יונדאי איוניק הייבריד / צילום: ברנדן מקדרמיד, רויטרס
בשבוע שעבר הקדיש המגזין הגרמני רב-התפוצה "שטרן" כתבת צבע לתופעת האוטו-טק הישראלי. כתב של המגזין נשלח לישראל כדי לנסות להבין את הרקע בו צמחו בשנים האחרונות מאות חברות סטארט-אפ בתחום התחבורה החכמה והירוקה. הוא ניסה להבין מדוע נוהרים לכאן כל השחקנים הגלובליים הגדולים מענף הרכב, בהובלת הגרמנים, כדי להשקיע ולהקים כאן מעבדות מחקר וחזר קצת מזועזע.
"ישראל הפכה למוקד היי-טק של תעשיית הרכב בשנים האחרונות", מספר ה"שטרן" לקוראיו, "אבל בעוד שבמדינה עובדים במרץ על טכנולוגיות בטיחות, מערכות סיוע לנהג וסוללות לרכב חשמלי, המציאות התחבורתית היום-יומית היא עגומה". שליח המגזין תיאר את הפקקים, שגולשים בגוש דן לכל שעות היממה, ודיבר על שפע המכוניות הזולות והחבולות שבהן נתקל על הכביש. הוא ציין את מיסוי הרכב הישראלי וסיפר לקוראיו בתדהמה, שסקודה פאביה פשוטה עולה כאן 4,500 יורו יותר מאשר בגרמניה, ואילו סקודה אוקטביה עולה כמו ב.מ.וו 3 באירופה - אבל למרות זאת נמכרות כאן מעל 280 אלף מכוניות בשנה.
הכתבה אמנם לקתה פה ושם בהתנשאות ובשטחיות, אבל למרבה הצער התמונה הרחבה לא רחוקה מהמציאות. בין "עולם העתיד" המתוחכם והירוק, שטווה קהילת האוטו-טק הישראלית, לבין המציאות התחבורתית בישראל קיים פער אדיר, ונושא המעבר לרכב החשמלי, שעלה לאחרונה לכותרות, הוא דוגמה קלאסית.
רטוריקה ממשלתית נלהבת
על פני השטח, אנחנו עדים בחודשים האחרונים למתקפת רטוריקה לעידוד הרכב החשמלי שכמותה לא שמענו ממוסדות השלטון מאז ימי "בטר פלייס" העליזים.
כולם שותפים בחגיגה: ועדת הכספים, שאישרה בחודש מארס את "רפורמת מיסוי ירוק 3" בליווי בהכרזה על האצת הפריסה של תשתית טעינה לרכב חשמלי בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים; ועדת המשנה לאנרגיה מתחדשת טענה, על בסיס מחקר של הכנסת, כי "אמצעים שננקטו עד כה לא הביאו לחדירה משמעותית של כלי הרכב החשמליים לישראל, ונראה כי עדיין יש חסמים משמעותיים לכניסתם לשוק הישראלי". יו"ר הוועדה, ח"כ יעל כהן פארן (המחנה הציוני), אף הודיעה על כוונה להגיש הצעת חוק לקידום תשתיות לרכב חשמלי; משרד האנרגיה פרסם מחקר עמדות ציבור בנושא והודיע חגיגית כי עד יולי תוגש לממשלה תוכנית כוללת להפסקת השימוש בדלקים מזהמים בישראל, ובמסגרתה "ייסעו בישראל משנת 2030 רק רכבים פרטיים חשמליים והתחבורה הציבורית תונע בגז טבעי"; ח"כ משה גפני נזף באנשי האוצר על חוסר נכונותם לוותר על ההכנסות ממיסוי דלק, הביע דאגה מהיעדר מדיניות מיסוי לעידוד היבוא של רכב חשמלי מעבר ל-2020 וקרא לאוצר "להסדיר את הנושא בהקדם האפשרי". וזו רק ההתחלה.
