מחקר בדידות / צילום: Gettyimages ישראל
במקור עתיק בן כ-3,000 שנה נכתב: "לא טוב היות האדם לבדו". הציטוט שמקורו, כמובן, בספר בראשית, נשמע אפילו יותר טוב בעיבוד העליז של מתי כספי, שהצליח לבטא את תחושת הפרדוקס הגדולה ביותר בעת הנוכחית - הכול סביבנו נראים כה עליזים מבעד לקיר הפייסבוק, ובה בעת רבים מאתנו חשים בדידות עמוקה.
אך מהי אותה הבדידות? ראשית, יש להבחין בין להיות בודד ולהיות לבד. בדידות היא מצב נפשי, שבו אנו חווים חוסר שייכות וחוסר בקשר אינטימי - אין לנו מישהו קרוב שיכול להיות לצדנו. לעומת זאת, כשמדברים על להיות לבד, מתכוונים למצב פיזי, שבו אין בסביבת האדם אנשים אחרים. אדם יכול להיות לבד בביתו ולהרגיש פורה ושמח, ומנגד יכול להיות מוקף בקהל ולהרגיש בודד מאוד.
"דליה רביקוביץ' סיפרה פעם, שהיא מרגישה הכי בודדה כשהיא אוכלת בחדר האוכל בקיבוץ", מתאר פרופ' אהרון בן זאב, מומחה לחקר רגשות. "והרי היא מוקפת אנשים. הדבר מדגים כיצד הבדידות היא משהו רגשי וסובייקטיבי לחלוטין".
בן זאב גם מדבר על ההיקף ההולך וגדל של התופעה. "אין ספק שבעידן המודרני שיעורי הבדידות גדלו משמעותית. זה משהו שקשה להודות בו, אבל הוא שם והוא בעיה שחייבים להתייחס אליה". הוא לא היחיד שסבור כך: דו"ח מיוחד שערך האיגוד לבריאות הנפש באנגליה וכלל 2,265 אנשים בגילאים שונים, מצא כי 42% מ-650 הנשאלים שחוו בדידות בגילאים 18-34, אמרו כי הם מתביישים להודות בכך, וכמחצית מהם חוו דיכאון או חרדה כתוצאה מהבדידות. עוד נמצא כי 50% מהנשאלים מסכימים עם האמירה שאנשים הופכים לבודדים יותר באופן כללי, ו-72% מהנשאלים דיווחו כי חוו בעצמם בדידות במהלך חייהם, מתוכם שליש חווים אותה בתדירות של לפחות פעם בשבוע.
"בדידות בגילאים שונים באה לידי ביטוי בצורות שונות", אומר הפסיכולוג ד"ר קובי שטיין מאוניברסיטת תל אביב, שחוקר את תופעת הבדידות. "בגיל ההתבגרות, למשל, התחושה היא יותר חברתית - 'אף אחד לא מסתכל עליי', 'אני חש דחייה מצד החברים שלי', בעוד שבגילאים מבוגרים זה יותר עניין משפחתי - 'הילדים שלי לא באים לבקר אותי, אין לי עם מי לעשות את החגים'".
התובנה הזו, שה'אני' נמצא לבדו, מטרידה, ולא בכדי. מחקר שערך פרופ' ג'ון קאסיופו מאוניברסיטת שיקגו מצביע על כך שהמבנה האבולוציוני של מוחנו מותאם לקשר חברתי משמעותי. כך, למשל, המנגנון שגורם לנו 'להידבק' בפיהוק, בצחוק או בבכי, קשור ביכולת שלנו להזדהות עם האחר, וחשוב כאמצעי לתקשר ולהיקשר לסובבים אותנו. "לבדידות השפעה משמעותית על הבריאות שלנו", טוען קאסיופו במחקרו, "היא עלולה להוביל לירידה בתפקוד מערכת החיסון, לבעיות לחץ דם, לדלקתיות מוגברת ועוד תחלואים". אנשים לעתים לוקים במחלה וחושבים כי התרופות הן שיצילו אותם, אך למעשה, ייתכן שמגע ותמיכה אנושית הם המזור, או לכל הפחות - המניעה. במילים אחרות, קיימת סימביוזה בין המערכת המנטלית-פסיכולוגית למערכת הגופנית.
