שפי פז / צילום: אריק סולטן
"יפה כאן, אה?", אומרת שפי פז כשאני אוספת אותה מדירתה בשכונת שפירא בתל אביב. "את מרגישה כמו בחוץ לארץ, כל הילדים היפים לבושים חגיגי והולכים לכנסייה. זה מה שרואים פה התיירים". פז רואה בי נציגת השמאל, אורחת לרגע, שמציצה ורואה את הרומנטיקה של הרב תרבותיות, כשמבחינתה השמאל הוא האויב של דרום תל אביב. "מגיעים לכאן פעילי שמאל, מלטפים ראש של ילד אריתראי חמוד, באמת חמוד, ממרקים את המצפון, וחוזרים הביתה. ואנחנו נשארים כאן כדי להתמודד".
מה זה אומר להתמודד?
"להיות מוקפים באלימות, בהזנחה, בקיפוח. תושבי השכונות הפכו למיעוט מבוהל ומסתגר. פתחו כאן גני ילדים לזרים, ובגלל שהאוכלוסייה המקומית הידלדלה, סגרו גני תושבים. אמא חד הורית שגרה בשכונה נאלצת לפזר את הילדים שלה בכל מיני חלופות. לה אין את ה'מותרות' של גן ליד הבית. אין לה גינה לצאת אליה, כי כל הגינות נכבשו על ידי הזרים. זו תחושת מחנק, מצור. גטו. גרו כאן זוג זקנים ניצולי שואה שנפטרו, הם פחדו לצאת מהבית. הם אמרו לי: 'לפחות בגטו היינו מוקפים ביהודים'".
את יודעת שזה נשמע רע. מצור זה מה שקורה בעזה. כאן יש חופש תנועה, וגם במשטרה אין הרבה תלונות על אלימות.
"אני רואה את עצמי כלוחמת זכויות אדם. הערכים שלי לא השתנו ברגע שהפכתי לימנית. אם אראה שתוקפים מישהו על רקע גזעני, אקום מיד ואגן עליו. כאן אני מגינה על זכויות הקהילות המוחלשות. גם להן מגיע לנוע בחופשיות ובביטחון. בין אזרח למדינה יש הסכם לא כתוב - אני אשלם מסים ואשרת בצבא, ובתמורה אקבל תחושת שייכות וביטחון. כאן הזכויות נלקחו ונשארו החובות, ולכן אנשים חשים מיעוט בבית שלהם. מי שיכול היה, עזב, ומה עם אלה שנשארו? אנשים זקוקים לתחושת שייכות, למדינה, לשכונה, לבניין".
נחזור לעניין האלימות. את אומרת שגנבו לך טלפון. לי זה קרה בכיכר המדינה, כששלושה ילדים ביקשו לעשות שיחה לאמא, וברחו עם הטלפון החדש שלי.
"אני מודה, המצב השתפר, יש נוכחות גדולה יותר של המשטרה, וזה שוב הידרדר בעקבות קריסת הגירוש. אנחנו יוצאים לסיורים בסופי השבוע. אבל בהתחלה היה פה כאוס מוחלט".
ברחנו מהפלצנות
פז (65) ובת זוגה טלי הגיעו לשכונת שפירא ב-94'. "הגענו מטעמים אידיאולוגיים, לברוח מהפלצנות של צפון תל אביב. אני הייתי פעילה במרצ, והשתלבנו מהר מאוד. הייתי בוועד השכונה, באתי לתרום בלי טיפת ציניות. הבנו שאנחנו מתחילות כאן תהליך ג'נטריפיקציה, ורצינו להביא כוחות של התחדשות לשכונה בלי להשליך את מי שהיה בה". המרחב הציבורי בשכונת שפירא כיום הוא זירת התגוששות. מול הדירה של פז נתלה שלט תמיכה במהגרים.
ואת הבן שלכן שלחתן לבית הספר לטבע.
