יעל ויזל / צילום: רונן פדידה
יעל ויזל, 34, היא יזמית, רב סרן, מהנדסת וסופרת. רגע לפני שהיא ממריאה למשרדים שלה בניו יורק במכנסיים קצרים וחולצת טריקו צבעונית, ואחרי שאני מחליפה איתה כמה משפטים, אני מבינה שמדובר בשילוב מעניין בין צברית אידיאליסטית שקוראת להנאתה אבשלום קור, ובין סטארט-אפיסטית מחוננת שבזמנה החופשי בונה מדפסות תלת ממד. הטכנולוגיה שיצרה עם שותפיה הופכת את ויזל ליזמית הייטק בולטת, שמבססת את מעמדה בזירה הבינלאומית. החברה שלה, 'זיקית', מצטרפת למהפכת האיקומרס העולמית, כשמאחוריה גיוס של 12.5 מיליון דולר, ומשרדים בניו יורק ובתל אביב.
המרחק בין לחשוב על רעיון טוב לבין להוציא אותו לפועל הוא שמים וארץ. תכל'ס? אני לא מקנה חשיבות רבה לרעיונות טובים; הרי פעמים רבות מדובר בגחמה. כמה רעיונות טובים זרקתם לחלל האוויר בשיחה האחרונה שלכם עם החברים בבר, מעל כוס בירה? מה עשיתם כדי להפוך את הרעיון המבריק הזה למציאות? סביר להניח שלא הרבה. ומה חסר כדי לממש רעיון? זה אולי נשמע קצת יומרני, אבל אחרי ששומעים את הסיפור של ויזל, הרבה יותר קל להבין את המרחק שבין משאלת לב לבין היכולת לקפוץ למים ולהוציא אותה לפועל, בכל מחיר.
לפני שלוש שנים הקימו החברים הוותיקים יעל ויזל, ניר אפלבוים ואלון קריסטל את 'זיקית', אפליקציה שמאפשרת למדוד את הבגדים של הרשתות העולמיות בצורה וירטואלית. ויזל פיתחה טכנולוגיה מיוחדת, בהתבסס על יכולות ניתוח הטופוגרפיה שרכשה בשירות הצבאי, ויישמה אותה על הטופוגרפיה של גוף האדם. "כל בגד נסרק ומחולק לעשרות אלפי פיסות קטנות המאפשרות לתוכנה להלביש אותן על הגוף במדויק", היא מספרת בראיון ל'ליידי גלובס'. כך מצליחה 'זיקית' לגשר על הפער שבין התמונות הנוצצות של הדוגמניות בקטלוג, לבין המפגש עם המציאות, והיכולת לדעת אם הבגד בתמונה ייראה טוב עלינו, או שמא עדיף להשאירו מיותם על הקולב. כל זאת, מבלי להגיע לחנות הפיזית. ל'זיקית', אגב, עשרות אלפי משתמשים.
אפקט ההתמכרות
לפני שאנחנו אוכלות, ויזל מצווה עליי להתפשט, ואני מחליפה לגופייה ושורטס. "תנעלי נעלים יפות", היא מהנדסת אותי במקצוענות. אחרי שיצרנו לי פרופיל, זרקנו את הטלפון לצד, כי זה די ממכר למדוד את כל בגדי המעצבים שחלמתי עליהם אי פעם. לאחרונה החלה לשתף פעולה עם ענקית האופנה האינטרנטית 'אסוס', שלפי גורמים בתעשייה צפויה לשלם לזיקית סכום של 2-4 מיליון שקל בשנה.
מה המודל העסקי שלכם?
"האפליקציה היא חינמית למשתמש. על כל הפניה לעמוד הרכישה אנחנו מקבלים מהמוכר עמלה, ואם את קונה את המוצר, אנחנו מקבלים 10%-12% מסכום הרכישה. האפליקציה מאפשרת לנו לבדוק חוויות משתמש ולהוציא סטטיסטיקות, ואת זה אנחנו מוכרים לחברות. יש חברות כמו 'אסוס', שאנחנו מלבישים להן את הדוגמנים, וחוסכים הוצאות רבות".
