נעם פרתום / צילום: ענבל מרמרי
חדוות ההתרגשות החגיגית שמלווה יציאה לאור של ספר חדש ניטלה מנעם פרתום. ספר שיריה החדש 'ביחדנס' פתח מבחינתה כמה חזיתות חמוצות. הראשונה הייתה ביקורת קטלנית בעיתונות, אבל אחריה הגיע החרם המשפחתי - שני אחיה של פרתום החליטו להחרים את ערב ההשקה החגיגי בבית ביאליק, ומאז צאת הספר ניתקו עמה את הקשר. המהלומה האחרונה ניחתה מהוצאת הקיבוץ המאוחד, שהחליטה לצנזר את אחד משיריה בהדפסת המהדורה השנייה של הספר. "חליתי. לא עמדתי בלחץ, הגבתי פיזית ולא יכולתי לצאת מהמיטה", מספרת פרתום, 32, בראיון ל'ליידי גלובס'.
יציאת הספר השני שלך, 'ביחדנס', הייתה מלווה במשבר משפחתי. הפניית העורף חידדה אצלך את תחושת הלבד בעולם?
"אני אוהבת את אחיי ומרגישה קרובה להם, אבל משפחה זה נקודה רגישה, כי לצד האהבה אני מרגישה בה זרה וחריגה, זו תחושה של לבדיות. כשהאחים שלי לא באו להשקה זה כאב לי וזה גם חידד את השונות שלי לעומתם. למרות שאמא שלי, אלעד (רוזן, בן זוגה בשבע השנים האחרונות, ס"מ) והחברים תמכו בי - לא שמחתי".
לא ראית את הפוטנציאל הנפיץ של החשיפה והאאוטינג שאת עושה לאנשים?
"חששתי מתגובות, ולכן את השיר על ההורים של אלעד, בן זוגי, העברתי להם. גם את אמא שלי הכנתי. רציתי לתווך להם את השירים. אבל האחים שלי לא מוזכרים בספר, והם אלה שכועסים. לא ציפיתי לזה. השיר על ההתאבדות של סבתא שלי עורר בהם כעס, ואחי אמר לי 'זה לא שיר'. אני בת זקונים, האחים שלי עדיין רואים בי ילדה, ולא מבינים שאני סובייקט. אח שלי צלצל ואמר, 'חשבתי שאת יותר בוגרת'. אני משוררת, זה מה שאני עושה! הוא הרגיש שהפקעתי את הנרטיב המשפחתי ברגע שהודיתי שסבתא התאבדה, ושאל אותי 'איך אני יכול עכשיו ללכת לראיון עבודה כשיודעים שסבתא התאבדה?!'".
איך הגבת?
"לחיות עם משורר זה קצת כמו לחיות עם גנב, ואני מנסה להסביר למשפחה שמדובר בסוגיה אתית עדינה. זה ערך מבחינתי להגיד את הדבר כהווייתו, ולא לפרכס אותו. ערך של אמירת אמת, גם אם היא בוטה. זה מרפא. הייתי ילדה הכי מנומסת בעולם, ילדה עם קוקיות שתואמות לנעליים. השירה שלי היא צורך להשתחרר מזה".
אז השלכת מעלייך את הנימוסים הטובים. אבל איך אפשר להגן על עצמנו מפני התבהמות?
"שירה היא סובלימציה לאלימות, היא מתמודדת איתה. שירה משחררת מהכבלים, ויוצאת נגד אלימות, ועושה התמרה שהופכת את הטקסט לאמנות".
מהשירים שלך עולה פוטנציאל לסימביוזה, היטמעות מוחלטת באהבה.
"יש בזה משהו. יש לי כמיהה מתמדת להיות בתוך. אני לא יודעת לסיים פגישה, לנתק שיחת טלפון, כי אני אוהבת להיות בתוך ולא בין מצבים. אמא שלי היא פולנייה קלאסית, מאוד מגוננת, בטח מאז שאבא נפטר, ואני דווקא נרתעת מזה, כך שעניין הסימביוזה מורכב. בזוגיות עם אלעד העוגן שלנו זה הבוקר והערב של ביחד, ובאמצע זה הלבד של כל אחד מאיתנו".
