדת באהבה, ולכן מרשה לעצמי לומר עוד כמה דברים: די לחלום הישראלי, השקול כמעט לסרטי דיסני, על שמלה לבנה, חופה ומישהו שיציל אותנו מהפגמים של עצמנו. חתונה לא שווה אושר. עשייה, הגשמה אישית וחברתית, חיים מלאי משמעות, כל אלה שווים אושר, והם יצירת מופת שראוי ליצור אותה.
אולי ראוי שנתחיל להגדיר את האושר שלנו כפרמטר, במקום את הסטטוס? למשל, נשואים - באושר, רווקים - באושר, גרושים - באושר. אהבה וזוגיות, כשהיא טובה, מרגשת, משמחת, הדדית, כמובן, יכולה להיות מרכיב משמעותי באושר. אך הכמיהה הזו לסובייקט חיצוני שיבוא ועליו נעמיס את שק ציפיות החיים, התסכולים והמאוויים, ונתאהב בו במקום בעצמנו ובעבודה שלנו, נועדה לכישלון. אז במקום להגדיר את עצמנו על ידי הסטטוס הזוגי שלנו, בואו נתחיל להגדיר את עצמנו על פי מטרות חיינו.
לצד חיים כלכליים מתסכלים ותשלום חשבונות לבד, רווקות גם מאפשרת גמישות שחסרה בקשר זוגי. בהחלטה מהירה אפשר לקפוץ להופעה, לשיעור פילאטיס או לקבוצת ריצה לפנות בוקר. גם לסופשבוע במדריד עם החבר הטוב, בעיקר כי שום סטטוס הוא לא קללה, ועל מסלול החיים שלנו לא תלוי שלט 'תיכף אשוב'. האור בבית לא יידלק רק אם וכשיגיע מישהו. האור בבית כבר דולק, והבית הזה שמח.
אהבה זוגית היא כנראה אחד הדברים המרגשים שיש בעולם. אבל גם כשהיא איננה, החיים עדיין מלאי אהבה. בן האדם שנשקף מולנו במראה הוא אהבת חיינו, הפרטנר/ית לחיים הוא רק המגבר לכך.