הפקות האופנה הופכות לעניין ממוחשב.
"אין צורך שהפריט יגיע לאסוס כדי שנבצע איתו הפקת אופנה. אנחנו, בעצם, מחליפים את הסטודיו וההפקות, מלבישים את הדוגמנים ויוצרים קטלוג אופנתי".
מהפכת האיקומרס משנה את העולם. רק השנה סכום הרכישות שנעשו ברשת העולמית היה 2.3 טריליון דולר, ומומחים צופים שזה יוכפל בכל שנה. איך ישראל לעומת העולם?
"קצת בדיליי, למרות שיש השנה עלייה של 40% בקנייה ברשת. אבל זה העתיד. בארה"ב כל מה שאפשר לקנות ברשת קונים שם, ולמקומות פיזיים יוצאים כדי ליהנות. זו חלוקה שהולכת ומתחדדת. קניות של אוכל, בגדים ומתנות - באינטרנט. היציאות הופכות לזמן איכות, לחוויה. העולם החדש מייצר חוויה שמעצימה את הלקוח. התחרות הופכת לאינסופית בין מספר עצום וגלובלי של מוכרים, שבאמצעות מנגנונים כמו שלנו, יודעים לתת את המוצרים המתאימים ביותר לכל אחד, לפי הפרופיל שלו. ישראל בדרך לשם.
"אותם מנועים שעושים את ההתאמה, את השידוך בין המוכר לקונה, הן חברות מידע. גם אנחנו, שעוסקים בהלבשה. 'הזהב' האמיתי בחברה הוא המידע שאנחנו יודעים לזקק מכל פרופיל לקוח".
אז הקניונים יגוועו?
"לא. הם פשוט ישתנו. החנויות כבר הופכות למעין מגרש משחקים, עם התאמות וירטואליות. אנחנו מפתחים עם החברות הגדולות דרכים להפתיע ולרגש את הלקוח. הקניונים לא ייעלמו, הם פשוט ישנו את המטרה של מכירה, והכסף יגיע מהבילויים. כבר היום יש בהם פחות חנויות בגדים ויותר דגש על מזון ובילוי. חנויות בוטיק ובתי קפה קטנים ישרדו לעד, יש להם מקום כמו שיש לאמנות מקום".
את בעצמך פאשניסטה?
"אני מעדיפה מדים. יש לי ארון בגדים מאוד מצומצם. יש לי איזה אישיו עם בגדים; אני מאוד אוהבת, אבל בגלל שאני מבינה כמה בגדים מעידים עלייך, ובגלל שאני מרגישה שאני כל כך הרבה דברים, קשה לי להתחייב לאיזו פרסונה אחת, ובסוף אני מרגישה הכי נוח עם חולצה לבנה וג'ינס. אבל היום אני קונה רק דרך הרשת, אני מכורה לזה. למרות הנטייה שלי לא לקחת ריזיקות עם בגדים, אני מאתגרת את עצמי. ולמדתי את נפלאות הצבע. המון צבע! אין לי יותר שחור בארון. אין".
אז איך בכל זאת את מקדישה את חייך לתחום האופנה?
"האמת שחשבנו בהתחלה על פלטפורמת עיצוב ממוחשבת של מוצרים ממגוון תחומים, ובהם עיצוב הבית ואופנה, אבל כשאתה מאוד גנרי, היכולת שלך ליצור ולהתייחס לדקויות של כל סוג שוק ומוצר מוגבלת. שוק קניות האופנה באונליין זה משהו ששייך לדור הצעיר. אלו קניות מהירות, קלות, חוזרות על עצמן, ויש פוטנציאל גדול להצלחה. ממילא היום נכנסים לתא המדידה, מצלמים מכל הכיוונים ושולחים לחברים. אז למה בכלל ללכת לתא המדידה, כשיש עולם שלם של בגדים באינטרנט ונמצאים במרחק כמה שעות או יום של שיפינג? הציביליזציה הולכת לשם.