נשאבתי לתחתית
פרתום היא מהמשוררות הבולטות ומעוררות המחלוקת של התקופה הנוכחית. 'ביחדנס' הוא ספר שירה סוחף. הוא לא תובע ממך להשתהות, לעצור ולהבין. השירים בו ארוכים, חסרי נשימה, מזמינים למרתון שבסופו אתה מתנשף בשביעות רצון. החיים שלה מוטחים על הקורא בלי צנזורה עצמית. זו שירה ייצרית, קולנית, מלאה בתשוקה נרקיסיסטית, כובשת. ברור שאי אפשר להישאר אדיש אליה.
מהשירים שלה עולה רוח עוצמתית, מחציפה פנים, לעתים בוטה על גבול הוולגרית. תמיד עזה ומעוררת, שוצפת ומכבירה, גדושה בדימויים, מתערטלת, ובעיקר לא פוחדת. אבל יש גם מי שרואה בכתיבה שלה התיילדות, צביעות ופופיות. הטענות כלפי השירה שלה הן שהיא מפוטפטת, מכבירה, גדושה ועמוסת דימויים, דחוסה, צפופה ורפטטיבית, עושה שימוש בסלנג, באנגלית, בשפה של רשתות חברתיות. הכול נכון, אבל השאלה היא האם עד כדי ביקורת תוקפנית (כמו זו של יהודה ויזן), שחלקים בה הציתו דיון דיגיטלי שעורר את הקהילה המנומנמת של צרכני השירה העברית.
איך זה יכול להיות שלא ירית בחזרה בליסטראות של מילים? הרי בשיר שלך כתבת "לכל חבריי למגזר הטרובדורים המודרניים: מי מכם שיתעסק איתי / אני אשפד לו את הצורה / על החוד המזוין / של רומח לשוני".
"אני נפש קונפליקטואלית. בקצה אני רגישה, לא מאמינה בלהיכנס באנשים. לתפיסתי, ביקורת היא סוג של הושטת יד, במובן האתי, העמוק. צריך לקרוא ספר, לראות, להבין מה נעשה פה, ורק אז להתחיל לכתוב. ההבנה של המעשה השירי היא אינהרנטית לתפיסת הביקורת. והאמת היא שנשאבתי לתחתית הזאת בגלל האלימות ברשת. השיח היה מטורף, והרגשתי שאין מי שישמור עליי".
דווקא ברשתות החברתיות היה מזה ומזה. אני ראיתי גל של אהדה כלפייך, נתפסת כקורבן.
"כמות התמיכה והאהבה שקיבלתי היממה אותי. קיבלתי הודעות וטלפונים מאגי משעול, רוני סומק, אורלי קסטל-בלום, סתיו שפיר, איה כורם ועוד מאות אנשים. כולם אמרו לי, 'זו לא ביקורת. זה נקמני, זה צר עין, זה שונא אדם'.
"אני מכירה מראש את כל הטיעונים - ילדותית ומתיילדת, כותבת חשוף מדי, בורגני. אני גם מקבלת את זה שאומרים שאני גדושה ופטפטנית, זו שירה שופעת ואני מבצעת אותה היטב. אבל נפגעתי מהטיעון שאני בת תפנוקים עשירה.
"לא הייתה לי ילדות סוגה בשושנים. אבא שלי מת כשהייתי בת חמש עשרה, מסרטן עם גרורות במוח. אמא שלי נשארה מאז לבד, עם המון רגשות קשים. אבא שלי הוריש לי מעט כסף, שנגמר מזמן. אין לי גרוש על התחת, כדי להתקיים אני צריכה לעבוד קשה - להרצות, לעשות סדנאות, ללמד. למה, כי יצאנו למסעדה בפראג ביום חתונתנו? זו התקטננות. החתונה בעירייה עלתה לנו 300 דולר. מי עוד מתחתן בסכום כזה? ויצאנו למסעדה, ואני עשיתי מזה חגיגה שלמה.
"אני אולי קצת ילדת שמנת, אשכנזייה פריבילגית. גדלתי כשהעולם היה פרוש לרגליי. הבנתי את זה רק כשהכרתי את השירה של רועי חסן, למשל, שגדל עם תודעת קיפוח, והוא היה צריך להיאבק כדי להוכיח את זה. אבל להגיד עליי בת תפנוקים זו רשעות לשמה, לא הגון ולא מקצועי".
