נתחיל מלחבר את התעשייה להייטק
העובדה שבישראל פועלות שתי כלכלות זו לצד זו היא בבחינת חדשות ישנות. השאלה המרכזית, שצריכה להנחות את מקבלי ההחלטות, היא כיצד מגשרים בין שתי הכלכלות ליצירת כלכלה סינרגטית.
לפני שנשיב, בכל זאת כמה מילות הקדמה. דוחות רבים, ובראשם דוח בנק ישראל ודוח ה-OECD, מצביעים על כך שבישראל פועלות שתי כלכלות מנוגדות וקוטביות, שהאינטראקציה ביניהן היא חלשה והפערים ביניהן הולכים וגדלים. מצד אחד כלכלה חדשנית, כלכלת ההייטק, שהיא תחרותית, מוכוונת יצוא וגלובלית, אשר מאופיינת בפריון עבודה גבוה, חדשנות ודינמיות, מייצרת עושר רב ומושכת אליה השקעות גדולות וכישרונות רבים. לעומת זאת, הכלכלה השנייה, הכלכלה המסורתית הישנה, מתאפיינת ברמת פריון נמוכה מאוד (לעיתים עד כ-50% פחות מזו של ההייטק). זו כלכלה של תעשיות מסורתיות (כגון כימיקלים, נייר, מלט ומזון), שירותים (כגון חשמל, נדל"ן ובנקאות) ושירותים ציבוריים (כגון בריאות וחינוך).
מעבר לקושי הכלכלי יש כאן גם פצצת זמן חברתית. חיבור וגישור בין שתי כלכלות אלה צריכים להיות המשימה הלאומית המרכזית של הדור הנוכחי. השאלה היא איך עושים זאת? התשובה לכך היא בה בעת פרטנית לכל סקטור וגם מערכתית-אסטרטגית.
נתחיל בתעשייה המסורתית שהיא עיקר הבעיה. כאן נדרש מהלך כולל להטמעת טכנולוגיות חדשניות, תוך מתן תמריצים להטמעתן. הדבר יאפשר לתעשיינים לייצר מוצרים מתוחכמים יותר או בעלי תפוקות גבוהות יותר, כך שיוכלו להתחרות בהצלחה בשווקים הגלובליים.
בניגוד למה שאפשר לחשוב המשימה איננה כה מורכבת וסיכויי ההצלחה של הסינתזה בין התעשייה עתירת-הטכנולוגיה לתעשייה המסורתית היא אפשרית עם סיכויי הצלחה טובים. הסיבות לכך הן שישראל היא שוק קטן יחסית, דינמי ועם ניידות גבוהה. הטכנולוגיות קיימות, זמינות ונגישות, ונשענות על הון אנושי איכותי. המדינות המפותחות מכוונת כיום למהפיכת התעשייתית הרביעית והתעשייה הישראלית אינה יכולה לפגר אחריהן, מה גם שחלק גדול מהטכנולוגיות המהוות תשתית למהפכה זו נבנות כאן, בבית - בינה מלאכותית, רובוטיקה, ביג דאטה, מחשוב ענן וכיוצ"ב.
במילים אחרות, המטריצה כבר קיימת ועתה נותר ליצוק לתוכה תוכן. בראש ובראשונה על-ידי תוכנית לאומית להכשרה מקצועית ולהסבות מקצועיות. המטרה - הקניית כלים לעובדים לשם אימוץ טכנולוגיות חדשות, שדרוג איכות העובדים והבטחת יכולת למידה שלהם לאורך החיים.
בתחום השירותים הציבוריים הבעיה חריפה לא פחות. לפי אחת ההערכות, ישראל מדורגת כיום במקום 16 בעולם בהטמעת טכנולוגיות מידע ותקשורת בשירותים הציבוריים על-פי מדד האו"ם. לכן, יש לקבוע יעדים ברורים לשינוי המצב בלוחות זמנים מוגדרים - התאמת שירותים ציבוריים למאה ה-21, הטמעת כלים טכנולוגיים בעסקים קטנים ובינוניים, עידוד מסחר מקוון, שיתוף מידע וידע ממשלתי ושימוש באמצעים מקוונים לשיפור וייעול השירות הניתן לאזרח ולצמצום הביורוקרטיה.
היעד האסטרטגי הוא ברור: להרחיב את החדשנות הישראלית לכל מגזרי המשק. הצמיחה הכלכלית חייבת להיות מכלילה, כך שהפערים הקיימים בחברה הישראלית יצטמצמו. את התהליך צריכה להוביל הממשלה ולגייס אחריה את המגזר העסקי, החברה האזרחית, ההסתדרות והאקדמיה. רק כך, באמצעות שילוב כוחות וידיים, ניתן יהיה להגשים את המשימה הלאומית של יצירת גשר בין שתי הכלכלות ויצירת כלכלה סינרגטית ולא מקוטבת.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת לוצאטו את לוצאטו וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון.