המוח זועק מכאב
לאורך ההיסטוריה היינו תלויים אחד בשני לביטחון ולהישרדות, ולכן מוחנו כולל מכניזמים נוירולוגיים, הורמונליים וגנטיים, המעוצבים כדי להגביר את שרידותנו החברתית. במחקר שבוצע באוניברסיטת קיימברידג' על ידי החוקרים נעמי אייזנברג ומתיו ליברמן, התברר שתחושת הבדידות מעוררת במוחנו אות פיזיולוגי המקביל לכאב ומצביע על מצב מצוקה הדורש התייחסות, בדומה לרעב או לצמא. במצבים אלה, האדם נעשה מתוח יותר, דרוך יותר ואמפתי פחות.
"אין ספק שבדידות נוצרה כמכשיר הישרדות. הרי אנחנו כמו חיות אחרות, וכמוהן גם אנחנו צריכים את החברה", מסביר ד"ר שטיין. "הגישה ההתנהגותית (ביהביוריסטית) מנסה להבין למה אנחנו מתנהגים באופן מסוים באמצעים אבולוציוניים. הגישה האקזיסטנציאליסטית, לעומת זאת, אומרת שאנחנו באופן מובנה יצורים בודדים, כי באופן טבעי התודעה שלנו מנותקת מתודעת האחר, ואם אנחנו מרגישים בודדים, זה סימן שאנחנו צריכים להתחבר לעצמנו ומשם לצמוח. אבל זו גישה פחות מקובלת. הגישה המקובלת מכירה בצורך החברתי כצורך בסיסי, שלא ניתן לשרוד בלעדיו". כפי הנראה, הסיבה לכך היא שבמצב הבודד אנו חשים שכל האחריות לדאוג לעצמנו מוטלת על כתפינו - אין מי שישמור עלינו, אין מי שידאג לנו לאוכל, אין מי שיסעד אותנו בזמן מחלה. בפריזמה של האדם הקדמון - הדברים הללו קריטיים להישרדות. "להיות בודד, זה מצב מסוכן מוחית וגופנית", אומר פרופ' קאסיופו.
הקשר בין מוות לבדידות אינו מקרי. הסיכון למות מוקדם יותר מבדידות גבוה מגורמי סיכון פופולריים וידועים. בעוד זיהום אוויר מגביר את הסיכון למות מוקדם יותר ב-5%, השמנת יתר ב-20%, וצריכת אלכוהול מופרזת ב-30%, הבדידות מקדמת מוות בשיעור בלתי ייאמן של 45%. אם לדייק, לא מדובר במוות מהבדידות כשלעצמה, אלא מהשלכותיה. מחקר שהתבצע באוניברסיטת בריגהם יאנג, מצא שלבדידות השפעה שלילית על מערכת החיסון, על הקוגניציה, על לחץ הדם ועל כלל המערכת הגופנית. אם נתקלת בווירוס - יהיה לך סיכוי גדול יותר לחטוף אותו במצב של בדידות. כך גם לגבי סוכרת, סתימת עורקים ואפילו סרטן. אחת הסיבות היא שאצל החשים בדידות ישנו גידול בביטוי הגן האחראי לדלקתיות, ובה בעת הפחתה בביטוי של הגן האחראי על הגנה מווירוסים ופולשים (תופעה המכונה CTRA), ולכן האדם הופך יותר פגיע.
"במחקר שערכנו ממש עכשיו וטרם פורסם", חושף ד"ר שטיין, "מצאנו כי אצל אנשים שחיו בבידוד, כגון שבי, נמצאו טלומרים קצרים יותר מקבוצת הייחוס. הטלומרים הם חלק מתהליך ההזדקנות של התא, שהרי הם הקצה המגן על הכרומוזום שבו מתרכז החומר התורשתי בגרעין התא. אפשר להסיק מכך שבדידות קשורה לתהליכי הזדקנות מואצת".
