.jpg "הרבנות הראשית / צילום: תמר מצפי")
הרבנות הראשית / צילום: תמר מצפי
הדבר הטוב ביותר שניתן לומר על הצעת חוק הגיור הממלכתי הוא, שעתידה להיזרק לפח האשפה, שהפוליטיקה הישראלית ייעדה להמלצותיהן של ועדות שמונו לכיבוי שריפות פוליטיות. ההצעה אינה רק סטירת לחי במסווה של חיוך לזרמים הלא-אורתודוכסיים ביהדות, אלא מרגיזה גם את הפוליטיקאים החרדים ("לא יקום ולא יהיה, לא נאפשר לחוק הזה לעבור, יש גבול, זו סכנה ליהדות"). שילוב זה מבטיח מוות מוקדם להצעת חוק, שלא צריכה לבוא לעולם מלכתחילה.
האתגר הלאומי וכישלונה הנחרץ של הרבנות הראשית ברורים. כיום מספר המתגיירים השנתי דרך הרבנות נמוך בהרבה אפילו ממספרם של בני משפחות העולים, שאינם מוכרים כיהודים, הנוספים מדי שנה, בלידה או בעלייה. אם כן, מדי שנה מספרם של חסרי הדת בישראל (ה"אחרים" בלשון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), עומד על כ-400 אלף והוא הולך וגדל. במקום לעודד גיור במגוון הערוצים המקובלים בעם היהודי, לפי אמונתו ודרכו של המתגייר, כפי שרוב הציבור רוצה - מנסה הצעת ניסים לתת שם ועטיפה חדשים לשימור המונופול האורתודוכסי, ולהנציח את משחק התחפושות במסגרתו העולים המתגיירים נאלצים להתחייב באופן שקרי לקבל על עצמם שמירת מצוות על פי ההלכה האורתודוכסית.
משה ניסים, שעמד בראש הוועדה, מבין שהשארת הגיור בשליטת הרבנות הראשית היא נשיקת מוות לשאיפה להרחיב את היקפי הגיור ומציג מתווה מחודש להקמת רשות גיור ממלכתית, שרק גיוריה יוכרו בישראל. הצעתו מחלישה את שליטתה הבלעדית של הרבנות הראשית ואף מאפשרת מינויים של רבני עיר (שכולם אורתודוכסיים, כמובן) כדייני גיור (בניגוד לרצונה של הרבנות הראשית). העבר מלמד שזו אך אשליה שבדרך זו תתחולל פריצת הדרך הדרושה. כדי להצדיק את המונופול החוקי שהוא מציע לתת לה, הוא כולל בחוק איסור הכרה לא רק בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, אלא גם בגיורי הבד"צים החרדים ובתי הדין, שהוקמו בשנים האחרונות ביוזמת האורתודוכסיה המודרנית.
נוסח ההצעה כולל סעיף מטעה, לפיו כביכול ניתן יהיה להמשיך לרשום גיורים רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים במרשם האוכלוסין, אך ספק אם החוק החדש מותיר לכך בסיס משפטי. הרשות הממלכתית החדשה תישלט בידי האורתודוכסיה, אבל לא בהכרח בידי הרבנות הראשית ותינתן בה נציגות סמלית לזרמים ביהדות העולם, וכן תישמר ההכרה האזרחית בגיורים לא-אורתודוכסיים מחו"ל, על פי פסיקה רבת שנים של בתי המשפט.
בכך חרץ במו ידיו את דינה של ההצעה, אשר מלכתחילה אינה מסוגלת לספק פתרון אמיתי ויהודי לאתגר, אבל היתה רחבה יותר מכפי שהרבנות הראשית והמפלגות החרדיות - שעל פיהן יישק דבר ברוב ממשלות ישראל עד היום - מוכנות לבלוע.
המפלגות החרדיות הן האחרונות שיכירו ברבנות הראשית כגוף ההלכתי העליון. למפלגות אלה גופים הלכתיים ורבניים משלהם, והמשותף לכולם, למשל, הוא שמנהיגותה של אף אחת מהן אינה מוכנה לאכול מאכלים הנושאים את הכשר הרבנות הראשית. עניינן הוא רק בחיסול פתיחת השערים ליהדות בדרכה של האורתודוכסיה המודרנית והזרמים הלא-אורתודוכסים.
החזית החרדית נגד גיורי האורתודוכסיה המודרנית היא אחידה. הרבנים הראשיים הגיבו ב-"אי אפשר להתיר בשר חזיר", וועד הרבנים העולמי לענייני גיור: "הרבנים האלה צריכים להתבייש שהם קוראים לזה גיור כהלכה". אשר לגיורים הלא-אורתודוכסיים, אפילו המשך ההכרה האזרחית (לא הדתית) בגיורי חו"ל והייצוג הסמלי ברשות הגיור קוממו אותם. כמו בפרשת מתווה הכותל, מבחינתם יש לבער כל ביטוי סמלי של הכרה.
עבור הממסד החרדי, שממשלת ישראל נכנעת לתכתיביו, הצעת החוק היא חילול השם. היא תחוסל מיידית, עתה משהונחה על שולחן הממשלה. אך עבור רוב העם היהודי והציבור בישראל, לרבות העולים, הצעת החוק פסולה גם היא. היא מנציחה ואף מחזקת את המונופול האורתודוקסי על הגיור, היא אינה משקפת את מסורת הגיור הפלורליסטי שהיה מקובל בעם ישראל מקדמת דנא, אינה נותנת מענה לעקרונות חופש הדת והשוויון המובטחים במגילת העצמאות, ואינה עונה על האתגר ההיסטורי והלאומי לפתוח שערים רחבים לגיור.
■ הכותב הוא מנכ"ל חדו"ש - לחופש דת ושוויון.