"היה ברור לנו שצריך לייצר כלי הלבשה דיגיטלי. בסרט 'קלולס', שיצא לפני 22 שנה, הכוכבת מתלבשת באופן וירטואלי. אנחנו מפצחים את נוסחת המציאות עכשיו. הדרך הכי מהירה ואפקטיבית להביא ציבור להשתמש בזה, היא לחבור לאחד הענקים. אז היום אנחנו בונים מערכות יחסים עם השחקנים הכי גדולים בעולם, ומלמדים אותם איך העתיד יכול להיראות".
מהם הצעדים הבאים שאתם מתכננים?
"גייסנו עד היום 12.5 מיליון דולר, צעד צעד. יש לנו משקיעים ישראלים, אירופאים ואמריקאים, והחברה צומחת וגדלה. אנחנו לוטשים עינינו מזרחה ליפן ולסין, תרבויות שבהן הצריכה הדיגיטלית עצומה, והלבוש הוא חלק חשוב מהתרבות. הם אוהבים לפרוץ את הגבולות עם הבגדים הצבעוניים. אנחנו מאמינים ש'זיקית' מביאה איתה ערכים נכונים לעולם: אל תלך ותחפש דוגמנים. תהיה הדוגמן של עצמך. הקלות הזאת שבה אתה יכול לראות איך דברים נראים בלי להתחייב, היא נהדרת. בלי התחייבות אפילו של לקחת בגד לתא המדידה. אם אנחנו רוצים למדוד את כל החנות, יש לנו אפשרות".
כולם סביבי היו גברים
ויזל גדלה בעולם של גברים. "הייתי טום בוי שרקדה בלט", היא מספרת. "בצבא כולם סביבי היו גברים ונלחמתי כדי להביא עוד נשים לתפקידים טכנולוגיים. בטכניון ובעבודה כמהנדסת, ברור שהרוב גברים. גם עכשיו, בחברה שלי. אני אוהבת לעבוד בחברה גברית, למדתי מזה המון על הנשיות שלי".
בתחילת השירות הצבאי בחיל האוויר, ויזל בנתה מערכת הפעלה לתרגילים אווירובטיים למדריכי טיסה בתוך חודש ימים, והיממה את הדרג הפיקודי. אחרי קורס קצינים התבקשה לסווג לפי סדר עדיפות את המקומות שאליהם היא רוצה להגיע, ובחוצפה אופיינית כתבה בשלושת הסעיפים את שמה של יחידה טכנולוגית מבצעית מיוחדת, למרות שידעה שמסרבים לקבל אליה נשים.
בעזרת מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, שלא רק האמין בה, אלא שלח אותה להכשיר ולמצוא עוד נשים טכנולוגיות שרוצות להיות בשטח, פרצה ויזל דרך לנשים אחרות. בהמשך, הגשימה את שאיפתה, והגיעה ליחידה המיוחלת. "הצלחתי לשבור תקרת זכוכית. המאבק לימד אותי שאישה צריכה להילחם על רצונה. ובנוסף, היא צריכה שמישהו מהמערכת יאמין בה. היום אני יודעת שצריך לחפש את האדם שיהיה הסניגור שלי במערכת".
בתום שירותה הצבאי למדה ויזל הנדסת חשמל בטכניון, לא לפני שעשתה קורס ייננות בצפון וטיילה בגפה בדרום אמריקה. בשנתה הראשונה ללימודים פרצה מלחמת לבנון והיא גויסה למילואים. "היו הרבה אבידות קשות. סא"ל עמנואל מורנו ממטכ"ל שנהרג, ועוד אירועים קשים, וכשחזרתי ללימודים לא יכולתי להתרכז. סיוטים רדפו אותי, היה לי קשה להיות בדירה לבד, וכל הזמן הרגשתי שמישהו עוקב אחריי. מעולם לא ביקשתי עזרה נפשית, אבל הפעם הייתי במצוקה אמיתית. קבעתי פגישה עם יועצת הסטודנטים וסיפרתי לה. לא היה קל להיפתח, בעיקר כי היא הכירה אותי. התנדבתי ביחידה שלה כחונכת, ופתאום עברתי לצד השני".