בחפיפה לכך, מחקר שערך אנליזה של מעל 140 מחקרים עם כ-300 אלף נשאלים באוניברסיטת בריגהם יאנג, מצא שמערכות יחסים חזקות מעלות את אחוזי השרידות ב-50%. הממצא הזה היה קבוע לכל גיל, מין או מצב בריאותי של המשתתפים, ושני הגורמים המשמעותיים המשפיעים עליו היו סוג הקשר החברתי - חברות חזקה או רופפת, וכן מגורים משותפים לעומת מגורים לבד (כאשר המשותפים זכו ליתרון).
עכברי העיר
אך 'מהיכן מגיעים כל הבודדים', כפי ששאלו הביטלס בשירם? נתוני מחקר שערך האיגוד האמריקאי AARP)), מראים כי בארה"ב ובאירופה שיעורי הבדידות מגיעים בעשור האחרון לכ-35%-45%, לעומת 11%-20% בשנות ה-70-80 (בארה"ב). בהתאמה, חל גידול במשקי הבית הבודדים מ-15% ב-1940, ליותר מ-25% בשנת 2000. 50% ממשקי הבית בניו יורק ומנהטן, חצי מהאנשים בעיר הגדולה, מלאת ההזדמנויות ושפע הבילויים, הם משקי בית אינדיווידואלים של בני אדם החיים בגפם. אמנם חלו תמורות גדולות באופן שבו אנו חיים, ואמנם מגורים לבד אינם בהכרח מעידים על בדידות, כפי שמגורים עם שותפים אינם מעידים על יחסי קרבה, אך בכל זאת ניתן ללמוד הרבה מהנתון הזה. בישראל, אגב, הנתון נמוך משמעותית; כ-20% משקי בית בודדים ב-2015, ושיעור ההתאבדויות נמוך יותר מבכל מדינות אירופה וארה"ב.
"בחברה שלנו אנחנו מכורים לגירויים חיצוניים", מסביר פרופ' בן זאב. "יש הרבה לחץ, אינפורמציה, מולטי-טסקינג, הפרעות. בנוסף לכך, המדד להצלחה הוא יעילות והישגיות. אז נוצר מצב שבמקום שבו יש חיי תרבות עשירים ועבודה תובענית, אין זמן להקדיש לטיפוח קשר זוגי, על כל המשתמע מכך, ולעתים אנשים גם פחות מודעים לצורך בכך".
יש אנשים שמרגישים שהם צומחים יותר לבד, כשאינם בזוגיות. איך אתה מסביר זאת?
"בחיים צריך איזון. צמיחה לא צריכה להתבטל בהינתן זוגיות. כך או כך, צריך את המרחב האישי והמימוש העצמי, ויחסים שלא מאפשרים את זה הם בעייתיים. המימוש העצמי בזוגיות המודרנית חשוב ביותר, כי הרבה אנשים שלא מרגישים נוח בזוגיות - מיד יוצאים ממנה, שהרי יש אינספור הזדמנויות בחוץ. לכן, כדי להשאיר את הקשר על כנו, לפעמים צריך קצת להרפות מהמושכות. צריך למצוא את המרחק המתאים ליצירת מרחב אישי. משום כך, ישנם כיום לא מעט תומכים ב'זוגיות הסופ"ש' - נמצאים בזוגיות אך לא מתגוררים תחת קורת גג אחת. המחקרים אומרים שאיכות הזוגיות במקרה הזה טובה יותר, וששיעור הבגידות לא יותר גבוה".
דוגמת ליאור שליין ומרב מיכאלי?
"כן. שם הם באותו בניין. אבל יש כאלה שאפילו לא באותו בניין. וזה עובד".
וכשנכנסים ילדים לעניין?
"זה כבר מסבך את המשוואה".
חופשי זה לגמרי לבד?