"הוא גדל בגני ילדים בשכונה. כשהגיעה העת לבית הספר, היה כאן בית ספר שנחשב אז על הפנים. הוא בן למשפחה לסבית, והייתי חייבת לדאוג לו למסגרת מכילה".
פז, שלא בילתה דקה בארון, גיבשה את זהותה האידיאולוגית בחוגי השמאל כפעילה בולטת בקהילה הלהט"בית. היום האויב הגדול של השכונות, בעיניה, הוא השמאל.
השמאל, לטענתך, הביא את הנזק הכי גדול לקהילות הפליטים. תסבירי.
"הם עשו המון שטויות. הם לא מכירים את השפה של השיח עם המהגרים, בטוחים שהשמש זורחת להם מהתחת ושהם תמיד צודקים. מי שלא מסכים איתם הוא אוטומטית אלים ופשיסט. התושבים כאן נבהלו, הם מצאו את עצמם מוקפים בזרם בלתי פוסק של זרים, ונכנסו לפחדים, אבל פעילי השמאל שהגיעו לגונן על המהגרים לא יכלו להבין את החששות וביטלו בזלזול את מה שאנשים מרגישים. אני הפכתי לאויב, כי הצטרפתי למאבק השכונות כדי לתת קול לאנשים שלא יכלו לבטא את עצמם. זה היה הרגע שבו חציתי את הקווים".
למה? יכולת לנהל את המאבק מתוך מרצ.
"לא. היינו בצונאמי מטורף, כל יום הורדו עשרות מהגרים מאוטובוסים בתחנה המרכזית. נפגשתי עם בוז'י הרצוג, אמרתי תעצרו את האוטובוסים. בואו נפזר אותם מחוץ לתחנה המרכזית, אבל לא היה עם מי לדבר. כיום אני יודעת שהיינו צריכים פשוט לשכב מתחת לגלגלים ולא לתת להם להיכנס. אותי זה שבר. הסתובבתי בשכונה, ראיתי את הזרות בעיניים של פעילי השמאל, ומולם אנשי שכונות שגדלו בקיפוח ואפליה עם חינוך מחורבן, והוציאו מהבטן את התסכול שהצטבר בהם. ופעילי השמאל המצוחצחים מסתכלים עליהם מלמעלה ואומרים: 'אתם גזענים'. מגיעים להפגנות עם שלטים 'Refugees are welcomed'. וולקם לאן? זה היה לתקוע אצבע בעין של התושבים".
עלבון הוא דלק מצוין לאקטיביזם.
"נעלבתי בשם תושבים. אני לא נפגעת בקלות, מוכנה לספוג ביקורת, אבל מתעבת שקרים. אני לא מחשמלת ילדים, אני כן בעד גירוש. אני חסומה אצל המון פעילי שמאל בפייסבוק".
גם השיח שלך אלים. אפילו בבחירת השם: 'החזית למען דרום תל אביב'. שיח מיליטריסטי.
"הייתי חייבת ליצור מרכז כוח. היו לי שתי מטרות: להגיע למדיה ולתודעה הציבורית ולשנות את השיח. כולם דיברו על בעיית הפליטים, ואני רציתי לדבר על הבעיה של שכונות דרום תל אביב. היה קמפיין השתקה. התקשורת לא רצתה לדבר איתי, והבנתי שאני צריכה פרובוקציה".
המנהיגים שקמו בשכונות הם שותפיה לדרך, ופז מספרת שהיא מתייעצת איתם לפני כל החלטה. היא בפרונט, כי היא רהוטה מאוד. "אני באה מבחוץ. לא ילידת שכונות, לא בצבע הנכון, ולסבית. הכוח שלי הוא בכך שאני קשובה. אני לא כופה תפיסות עולם שמנוגדות לאלה של התושבים".
ועדיין, להפגנות שלך מגיע קומץ קטן של פעילים. את לא ממלאה כיכרות.