יכול להיות שהזירה הספרותית המקומית די שמרנית ומתקשה לקבל ילדים חורגים?
"לגמרי. השירה שלי רדיקלית ומהפכנית, והחלוציות הזאת מקימה עליי כמויות אדירות של זעם וחימה. אני עושה משהו חדשני בתחום שמרני, וזה כרוך במאבק".
אין לי פאסון
היא גדלה בתל אביב, שבה היא מתגוררת גם כיום עם האמן אלעד רוזן ("קשה לי לקרוא לו בעלי"). את דרכה החלה בפרפורמנס - עומדת על הבמה ומדברת את הטקסטים בפאתוס, לעתים בלקוניות, עם הרבה מימיקה ופרובוקציה. היא צברה אלפי צפיות ביוטיוב, מילאה אולמות קטנים וקצרה תשואות.
ברגע ש'הורידה' את הטקסט לדפוס, קמו עליה, אבל היה גם מי שהגדיר את 'ביחדנס' כ'כוכבים בחוץ' של אלתרמן. גבות הורמו, שוב ניצת ויכוח. ברור, כי פרתום מנכיחה את עצמה בשדה השירה עם ריתמוס של מוזיקאית, עם שפה שעטנזית שוקקת, שמסמלת חילופי דורות בשירה. אלתרמן החליף את שלונסקי, זך את אלתרמן, רועי חסן שרף את ספריו של זך, ואז באה פרתום וטלטלה את הקאנון.
מלחמות בוץ בין משוררים למבקרים הן מקדם מכירות מוצלח.
"בסוף זה עשה לי שירות אדיר. המהדורה עפה, והבנתי שאני בליגה של הגדולים. זה הקפיץ אותי מדרגה, פתאום אני חוטפת כמו יונה וולך. אני זוכה להמון אהבה וגם המון שנאה. מה שערער אותי זו האלימות. אני כותבת את עולמי הפנימי, ומותקפת בעוצמה אדירה של אלימות".
למה היה חשוב לך המעבר הזה לספר כרוך?
"לפני כשנתיים הופעתי בצפון אברקסס עם שירים שלי. עמדתי על הבר כשמולי אנשים אוכלים כרובית של אייל שני, ואני עם הפרעות הקשב שלי מנסה ללכוד את תשומת הלב של הקהל. בסוף, כשעמדתי לצאת, ניגשו אליי שלושה גייז ואמרו לי כמה אני מגניבה. הבנתי שהם לא קלטו כלום. פרפורמנס זה שואו, פרזנטציה. מה שאת רואה זה חזות הכול, לא בהכרח מה שאת שומעת. זה היה הרגע שבו ערקתי לעולם השירה - שרציתי להתעסק במהות. זה בנפשי. חשוב לי להגיד הכול, בקול צלול וברור. גם דברים שלא אומרים".
ואין בעינייך חשיבות למרחק האסתטי? להניח גבול בין השירה למשוררת?
"לא, אין לי בכלל פאסון. כשאת הופכת מאדם כותב לאדם מפרסם, יש קול פנימי שרוצה להשתיק אותך. אני נלחמת בו. אני בראש ובראשונה כותבת, ואז מנהלת משא ומתן".
ועל האמת הארס-פואטית הזו היא משלמת. "מהרגע שהספר יצא אני במאבק מול ההוצאה. ההחלטה להוציא אותו הייתה לפני כשלוש שנים, קיבלתי מלגה מהפיס, ושלחתי את הטקסט לפרופ' עוזי שביט בהוצאה. הוא קרא, והכול עבר חלק. אחרי שהספר הודפס, ונמכרה מהדורה, פתאום התעוררה דרישה מההוצאה לצנזר את השיר 'אכזבתי את'".