לבד זה לא בהכרח בודד. יש מי שמרגישים שדווקא בהיותם לבד, מנוטרלים מכל מחויבות או אינטראקציה, מתעוררת בהם תחושת עצמאות שמאפשרת פעילות יצרנית ופורה. האנשים שחיים לבד, לטענתו של פרופ' אריק קליינברג מאוניברסיטת ניו יורק, נמצאו כמניעים פעילות כלכלית גדולה יותר מזוגות או משפחות, שהרי יש להם כסף לבזבז, ובנוסף, הם יכולים ביתר קלות להוציא לפועל את היצירתיות וההישגיות הטמונה בהם אם יהיו ממוקדים.
היצירות הגדולות ביותר, טוען הפסיכיאטר אנטוני סטור, נכתבו מתוך לבדות, והכניסו יציבות לחייהם של אמנים כמו בטהובן, ניוטון, ועוד. "הבשורה היא שאנשים שנמצאים לבד ונקלעים לבדידות, יכולים לצאת מזה באמצעות כמה דרכים, והראשית שבהם היא עבודה פנימית", אומר ד"ר שטיין. "כך, למשל, מחקר שביצע מאסי (2011) ניסה לבדוק אילו דרכי התערבות יכולות להפיג בדידות, ומצא שאחת מהן היא ההסתכלות פנימה - איך אני יכול לחשוב באופן יותר חיובי ולשנות את הגישה שלי כדי להשפיע על המצב" .
מלכודת הדבש הטכנולוגית
הכיצד ייתכן שדווקא כעת, כשבידינו אינספור פלטפורמות ליצירת קשרים חברתיים, נראה ששיעור הבדידות רק הולך וגדל? על פניו, היה ניתן לצפות שהשתכללות הטכנולוגיה תאפשר יצירת קשרים חברתיים, תגדיל את המעגל החברתי שלנו ותקטין את שיעור האנשים החשים בידוד. "כיום התקשורת בין אנשים מאוד קלה להשגה. יש המון סוגי תקשורת ורשתות חברתיות, אז אפשר היה לשער שהבדידות תיעלם, אנחנו הרי כפר גלובלי. ובכל זאת, אנשים מרגישים בודדים", מסביר פרופ' בן זאב. "אישה ששוחחתי עמה אמרה שהיא מרגישה הכי בודדה אחרי שהיא משתמשת בפייסבוק. זה משום שהבדידות היא לא פונקציה של מספר האנשים שאתה בקשר עימם, היא פונקציה של איכות הקשר, וכיום קשה מאוד לפתח קשרים משמעותיים, כי הם דורשים השקעה וזמן, ואנחנו בתקופה שמקדשת את האינסטנט".
את הדברים הללו מחזק מחקר שפורסם בכתב העת האמריקאי לרפואה מונעת (AJPM) ב-2017, ובדק את הקשר בין שימוש ברשתות חברתיות לבין תחושת הבדידות בקרב כ-1,800 צעירים בני 19-32. המחקר מצא כי יש התאמה בין כמות השימוש ברשת החברתית לבין תחושת הבדידות של הצעירים; שימוש רחב יותר העיד על תחושת בדידות גדולה יותר, ולהפך. אך האם הרשתות החברתיות הן המקור לבדידות או לחלופין - ביטוי של הרצון להיחלץ ממנה?
כיום, המחקרים בתחום לא מספקים תשובה חד משמעית לשאלה, אך לא מעט מהם מעידים על השפעתן השלילית של הרשתות החברתיות, התורמות, ככל הנראה, לאובדן התקשורת הבין-אישית. שימוש בפלטפורמות מתווכות כגון פייסבוק, ווטסאפ, אפליקציות דייטינג וכדומה, על חשבון פגישות ישירות, גורם לחוסר במגע, חוסר בקשר עין, וניוון יכולות ניתוח שפת גוף, טון דיבור והבעות פנים. "אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של ריבוי קשרים שטחיים ולא מספקים, שבעצם מסתירים (ללא הצלחה) את החסר בקשרים אינטימיים עמוקים", מסבירה ד"ר אורנה ראובן, פסיכולוגית קלינית ועמיתה במכון תל אביב לפסיכואנליזה. "אנחנו יכולים להיות מוקפים בחברי פייסבוק רבים, אך אם את רובם לא נזהה ברחוב, ההשפעה שלהם על תחושת הבדידות נמוכה מאד. זה לא אומר שצריך להימנע מקשרים ווירטואליים, אך צריך להכיר במגבלותיהם".