מה היא הציעה לך לעשות?
"היא ידעה שאני כותבת להנאתי בעיתון הטכניון, והציעה שאחזור להורים לנוח ואכתוב על התחושות שלי. חזרתי להורים, וחמישה ימים ולילות כתבתי. התוצאה הייתה מחזה שהגיבורה בו היא סטודנטית להנדסת חשמל שבן הזוג שלה יוצא למילואים ונחטף. היא משוחחת עם אלוהים ופוליטיקאים על יחסי האהבה-שנאה שלה עם מדינת ישראל. זה היה פורקן מאוד משמעותי של תחושות וקונפליקטים, והדף ספג הכול. את המחזה לא הייתי מסוגלת לקרוא עד שעברו שנתיים, כשנרשמתי לסדנת כתיבת מחזות ויחד עם המנחה חזרתי למחזה ושכתבתי אותו. הגשתי אותו לתחרות במה פתוחה, והוא עלה לגמר. זו הייתה חוויה מעצימה של התמודדות עם קושי נפשי אמיתי באמצעות יצירה".
ויזל גדלה ברמת גן לאבא מהנדס חשמל ואמא עורכת דין. "יש לי אחות גדולה ואח צעיר. ההורים שלי צברים, משפחה מאוד ציונית. אבא של חבר שהיה איתי בכיתה י"ב אמר לי: 'את כזאת סברס. יש לך קוצים מבחוץ, מבפנים את כל כך מתוקה, אבל הקוצים, הקוצים!'".
מה זה אומר?
"אני לא יודעת לקבל מחמאה. אני תמיד מסבירה למה המחמאה שקיבלתי לא נכונה. אני גם עוקצת, לפעמים. קשה לי להיות יותר רכה. זה גם מאתגר לפעמים עם בחורים. מצד אחד אני מאוד צריכה את החיבוק ואת החום, ואני אדם של אנשים חמים, קשה לי עם אנשים קרים. מצד שני אני לא קלה. אני אומרת את מה שאני חושבת, ואני דעתנית ותחרותית מאוד".
ויזל התקבלה לאלביט כמהנדסת, ותוך זמן קצר קודמה. "התקשרתי לאמא וסיפרתי לה שרוצים לקדם אותי לתפקיד חדש. אמרתי לה שזה מהימים העצובים בחיי. הייתי קמה בבוקר ומרגישה שאין תוחלת. זה לא הולך לשום מקום. החיים האלה של לקום וללכת לעבודה בחברה גדולה היו בלתי נסבלים, הייתי בנקודת שפל".
מה עשית?
"התייעצתי עם ההורים. אמא אמרה; 'את מקלה ראש בהצלחה'. היא לא התחברה לתסכול, והציעה לקחת את התפקיד, כי אולי אהנה. אז נרשמתי לתואר שני, חשבתי שמשם יבוא האתגר. אבל גם זה, הכול ביחד, הרגיש כמו לרוץ על גלגל של אוגר. הבנתי שלא משנה כמה ישלמו לי כשכירה, אני חייבת לנסות את דרכי שלי. ולמורת רוחם של ההורים ועם הרבה תהיות, עזבתי את העבודה ואת התואר.
"תביני, גדלתי בבית שאם מקבלים 98 במבחן, אז שואלים איפה 2 הנקודות החסרות. יש אלמנטים של שאפתנות בבית, אבל אני חושבת שתמיד לימדו אותנו לא לאבד את החיים במרוץ הזה קדימה. לשאוף להיות חזקים וטובים ולא לוותר ולא להרים ידיים, אבל לא לשכוח את עצמך. ולא להקריב את עצמך על מזבח ההצלחה. אז זה החינוך שקיבלתי וזאת התוצאה".