בשיר המדובר מונה פרתום את רשימת המשוררים שאכזבה: מאיה בז'רנו ("באתי אליה הביתה מזיעה בחולצת פאפיה טרופית / מלאה אש וחיבה - לא מוכנה לאש שבה היא צלבה אותי מגדה לגדה בסדרת שאלות פילוסופיות"), אפרת מישורי (פרתום הגיעה תשושה לסלון הספרותי שלה) חגית גרוסמן ("רצתה לרכוס לי את הדמעות בחזרה לאישונים, ללמד אותי / לינוק מים המלח הגואה בשדיה"), וזה ממשיך עם שרון אס, גלעד מאירי ויצחק לאור ("אכזבתי את הפמיניסטיות./ לא קראתי ליצחק לאור 'האנס' / יצחק לאור").
ישר לפנים של השירה העברית. אז למה להתקפל, ומה פתאום הסכמת לצנזורה?
"התייעצתי עם משפטנים, אין כאן עילה לתביעה משפטית. חגית גרוסמן טענה שזה שיר מיזוגיני, החפצה בתיאור היניקה משדיה. זה בדיוק ההיפך! אני רואה בה את האמא הספרותית הגדולה שממנה אני יונקת. היא נעלבה, אבל הסדרנו את זה בינינו. כל השאר - בני ציפר, אפרת מישורי, מאיה בז'רנו, נתנו לי את ברכתם. כולם משוררים של ההוצאה, ואני חושבת שבעצם יש כאן כסת"ח ליצחק לאור. זה עוד אחד מהמוסדות שמיגנים על האיש הכוחני הזה".
ובכל זאת נעתרת לבקשת ההוצאה, ובמהדורה החדשה השיר לא יופיע.
"רציתי להוביל מאבק ולצאת לקרב, אבל אז ראיתי שההוצאה מורידה פרופיל בקידום הספר. ראיתי שהסירו אותו מעמוד האינטרנט. זה עשה אותי חולה ממש. אלי הירש, העורך, ראה שאני מתפרקת ונלחם בעוזי שביט כארי. ואז הגיעו לסוג של פשרה שנשנה שמות. אני לא רציתי לגונן על יצחק לאור, וסירבתי לשנות את הניסוח 'יצחק לאור האנס'. הבנתי שאו שאני משתחררת מההוצאה או מוותרת. רציתי בטובת הספר - וויתרתי".
את מרגישה איום על חופש הביטוי? אפשר להשתיק אותך?
"העניינים עם מירי רגב מייסרים. אי אפשר להשתיק אותי, אבל התנאים לעשות פה אמנות הפכו קשים. אלמלא החיבור שלי לשפה, אלעד ואני היינו עוזבים. יש לנו חברים בברלין, ואנחנו רואים כמה החיים שם נדיבים ונוחים. ואני אומרת את זה כפריבילגית, כמשוררת שמתפרנסת מעבודתה".
לאן נעלמה הפוליטיקה
עניין המשקל העודף עולה שוב ושוב בשיריה של פרתום, בדיאלקטיקה נוגעת ללב שנעה בין רצון לבטל את הגוף, או למצער, לקבל אותו. באחד השירים היא מתארת כיצד אמה מפצירה בה לעשות דיאטה, 'כמה חודשים של דיאטת רצח ותהיי מיס יוניברס, היא אומרת לה, איך את מרשה לעצמך להסתובב ככה?'. "בדיוק בגלל זה בחרתי בשירה, שהיא שלטון המהויות", היא כותבת בשיר 'יופי'. "אמא, את לא רואה? היופי הוא עקב אכילס והמפלג שלנו", היא ממשיכה וסוגרת חשבונות.
את לא מניחה לאמא שלך, ודי לועגת לה על שהיא רוצה שתפרסמי את שיריה לצד שירייך.
"כי אני חושבת שזו בקשה לא סבירה. אין בזה משהו לא מכבד, בטח לא לעג. אני מוכיחה אותה על הרצון הזה שלה. להיפך, דווקא כשכתבתי את השיר הזה הרגשתי שמשהו נפתח אצלי, שמתחילה אצלי תנועה חדשה, וכמה אני סולחת לה ואוהבת אותה. הכישרון הגדול שלי בא ממנה, והשיר מהדהד את היחסים הסימביוטיים שיש בין אמהות לבנות".
השירים שלך נראים כמו התפרצות וולקנית שמתרחשת כהרף עין. קל לך לכתוב?