"כי מדובר בציבור מיואש, חסר תודעה אזרחית כתוצאה משנים של קיפוח. הם חוששים מהמשטרה שדיכאה את ההפגנות הראשונות ביד קשה, ועל זה תוסיפי את ההתפוררות הקהילתית. אנשים יוצאים להפגין כשהם מרגישים מוגנים בקהילה מלוכדת. אנשים התייאשו, אמרו לי עזבי, מה יעזור, מי יקשיב לנו".
כמה שותפים לדרך את מאמינה שיש לך?
"חיילים? מאות. תומכים? מאות אלפים".
אבן הבוחן האחרונה הייתה עם פרסום המתווה שראש הממשלה תפר מול האו"ם לפתרון בעיית הפליטים. יום לפני שיצא בהכרזה על המתווה, קיבלה שפי קיבלה טלפון מלשכתו והתבקשה להגיע לפגישה דחופה. "הגענו לפגישה עם ראש הסגל וראש המל"ל (המטה לביטחון לאומי), שהציגו בפנינו את המתווה. הפצצנו אותם בשאלות, כי מיד ראינו את כל החורים. לא היו להם תשובות. משהו בחיפזון הדליק לי נורה אדומה. הפגישה הסתיימה בלא כלום, וכבר בדרך קיבלנו טלפון והם ביקשו שניפגש עם ביבי בשעה שלוש. יצאנו להפסקת צהריים, הבנו שהזמינו אותנו כדי שנכשיר את התוכנית, כדי שביבי יעמוד מול התקשורת ויכריז שנציגי השכונות אישרו. נסענו הביתה".
המתווה כלל הבטחה להזרמת תקציב לשיקום השכונות. כשאת הודפת את התוכנית, את מזיקה לאפשרות השיקום של האזור.
"קיבלתי מאות טלפונים שחיזקו אותי. אף אחד לא חשב שעשיתי טעות. כולם הבינו שהמתווה הזה הוא עבודה בעיניים. בשנת 2017 יצאו את ישראל 3,600 אריתראים, בעידוד ומרצון, רובם לקנדה. יש עזיבה קבועה של מסתננים. עכשיו בא המתווה ומכשיר 16,000 אנשים לקבלת מעמד, והשאר יעזבו על פני חמש שנים. הבנו מיד: נתנו כאן מתנה לאו"ם ולשמאל".
מי עזב מרצון? 4,000 איש גורשו לרואנדה, מתוכם רק 7 נשארו שם! כל השאר נמלטו על נפשם. בואי נתייחס לעובדות.
"אנשים עוזבים, ומסתדרים במדינות שקולטות אותם. אנחנו יודעים על כאלה שלומדים באוניברסיטה".
כל המתווה החזיק שש שעות. מה זה אומר על ראש הממשלה, על תהליך קבלת ההחלטות?
"לדעתי, עבדו עליו. ראש ממשלה הוא לא כל יכול. מכרו לו תמונת מציאות, ואמרו 'יהיה בסדר'. נפגשנו כמה פעמים, ואני חייבת להודות שלא הצלחתי לפענח אותו. מצד אחד הוא גאון ומחושב ורואה כמה צעדים קדימה, ומצד שני ההתנהלות שלו לא מוסברת. ואז השמאל עשה טעות איומה, עם כל צהלות השמחה שלו, כולל מיקי גיצין מהקרן החדשה. כשהשמאל צהל, הימין הבין שמשהו כאן לא בסדר".
אמרת שהתקשורת תוקפת אותך כי מייחסים לך את ביטול המתווה. לקחת קרדיט גדול.
"המתווה לא בוטל בגללנו. מגיע לנו קרדיט עצום על שהפכנו מאבק לוקאלי למאבק לאומי, שבכוחו להפיל ממשלה. זה ההישג!".
המאבק ההירואי שלך מלווה בכל זאת בכמה רגעי שפל.