הפנים שלנו מהוות אחוז ניכר מהתקשורת, כך שבהתנהלות טקסטואלית, התקשורת נפגמת.חשבו, לצורך העניין, האם דחיתם או נדחיתם על ידי אדם אחר באמצעות מסרון? יותר נוח לבטל אדם במסרון מאשר בטלפון או פנים מול פנים, שהרי תגובתו של הצד הדחוי צפויה לעורר אי נוחות. היות ושפת הגוף וההבעות של האחר המאוכזב לא עברו, קשה לפתח כלפיו אמפתיה. ואולם, אי הנעימות הזו שאנו חווים בדחיית האחר היא קריטית, כי היא זו המפתחת את האזור במוח האחראי על תחושת ההזדהות, דבר הנחוץ ליצירת קשרים חברתיים בריאים.
ואכן, אחד מכל חמישה אנשים חושב שאנחנו מבלים יותר מדי זמן בהתקשרות עם חברים ומשפחה דרך מסכים במקום לראות אותם פנים מול פנים. הדבר נכון במיוחד בקרב צעירים (31% לעומת 9% אצל מבוגרים מעל גיל 55), כך עולה מדו"ח האגודה לבריאות הנפש באנגליה. עם זאת, שני שליש מאתנו חושבים שהטכנולוגיה עוזרת לשמור על קשר עם אנשים שאחרת היינו מאבדים עמם קשר.
אבל ההפתעה באה דווקא מכיוון המשתמשים המבוגרים ברשת. מחקר חדש מ-2017 שנעשה באוניברסיטת קיימברידג', מצא כי אצל מבוגרים בגיל העמידה, הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הצליחו להפיג את הבדידות והעלו את ההערכה העצמית. "ניתן לשער שצורכי התקשורת של המבוגרים בגילאים מתקדמים, שונים מצורכי הצעירים, או שלחלופין למבוגרים יכולות תקשורת בין-אישית מפותחות, שאין בכוחה של הטכנולוגיה לערער", אומר פרופ' בן זאב. "אך צריך גם לזכור שאצל מבוגרים יש קושי למצוא חברה בעלת מכנה משותף, כך שהרשתות החברתיות יכולות להיות מועילות ביותר. כמובן שהן אך כלי, ולא תחליף לקשר פיזי משמעותי".
אפקט המציאות המדומה
הכניסה של רשתות חברתיות לעולמנו יצרה ממד חדש של 'מציאות מדומה'. אנחנו גוללים בין הדמויות בפיד, ומולנו אשליית מציאות מושלמת, שבה הכול יפה, ושמח. כולם מפגינים זוגיות אוהבת, משפחתיות טובה, מחייכים עם החברים, חטובים בחוף הים.
החשיפה התודעתית הזו בכל פלטפורמה אפשרית, הופכת אט אט את המציאות המדומה לכזו ששואפים אליה, כרף אידיאלי. אך האידיאלים הללו בלתי ניתנים להשגה על קרקע המציאות. השאיפה לשלמות בקשרים חברתיים, אינטימיים-זוגיים או משפחתיים, עלולה להוביל לאכזבות, ניתוק קשרים, ובסופו של דבר - בידוד חברתי. הרף הגבוה הזה יוצר קושי להכיל את האחר, את השונה, את מי שאינו יכול לספק את התמונה המושלמת ששואפים אליה.