"ממש לא. זה רק נראה ככה. עברו כמה שנים מאז הספר הראשון. רועי חסן אמר לי שהוא רוצה להוציא כל שנה ספר שירה, כמו דיסק של אייל גולן. התחברתי לזה, כי יש משהו רהבתני בלהיות משורר, ברצון לטרוף הכול. אבל הייתי צריכה להשתיק את העולם, ולהבין שזה לא פופ, אלא מלאכה שמצריכה קיבולת נפש פנימית, שיהיה לי משהו חדש להגיד, וזה מצריך זמן ופרספקטיבה.
"יש שירים שעבדתי עליהם שנתיים, כמו המעבר של סבתא שלי לבית אבות. לא הצלחתי להתניע את הטיוטה הראשונה, וחזרתי אליה שוב ושוב. זו שירה וידויית ששואבת מחומרים אוטוביוגרפיים. לקח לי זמן לעבד את המעמד הזה בדירה שלה, כשהיא ממיינת את חפציה ואני אומרת לה: תעיפי, תזרקי. לקח לי זמן להבין את הקושי בלהיות המבוגר האחראי. העדפתי להיות הילדה של סבתא. הטראומתי בסוף הפך לאקט תרפויטי. אלעד יכול להעיד שלפעמים אני יושבת 20 שעות ברצף על שיר. זה רק נראה שנכתב באבחה אחת. אבל תמיד תמיד רגע של כתיבה הוא רגע השיא".
בקיץ היא תיסע לסאמר סקול לדוקטורנטים מכל העולם שייערך בוורמונט, ותעביר להם סדנה בעברית. משם תמשיך עם בן זוגה לחצי שנה בפריז. סדנאות הכתיבה והשירה הן העיסוק המרכזי שלה. "אני בידורית", היא מודה באחד משיריה, ולא בוחלת בשום מלאכה הקשורה בשירה. מופיעה, מלמדת, כותבת ומגישה תוכנית רדיו.
השירה שלך מקיפה את היומיום, מטשטשת את הרווח בין הגבוה לנמוך, מדברת על צריכת פחמימות באותה חיוניות כמו על יתמות. אבל מפוליטיקה את מתרחקת.
"אני אוהבת מילים, אוהבת להתפלש בשפה, ללוש אותה, שתעבוד אצלי שעות נוספות. אני לא מסכימה שאני לא מעורבת. סתיו שפיר היא חברת נעורים שלי, והשיר 'שבלול המהפכה' הוא בדיוק על המחאה החברתית. הייתי נוכחת בה בנפשי. הציווי הזה שכולם חייבים לצאת לרחובות היה לי קשה, אבל מבחינה ערכית אני בהחלט שם".
להיות לבד
"היכולת להיות לבד היא חיונית לאדם יוצר. אני קצת מבכה על תרבות 'שגר ושכח', על האופן שבו מסרבים לחפור, שאומרים 'יאללה לא להתעכב, בואו נתקתק ונעבור הלאה'. הפאוזה, היכולת לעצור ולשהות, חשובה ביותר".
שם הספר שלך, 'ביחדנס', הוא הקצה השני של הלבד.
"ביחדנס עוסק בתווך שבין לבד לביחד, שירים נכתבים במרחב הזה. המפגש עם העולם, הביחד, מפרה אותי, אבל דווקא תהליך הכתיבה והעיבוד המחשבתי, העיכול והמנטאליזציה, הניסיון לעשות סדר בחוויית המציאות - כל זה קורה בזמן של הלבד".
ובקרקעית של הלבד מונח פחד?
"כן, כי הגבול בין לבד לבודד הוא כחוט השערה. לבד זה עימות חזיתי עם עצמנו, והוא שלוחה של היכולת שלי לאהוב את עצמי. כשאני בדאון, זה פחות טוב לי להיות לבד. מצב רוח עגמומי בתוספת לבד יוצר תחושה שאני בודדה בעולם. אלעד ואני נרקומנים של אהבה, יכולים להיות המון ביחד, ואז אנחנו קורסים לתוך עצמנו. לכן טוב לנו שיש לנו מסלול יצירה שונה, מעגלי חברים עצמאיים".