ויזל עזבה את חברת הענק, ויחד עם חברה ניר, שאותו הכירה באלביט, הגתה תוכנית. הם ייקחו את הטכנולוגיה הטופוגרפית שלמדו, וימירו אותה למיזם חדש. "הגדרתי לעצמי מסגרת תקציב של 35 אלף שקל: כמו טיול שכנראה הייתי עושה בעולם באותה עת. אלון, חבר ילדות שלי, הצטרף, והחלטנו שאם לא נצליח לגייס כסף או להשיג מימון משמעותי לפרויקט, נחפש עבודה".
איך התפרנסת בזמן הזה?
"חזרתי להורים. לחדר נעוריי, שיש בו מיטת יחיד וכולו חדר של נערה, וצמצמתי את הבילויים. חייתי בחסכנות משוגעת לטובת החלום, למרות המועקה שליוותה אותי - עד לפני שנייה חייתי את החיים הטובים, וחזרתי להיות ילדה אצל ההורים. אבל הייתי מאושרת, כי יש בזה משהו אמיתי. הייתה לי תחושה שעד אותה נקודה חייתי ליד החיים, ועכשיו אני חיה את החיים, וגם אם זה לא יצליח, אז חייתי את האמת שלי. לא נכנעתי לפחד. חרגתי מה-35 אלף שקל, ובשלב הזה ההורים ראו שאני נאבקת עם לקנות פלאפל בחמישה שקלים, ונתנו לי קצבה של 1,500 שקל בחודש. אני מעריכה אותם על זה שהם לא הקלו עליי, כי חשבון הנפש של המחיר שאתה מוכן לשלם בעבור החלום, הוא שלך".
ואז באה הפריצה.
"שלושתנו כבר היינו במצב שכמעט ויתרנו, ואז גייסנו את ההשקעה הראשונה מינקי מרגלית ואבנר סטפק".
את פועלת בעולם גברי.
"אני טכנולוגית. העולם הטכנולוגי הוא גברי, ועם הרבה אגו. בטכניון היינו 7 בנות מתוך 150 סטודנטים. תמיד מסתכלים על הבנות, ויש תהייה כזו - 'מה הן עושות פה? בואו נראה שהן באמת טובות ובאמת יודעות לעשות את האינטגרלים כמו שצריך'. חובת ההוכחה אוטומטית עלינו. אז צריך לפתח חוסן ולהתקדם, לא לוותר ולהתייאש. לוקח זמן להגיע להצלחה. ומי שמגיע לשם הוא דווקא המתמיד, לאו דווקא זה שהיה לו את הכישרון ביום שכולם התחילו".
איפה החברה שלך עומדת היום?
"אנחנו לפני פריצה מטורפת לשוק האמריקאי. זה מאוד מרגש".
יחד עם הצמיחה והחשיפה, העולם מוצא הרבה עניין בסטארט-אפ של ויזל. אולי זה בגלל שהיא מגשימה לנו את החלום של למדוד את השמלה שביונסה לבשה לגראמי, או סתם לחסוך את העמידה בתור לתאי המדידה בזארה. בעוד הקריירה נוסקת, וויזל מדווחת על קושי מצטבר, ומספרת שהיא חווה כל בוקר כמשבר.
את משלמת מחיר כבד על הקריירה שלך.
"אי אפשר לדבר איתי בבוקר. זו ממש יעל אחרת, ואני מודעת לזה. אני מנסה לעבוד על עצמי, להגיד לעצמי שאני לא מנכ"לית יום, אני מנכ"לית שלוש שנים וחצי, והחברה בצמיחה והכול בסדר בסך הכול. אבל הקושי לצאת מהמיטה בבוקר ולהתחיל את היום מחמיר. אני קמה בתחושה שהיום זה סוף העולם. מאז הקמת החברה במיוחד - כל יום הוא מלחמה, צריך לדחוף קדימה בכל הכוח וממש להזיז הרים. אני יודעת שברגע שאצא מהמיטה, מהמקום המוגן, זה יהיה 'יעל נגד העולם'. אני מרימה את עצמי מהתהומות של משהו שבאמת מאוד דומה לדיכאון. אני יוצאת מהמקלחת ומונה לעצמי שלושה דברים שאני אעשה היום, ואם אעשה אותם, זה בסדר. אני חולמת לקום בקלות".