"לא בהכל אני גאה. ללכת לגינות ציבוריות ולהיאבק מול ילדים, זה לא משהו שאני מתרפקת עליו. לפעמים המאבק לוקח לפינות פחות טובות. יש סיפורים שקריים, שהפעלתי שוקר חשמלי על ילד. שקר מוחלט! היה לי שוקר בגלל האיומים, וכשהתגודדו סביבי עשרות זרים, נבהלתי לשבריר דקה, הרמתי יד הכי גבוה שיכולתי, ונתתי לחיצת הפעלה קצרה באוויר. הילדים צחקו. רצו שאעשה שוב... תראי, קופץ לי הפיוז לפעמים. בהפגנות נגד הגירוש תוחמים אותנו מאחורי גדר, וכל פעילי השמאל באים מולנו וצועקים במגפונים, אז יש הרמת ידיים. וככה אנחנו נתפסים כאלימים. יש המון מקרים שבהם אני מונעת אלימות, ממתנת את האווירה. המשטרה יודעת את זה".
לדבר יפה את יודעת, אבל גם לחולל פרובוקציות.
"בחנוכה, חג ישראלי, היה פסטיבל אורות והאריתראים ניגנו מוזיקה חזקה ברחוב, אז באתי מולם עם מגפון וצעקתי. זו פרובוקציה שלי או שלהם?".
שמעו מוזיקה. את יכולה לצעוק עם מגפון מול המואזין, גם זה מפריע.
"אני חיה כאן! יש פה כנסיות שמוציאות בשבת מוזיקה שמפריעה לכולנו. יש לי בעיה עם זה, עם השיכורים ברחוב, ועם הזלזול המוחלט בחוק".
הכול פתיר.
"כבר לא. ניפחו להם את המוח עם הזכויות שלהם. היום הם עונים לי: זה גם הבית שלי, את לא תגידי לי מה לעשות".
ההורים שלך שניהם ניצולי שואה. את חושבת שהם היו גאים בך?
"אני חושבת שכן. אפילו האחיין השמאלני שלי גאה בי. אני לא יודעת איך הם היו מקבלים את הלסביות שלי, אני מקווה שהם היו גאים בי שאני נאמנה לדרכי".
הכי קל להיות הומו במרצ
לאחרונה נתת את ברכתך להקמת ישיבה בשכונה. את לא רואה איך זה יכול להתהפך עלייך ביום מן הימים?
"נכנסתי למאבק כלסבית גלויה, לא הייתי דקה בארון. נפגשתי עם הרב של ישיבת עוז ואמונה, וזה היה מרתק מבחינה סוציולוגית, כי גיליתי שלאף אחד לא אכפת מהלסביות שלי. קיבלתי המון אהבה, ומישהו אמר 'כל השנים שנאתי הומואים, ובזכותך למדתי לקבל'. הם לקחו מאורת סמים והקימו ישיבה. אני מאמינה בחיבורים כאלה. הכי קל להיות הומו במרצ. כאן זה מאתגר".
בעוד 5 שנים תהיה כאן קהילה אורתודוקסית מבוססת ואת לא תוכלי להסתובב עם גופייה.
"אני לא מתביישת להגיד: אני רוצה את הישיבה כדי להחזיר יהודים לנווה שאנן. הבן שלי היה חבר של ש"סניקים בשכונה. בעוד חמש שנים אני מאמינה שנווה שאנן יהיה הווסט וילג'".
על מה את מדברת, מדובר בקהילה בדלנית. הם לא יכילו מכולת פתוחה בשבת.
"יכול להיות. בשכונת שפירא יש גרעין תורני וכל השכונה נהנית מהנוכחות שלהם. זה דתיים משתלבים. אנחנו צריכים לעודד אותם, לעבוד איתם, ולא להגיד את המשפט האידיוטי שלך. אני מאמינה שאני אעשה הרצאה על הומוסקסואליות בבית הכנסת".