מי מאתנו לא יצא לדייט ושלל את הפרטנר רק על רקע היותו נמוך? שעיר? מתעטש באופן מוזר? איליין מסיינפלד מגלמת באופן מושלם את הטייפקאסט הזה - 52 דייטים כושלים, כשבכל פעם משהו אחר מפריע לה - השם, העישון, פטיש לרגליים, זיכרון קצר טווח, ואפילו פיסוק לא נכון של משפט. היא תמיד תמצא דבר מה פגום בגבר מולה, ותדחה כל מה שהוא פחות ממושלם. אז מצד אחד מדובר בקומדיה שמקצינה מצבי מציאות, ומצד שני - מדובר במצבי מציאות. עדות לתופעה הזו ניתן, אולי, למצוא בנתון הבא: אחוז הגברים היהודים הרווקים בגילאי 25-29, שלפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האמיר מ-28% בשנות ה-70 ל-62% בשנת 2015. כך גם אחוז הרווקות, שעלה במקביל מ-13% ל-46%. "אני מכנה את זה IKEA Society", אומר פרופ' בן זאב. "כאשר יש לך רהיט מקולקל, מה את עושה איתו? זורקת וקונה חדש. כך גם בזוגיות - ישנה בעיה, ולא מתעכבים לתקן אותה, אלא זורקים ולוקחים חדש, כי הרי יש שפע, הכול זמין וחדש סביב. אז יש פה פרדוקס - מצד אחד יש המון הזדמנויות, ומצד שני קשה לפתח יחסים עמוקים. יש פער בין הרצוי למצוי וזה המהות של תחושת הבדידות".
ייתכן כי הקושי בקבלת הלא מושלם, והתפישה של 'הכול או כלום', מובילה לקושי להתמודד לעתים עם מורכבות הקשר האינטימי, ולמצב של תחושת בדידות, גם בתוך מערכת היחסים הזוגית. "אם יש משהו שאנחנו יכולים להגיד על אושר, זה שהוא עניין יחסי, שמאוד מושפע מהשוואה חברתית - אם אני רואה שלכולם יש יותר, גם אני רוצה יותר, וכשאינני משיג זאת, אני מרגיש חוסר", מסביר פרופ' ערן חיות, ראש המחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. "מבחינה זו, עדיף להיות עני בין עניים מאשר עשיר בין עשירים ממני. ההשוואה החברתית משפיעה באופן מהותי על התחושה שלי, ויכולה ליצור תהליכים של חוסר שביעות רצון. נוצרת המחשבה שמשום שלאחרים יש יותר, אזי מה שיש לי איננו מספק, ולכן אני במחסור. ככל שאנחנו מרימים את הרף יותר גבוה - גם ביחסים ובזוגיות - הוא הופך קשה להשגה ומעורר תסכול. היכולת לקבל את הלא מושלם, הרע, העצוב, הלא טוב, היא המפתח שעוזר לנו לשאת את המחסור ולהרגיש את ההישג וההצלחה. אז במובן הזה - אם נדע להיות בודדים, נרגיש הרבה פחות בודדים.
"הניסיון המתמיד להימנע בכל דרך מהתחושה השלילית הזו, יוצר דווקא העצמה שלה. אם נראה את הבדידות באופן ראלי וסבלני יותר, נוכל לסבול ממנה פחות. הדבר היעיל ביותר לעשות הוא להבין שאין הכרח באופן מתמיד להימנע מהרגש הזה או להפסיקו. הוא טבעי. אדם שחש כך יכול לומר לעצמו: 'נכון שאני בודד ועצוב לי עכשיו, אבל זה טבעי, וזה יעבור'. לא פעם קורה שלמטופלים קיימת תמיכה חברתית, ולמרות זאת הם חשים בדידות קשה, כמו גם מקרים הפוכים (אנשים שחיים בבדידות ולא רואים בה איום או בעיה). המציאות איננה הדבר המרכזי בחוויות שלנו, אלא האופן שבו אנו מבינים אותה. הדרך היא ללמוד להכיל רגשות לא נעימים, במקביל להתמודדות עם המציאות. לדרך זו השפעה הרבה יותר מהירה על התחושות שלנו משום שזה תלוי רק בנו ולא באחרים".