זה תמיד היה ככה?
"זה החמיר בשנתיים האחרונות, ככל שהאחריות שלי גברה. אני חושבת שהקוטביות הזאת היא כל כך יעל. ברגע שאני פותחת עיניים אני מפסיקה להיות יעל של הבית. זו הטוטאליות. זה הרגע. הדקות האלו שקורות כשאני במיטה עם עיניים פתוחות. יש בזה משהו שוחק, משהו קשה. כשמגיע חמישי בערב או שישי בבוקר, יש אנחת רווחה כזו, כי יש 48 שעות שאני סוגרת את הטלפון, בסוף שבוע. גם בלילות הטלפון על מצב טיסה".
יש לך נפש אמן, לצד עשייה מאוד שכלית וטכנולוגית.
"זה נכון. אני השילוב הבלתי אפשרי של רומנטיקנית קרבית. גדלתי כרקדנית בלט קלאסית בבת דור, עד שהברכיים שלי נפגעו. לאחרונה חזרתי לבלט כשהבנתי שזו הפעילות היחידה שממש טיפולית עבורי. להגיע לשעה וחצי של מתיחות, להזדקף. אני אוהבת שהמורה אומרת לי 'את יכולה להיות יותר גבוהה, ויותר גבוהה'. והמוזיקה, הפסנתר נכנס דרך האף, דרך הפה, עם הנשימה, שוטף אותי. הריקוד הוא ביטוי לחופש ועדינות שלא יוצא לי לבטא ביומיום. הוא לוקח איתו את כל המשקעים החוצה ומשאיר משהו מאוד נקי ומשמח.
"אני אדם של מלחמות ודיונים עם עצמי, של מאבקים פנימיים על איפה אני ומה אני עושה, והאם זה הדבר הנכון. אין הרבה מקומות שאני מצליחה להתנתק, להפסיק לחשוב על היומיום. אז אני רוקדת פעמיים בשבוע, וגם אם חצי שיעור אני שקועה במיילים, ובמה קרה עכשיו במשרד, בסוף אני מתמסרת. עושה אהבה עם המוזיקה. ואז אני חוזרת הביתה ובונה מדפסת תלת ממד להנאתי, וקופצת לבריכה לאימון פרפר מסיבי".
ספרי לי משהו שאף אחד לא יודע עלייך.
"אני מגיעה מבית מאוד חילוני, ואני ציפור קצת זרה בו. אני מאוד קשורה לסבא שלי בן ה-96, שהולך לבית כנסת וקשור למסורת. למדתי שלוש שנים גמרא, ובזמן לימודי הטכניון שלי נסעתי לירושלים ללמוד היסטוריה ישראלית ואריכאולוגיה לצד לימודי ההנדסה. אני מכורה למורשת שלנו, וזה אחד הדברים שמאזנים אותי בין הטכנולוגיה והקידמה לבין הבסיס".
ומשפחה וילדים, כמה זה רחוק ממך?
"זאת אולי המשקולת הכי כבדה, שגם טורדת את מנוחתי. התלבטות מאוד טריקית. אני אדם מאוד משפחתי, ואז מגיעים לאיזשהו גיל שמערכת יחסים שלא מבשילה לנישואין וילדים, סופה בדרך כלל להסתיים. קשה למצוא את בן הזוג שירצה לחיות בכזאת קלות בלי להקים משפחה בטווח זמן הנראה לעין. כולם מזכירים לי שהשעון הביולוגי מתקתק, ואני לא מרגישה כרגע שאני רוצה להיות אמא. כולם אומרים שאין זמן טוב, ויכול להיות שהם צודקים. זה קונפליקט יומיומי".
ואת רואה אופציה של לא לעשות ילדים?