היא לא תמימה. פז מלאה בסתירות שזועקות לשמים: דיבור רך מול השתלחות ללא מעצורים, הומור עצמי מול להט עיוור, והיא יודעת ללטש את העובדות כך שיתאימו לאג'נדה שלה. בחודש שעבר צייץ אסף רונאל, עורך חדשות החוץ בעיתון הארץ, 'שפי פז ניאו-יודו-נאצית'. "זו הוצאת דיבה", היא אומרת, "ואני אתבע אותו. נמאס לי שקוראים לי נאצית. אני בפירוש לא קוראת לפגוע באף אחד. אני עובדת קשה כדי למתן את השיח, מוחקת נאצות בפייסבוק".
שנאת הזר זה מה שמשותף לניאו-נאצים.
"קשקוש. כל מי שמתנגד להגירה שונא זרים? אין לי בעיה עם מהגרי עבודה. יש כאן פיליפינים, סינים, הודים ומה לא. בבניין שלי גר בחור מקונגו ואין לי בעיה. הבעיה היא הריכוז בדרום תל אביב. בבקשה - שיהיה חוק שעובד זר יגור ברדיוס של קילומטר ממקום עבודתו. אבל הם עובדים ברמת השרון ורמת אביב וגרים בתחנה המרכזית. אני נגד לשלוח אנשים אל מותם. יש לנו דוחות שאנשים חזרו לאריתראה דרך אוגנדה ורואנדה ואין סכנה לחייהם. נכון, יש כאלה שנפלו קורבן לרשתות הברחה, שבעיניי הם סוחרי עבדים שיש לפעול נגדם בכל הכוח. יש דיסאינפורמציה גדולה לגבי מה שקורה לאנשים שחוזרים. אנחנו אוספים עדויות".
התבלבלתי. את מי את רוצה לגרש?
"אני רוצה שכל מי שלא חוקי יוחזר הביתה. יש כאן עשרות אלפים כאלה. הם מדברים עברית, נולדו להם ילדים כאן, אבל זה לא עובד עליי. מי שאיננו מוכר כפליט, צריך לחזור. האם אנחנו מדינת לאום, או מדינה של כל מי שמצליח להסתנן דרך הגבול? אני לא יוצאת נגד ערבים, אין לי שום בעיה עם מי שאזרח. פיתחתי סלידה כלפי אוכלוסייה שלא קשורה לצבע, אלא לתובענות. ל'מגיע לי'. לאלה שאומרים לי 'יש לנו זכות להיות פה'. לא מקובל עליי".
היא חילונית וציונית. כבר 37 שנה היא חיה עם טלי, בת זוגה. הן לא נישאו, אבל הסדירו אפוטרופסות משותפת על בנם, שאותו טלי ילדה. "אני מונוגמית חסרת תקנה", היא אומרת. "טלי איתי לאורך כל הדרך, מאמינה במאבק שלי, לא תמיד בדרך. היא דואגת לי, חושבת שאני צריכה מאבטח. גם הבן שלי אומר 'אני לא רוצה להיות יתום'. יש המון איומים, וכבר הגשתי תלונות במשטרה".
את פוחדת?
"הרבה יותר מפחיד אותי השמאל הרדיקלי, שתולה פוסטרים עם הכתובת שלי. העיתונאית לשעבר יעל גבירץ הקימה כאן גן לילדי הזרים. נהדר, אבל למה שלא תעשי את זה ברוטשילד, ליד הבית שלך? זה יוצר כאן מרירות. חברה ידועה סידרה לעובדיה יום פעילות מדהים עם ילדי המהגרים. עומדת בגינה אמא מקומית קשת יום עם דמעות בעיניים, ואומרת 'לילדים שלנו אף אחד לא עשה כלום. אני דור שני בשכונה ואין לילדים מועדונית'. את מבינה שיש מהגרים שהמצב שלהם טוב משל התושבים שנולדו כאן?".
אז תתרכזו בתושבים. כאן טמון הפתרון.
"אנחנו מפעילים מועדונית, ומחפשים פתרון לגינות, כי גינת לוינסקי נכבשה לגמרי".
המאבק שלה רושש אותה לגמרי. החסכונות כורסמו, פז פנתה למימון המונים, והצליחה במהירות לגייס כחצי מיליון שקל. זה נותן אוויר לנשימה, והיא מושכת משכורת קטנה. "אני עובדת 20 שעות ביממה במאבק. זה חשוב לי ממקום של איחוי. אנחנו מדינה שבטית והמסתננים רק העמיקו את השסעים בינינו".
לשסע גם אחראית שרת התרבות, שקראה לסודנים 'סרטן בגוף האומה'.
"מסכימה, זה לא לעניין, אבל המהומות לא פרצו באשמתה. כשאני רואה בהפגנה אישה צועקת מוות לסודנים זה מפריע לי. אני לא אומרת כלום, כי לקח לי זמן לרכוש את אמונם. אבל את אותה אישה ראיתי יום למחרת רצה לעזור לילד סודני שנפל ברחוב. אנחנו יודעים להפריד בין האישי לציבורי. אבל אני כל הזמן זוכרת שאני חיה בקהילה זרה, עם הומופוביה מטורפת, מיזוגיניה מטורפת. כל יציאה שלי לרחוב מלווה בקללות: שרמוטה, זונה".
הם ניצחו על הקשקש
בבחירות שהתקיימו לאחרונה לוועד שכונת נווה שאנן ניצחה שולה קשת, ילידת השכונה ופעילה בוועד למניעת הגירוש. רק 5% מאוכלוסיית השכונה, שמונה 5,000 איש, הגיעו לבחור, ומבחינת פז, שטוענת שיש רוב לגירוש, אלה נתונים מביכים. "בואי ניכנס לפרופורציות", היא מצננת, "זה בחירות לוועד שכונה. לא בחירות פוליטיות, ולכן לא התערבנו".
ראיתי אותך מחלקת סטיקרים, התערבת.
"הסתבר לנו שהייתה התערבות וקואליציה של גופים נגד הגירוש שהחליטו להשתלט על הוועד. גופים בלי זיקה לפעילות חברתית. אז יצרנו קואליציית נגד כדי שהוועד לא יהיה פוליטי. אנחנו עושים פה עבודה חברתית, מגינים על תושבי השכונה הוותיקים, הזקנים, אלה שאין להם כוח לצאת להצביע, אלה שאין להם פייסבוק ואף אחד לא מגייס אותם ככוח פוליטי".
אבל התוצאה כואבת וגרועה מבחינת המסר: תושבי השכונות לא נגד גירוש. יכול להיות שאת לא קוראת את המפה נכון?
"הם ניצחו על הקשקש, בקולות ספורים. אני יודעת מה עוצמת התמיכה בי, אני מרגישה אותה בכל יציאה לרחוב. מה שקרה הוא שיש תנועה של צעירים לשכונות, עם אג'נדה ועם אנרגיה, מאורגנים להפליא, וכמובן ממומנים".
נהדר! רוח התחדשות בשכונות הדרום.
"זה לא ככה. יש כאן אוכלוסייה ותיקה שאנחנו מייצגים, אוכלוסייה מותשת מקרבות, מבוגרים שצריך להגיע אליהם הביתה. לקחנו על עצמנו להיות הקול שלהם, של 25 אלף אזרחים שמוקפים ב-50 אלף זרים, לא כולם פליטים או מסתננים. יש כאן גם מהגרי עבודה. זרים".
הישועה תגיע מפסקת ההתגברות?
"בג"צ חרג מסמכותו. מנסים לגבש מדיניות הגירה ובג"צ פוסל. אנחנו מתנגדים לאקטיביזם השיפוטי, שיוצר חוסר איזון בין הרשויות. ביטלו את הגירוש על סמך עתירות הזויות של אביגדור פלדמן, עם טיעונים על מוסר".
נשמע טיעון לגיטימי, מוסר.