"עד לא מזמן חשבתי שאני לא רוצה. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את הילדים ואפשר גם אחרת, אבל מאז שיש לי אחייניות, אני מרגישה משהו שלא הרגשתי מעולם. אם אני בוחנת את שתי האלטרנטיבות, אחת מול השנייה, לחיות חיים של עשייה מקצועית בלבד, או לחיות חיי משפחה, אני בוחרת את האופציה השנייה. אבל להגיד שאני קופצת למים בשמחה? לא. הרבה נשים סביבי משלבות וזה עובד, אבל אני עדיין מרגישה שיש מעצורים, ולא רוצה לוותר על החלומות. עכשיו אני עוסקת בלגדל את 'זיקית'. אני רוצה משפחה, ואני לא רוצה להגיע לנקודה בחיי שבה אני אצטער שלא עשיתי משהו שאני מאמינה בו".
חרבות כלפי עצמי
ויזל נמצאת בזוגיות טרייה. "אני מרגישה שהוא הראשון שאני נותנת לעצמי להיות מאוד 'אני' איתו. אני צריכה זוגיות כדי לחוות איזון בין העולם בחוץ לבפנים, ופה אני משחררת לעצמי להיות נטו אני. אני ממשיכה להילחם קצת עם העולם, אבל יש בי פחות חרבות כלפי עצמי. הבנתי שיש לו כנראה חלק לא קטן בשלום הזה".
לעומת?
"היו לי קשרים שבהם הגענו מאותם העולמות, כמו שני אבני צור, שזה נראה ממש כמו תאומים. שנינו היינו תחרותיים ושאפתניים, לאף אחד מאיתנו לא היה אגו קטן, וזה יצר המון מתח, כמעט מתח בלתי נסבל. ופה, בקשר הנוכחי, אנחנו מעולמות ובגילאים שונים. וזה עובד".
במקביל ליזמות, ויזל נוסעת להרצות בעולם על ישראל כסטארט-אפ ניישן בפורומים בינלאומיים. "יש לי המון נקיפות מצפון שאני לא נותנת מספיק, זו השריטה שלי, אני מטורפת על ישראל. אז אני נוסעת על חשבון הזמן שלי כדי להרצות. אני עושה את זה בלי שקל רווח, ואני טובה בזה. אני מגייסת הרבה כסף להרבה ארגונים בארץ".
את רואה עצמך נכנסת לזירה הפוליטית?
"בהחלט. אני כועסת על מה שקורה במדינה ואני מרגישה שאין מה לכעוס בלי לשנות. אולי זה חלק מהבסיס היזמי שלי, שאין טעם להיות לא מרוצה ולא לקום ולעשות. ניר ברקת מעורר בי השראה, בכל המסלול שהוא עשה. אני רוצה להיות כמותו - העשייה הביטחונית, העשייה העסקית, פעילות במרחב הציבורי. אני אוהבת את הפרטיות והשקט שלי, ומצד שני לא יכולה לראות מה שקורה סביבי בלי להיות מעורבת, ולהוביל. אז אולי הקונפליקט הזה הוא חלק מדכדוך הבוקר שלי".
מה פיתח אצלך את החשיבה היזמית?
"כשהייתי ילדה למדתי בכיתת מחוננים. זו הייתה כיתה מאוד קטנה, עם חינוך פתוח ויוזם. הרבה מהלמידה הייתה אקטיבית, ולא 'ביי דה בוק'. זה נדבק, זה עושה את השינוי. הרבה ממי שאני היום התפתח בעזרת הכלים מאז. הייתה לי ילדות שהרגילה אותי לקחת אחריות או צעד אקטיבי, מאוד יזמי, כבר מגיל צעיר. מתוך כיתה של 14-15 ילדים, 3-4 הקימו סטארט-אפים".
מה זו יזמות בשבילך?
"יזמות זה כמו קשר ארוך שאתה מחליף אחת להרבה שנים. אתה חייב להתמסר לרעיון שלו תקדיש את חייך בשנים הקרובות. זה קצת כמו להפר פקודה. להתעלות מעל ההבנה שעכשיו מצופה ממך לעשות משהו בצורה מסוימת, לקחת סיכון ולנסות לעשות דברים אחרת".