"כן, רק שזה לא טיעון משפטי. את מדברת איתי על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו? אז מה יוצא מזה? מגינים על זכויות אריתראי ורומסים את הזכויות של התושבים הוותיקים. מהרגע שבו ביטלו את הגירוש עלה הביטחון העצמי של המסתננים - אין לילה בלי דקירות, רעש. השכונות מלאות בשיכורים ונרקומנים".
וברשת רצים סרטונים שלך ושל תומכייך שמחוללים פרובוקציה.
"יש סרטון של פרובוקציה, זה נכון. יצאנו לראות חמארה לא חוקית, כי שכנים התלוננו על רעש. רצינו לבדוק אם יש להם רישיון".
באיזו זכות? מה את, נציגת החוק? מסתובבת עם מיליציות.
"אין לי זכות, אבל אם מתייחסים לשכונות כאל שטח הפקר, אז אנחנו יודעים לצאת ולתעד את המציאות. יוצאים בסופי שבוע ומצלמים מסיבות רועשות בגינה ליד בית של משפחות דתיות, ריבים קולניים. רואים אותי ומיד מתחילים לקלל, גם מרימים יד. יש נגדי הסתה גדולה שמונעת דווקא על ידי פעילים ישראלים, וזה מחלחל לקהילת המסתננים שמעיזים יותר. התלוננתי במשטרה שלא עושה כלום".
ואולי הגיעה העת לקפוץ לעגלה הפוליטית?
"אם ישריינו לי מקום וייתנו לי יד חופשית ואקבל את ברכת הדרך מהפעילים - אני מוכנה ללכת לפוליטיקה. אני לא מוכנה להתחיל להתמודד. חוצמזה, נראה לך שמישהו ייקח אותי? אני אדם לא צפוי, קשה לשלוט בי. כרגע יש לי יותר כוח והשפעה כשאני פועלת מבחוץ. למרות שלא תזיק לי משכורת".
שילמת מחיר על הדרך שלך?
"הבן שלי משלם. להיות הבן של שפי פז זה לא קל. אני יודעת שנכנסו בו, למרות שהוא חזק ולא אומר כלום. בגלל המאבק הזנחתי את עצמי. תראי איך אני נראית, עליתי במשקל, הפסקתי לרוץ. אני מתגעגעת לבית נקי, לעמוד ולבשל, ללכת לקנות בגדים. לחיים שהיו לי".
בלב ליבו של המאבק חלית שוב.
"כן, בגיל 38 חליתי בסרטן השד. וזה הופיע שוב לאחרונה, כשהייתי בשיא המאבק, והחלטתי לכרות את שני השדיים. לא דיברתי על זה, פחדתי. לא רציתי חמלה, או להלחיץ את הציבור שאני מייצגת, ומצד שני לא רציתי לשמח אנשים. הייתי בשיא הפעילות, ושבועיים אחרי הניתוח כבר נתתי הרצאה. החלטתי לא לעבור שחזור, גם כי חששתי מסיבוכים, אבל בעיקר כי יש בזה איזו אמת שקשורה לאופי שלי: קבלה של המצב, בלי להיות בארון ובלי להסתיר".
להיות לבד
"איבדתי חברים, זה נכון. נזרקתי מהקהילה הלהט"בית, אני לא הולכת יותר לאירועים. עכשיו גם ניהלו קממפיין שלם, כולל עצומה, לחץ חברתי ואיומים כדי לבטל פאנל גאווה בנוכחותי. לא נוח להם איתי. הייתי חלק מהמאבק לזכויות הקהילה, ועשינו דרך. היום זה נראה לי מאבק של מפונקים, ואני אומרת להם: 'לכו לפריפריה, תתחילו לתרום'.
על כל חבר שהיה לי בשמאל זכיתי בעשרה מהימין. אני מקבלת המון תמיכה מהרחוב והמשפחה, ולא בודדה לרגע. אני הולכת ברחוב ומקבלת המון אהבה, מורידים אותי מהאופניים לסלפי".