איך את מסבירה את זה שכל אדם עשירי בארץ מנסה להקים סטארט-אפ?
"יש פה רוח יזמות מתפרצת. אני חושבת שזו החוצפה שטבועה בנו, שקשורה בישירות, בזה שאנחנו מביעים דעה על כל דבר - מה שאנחנו יותר מבינים בו, ומה שפחות. החוצפה היא גם האגו לצאת ולהיות זה שמציל את העולם".
מה המחירים שאת משלמת היום?
"יש מחירים אישיים ויש פחדים. מהרגע שבחברה יש כסף ומשקיעים, עולה הפחד שאולי תאכזב משקיע שהאמין בך, תאכזב עובדים. האחריות היא משקולת. הדבר השני - פעם הייתי כותבת המון, זה היה חלק מחיי. ומאז הקמת החברה אני לא יכולה לכתוב. זה כמו שזמר לא יוכל לשיר. אני חושבת שזה קשור לאיזשהו שריון שפיתחתי, שכל משאב יצירתי מופנה לטובת הצורך הקיומי. אני מרגישה שזה מחסום. כל היצירתיות שלי מופנית היום לדבר הזה שנקרא 'זיקית'. אבל יש לי סוג של תחושת החמצה, משהו שהיה חלק ממני מרגיש לי איננו".
יש יעד כלכלי שמניע אותך, או שהמנוע שלך קשור בהגשמה אישית?
"אני מתחברת רגע לתחושת האושר שהייתה לי כשישנתי על מיטת יחיד ואכלתי פלאפל בשישה שקלים. האושר שלי לא נמדד בכמה כסף נכנס לי לבנק, אבל כסף מאפשר את החופש ליצור, ולחיות את החיים שאני רוצה לחיות. אז אני לא צריכה מטוס פרטי, אני רוצה לחיות חיים שבהם אני מגשימה את רעיונותיי ומשאלות לבי ומוציאה אותן לפועל. אני אדם יצירתי שמבקש להתמסר לאותו פרץ יצירתיות. ואם אוכל לחיות חיים כאלה, אני לא רוצה לצאת לפנסיה".
אם הייתה לך את ההבנה והניסיון שיש לך היום, מה היית מייעצת ליעל בתחילת הדרך?
"שחברה יכולה למכור מוצר שהוא לא בהכרח החלום של המנכ"ל. בדרך לחלום אפשר למכור המון מוצרי ביניים. אנחנו הבנו את זה רק עכשיו, תמיד נלחמנו על החלום, ואז נופל האסימון שהחלום רחוק. בדרך אליו יש כל כך הרבה חדשנות שאנחנו מייצרים. זה בסדר להגיד: 'אני מתחיל למכור את זה, זה עדיין לא החלום, אבל אני בדרך לשם'".
להיות לבד
"אני מגיעה לכותל אחת לשלושה שבועות בערך, בלילה. עם עצמי לבד. אני עומדת שם ומסתכלת עליו, ואני לא יכולה להסביר מה זה עושה לי. אני לא נוסעת להתפלל. כשאני מגיעה לכותל אני לא יעל משנת 2018, אלא חלק ממשהו עתיק יומין שעושה דברים מדהימים בעולם. זה ממלא אותי בכוח ומוריד ממני את כובד המשקל של היומיום. אני עומדת שם וחושבת - 'וואלה. היו לפנייך ויהיו גם אחרייך אנשים שרצו לשנות את העולם, את כזו קטנה'. זה נותן לי פרופורציה. העולם לא קם ונופל על יעל כמו שזה מרגיש בכל בוקר כשאני מתעוררת. אני חוזרת חדשה, וזה לא קורה לי בשום מקום בעולם. משהו בקיר הזה מחזיר אותי לחיים כסופר וומן. ודרך אגב, הרעיונות הכי טובים קפצו לי בכותל".