אבל כאשר כבר התחלנו להתכונן מנטלית לפרידה מתחנות הדלק ולהתחברות לתקע, הפיץ המשרד להגנת הסביבה טיוטה של נוהל חדש למדידת הקרינה הנפלטת מכל כלי הרכב החדשים, על בסיס שיטת מדידה ישראלית ייחודית וראשונה מסוגה בעולם. מטרת הנוהל, שיוטמע כנראה בשנה הבאה, היא לדרג את כל כלי הרכב החדשים בישראל בקבוצות לפי רמות החשיפה לקרינה של הנוסעים בהם, כולל "קבוצת שיימינג" אדומה שבה, אפשר להניח, ייכללו בעיקר כלי רכב "מחושמלים" - היברידיים, פלאג-אין וחשמליים.
גלולת רעל שיווקית
אנחנו לא מתיימרים להיות מומחים בקרינה אלטרומגנטית מכלי רכב או בנזקי בריאות, אבל כן מבינים דבר אחד או שניים בפסיכולוגיה של לקוחות הרכב בישראל. מהבחינה הזו, ובעיתוי הנוכחי, מדובר בשחרור של "גלולת רעל" פסיכולוגית, שיהיו לה השפעות קטלניות לא רק על קצב חדירת הרכב ההיברידי לישראל אלא על כל התפחתות שוק הרכב החשמלי בעתיד.
נזכיר כי שוק הרכב הישראלי הוא ברובו עדיין שמרני וחדור דעות קדומות, עם חששות וחסמים מהותיים שניצבים בפני חידושים טכנולוגיים. לקוחות רבים בישראל עדיין רואים ברכב מוצר יוקרתי ויקר, או במקרה של שוק הליסינג "מוצר הוני" עם ערך בר-השבה, ולפיכך הציווי העליון שלהם הוא "רכישה בטוחה".
לשוק הישראל לקח בערך 12 שנה כדי להפוך את המכוניות ההיברידיות לחלק מהמיינסטרים ואילו המכוניות החשמליות של בטר פלייס זכו כאן לטריקת דלת גורפת. לפיכך, יצירת גרעין של חשש פסיכולוגי בנושא בריאותי מעורפל ושנוי במחלוקת בעולם כמו קרינה מרכב, עם גיבוי של משרד ממשלתי, היא שיטה מוכחת להרחקת לקוחות, ואת התוצאות אנחנו כבר רואים ושומעים.
בהערת אגב נציין כי נושא "חרדת הקרינה" מרכב היברידי צפוי להשפיע שבעתיים על כלי רכב חשמליים "נטו", שמצוידים בסוללות חזקות ומנועים חשמליים חזקים פי כמה. שלא לדבר על אוטובוסים חשמליים, שהמושבים ממוקמים בהם על מערך מאסיבי של סוללות בהספק מאות קילוואטים.
כאמור אנחנו לא מתיימרים להיות מומחים בנושא ולכן פנינו לחפש עצה אצל מומחים, ובמקרה הזה - במשרד לאיכות הסביבה. כן, בדיוק אותו משרד, שזורע כיום את זרעי הספק. וכך נכתב (כיום) באתר הרשמי של המשרד בנוגע לקרינה מרכב היברידי ומחושמל: "המשרד להגנת הסביבה ביצע בדיקות מקיפות ומעמיקות גם דרך חברות חיצוניות לבדיקת החשיפה לקרינה בלתי מייננת בתוך כלי רכב היברידיים וכלי רכב רגילים... לאחר ממצאי הבדיקה והמלצות הוועדה, לא ניתן לקבוע כי ליושבים ברכב היברידי נשקפת סכנה בריאותית כתוצאה מחשיפה לקרינה בלתי מייננת. לפיכך עמדת המשרד הינה כי הוא אינו מסיר את המלצתו לגבי השימוש בכלי רכב מפחיתי זיהום אוויר בכלל וכלי רכב היברידיים בפרט". חד וחלק.
אותה ועדה שמוזכרת היא ועדה ציבורית-ממלכתית, שבדקה את הנושא ב-2009, לאחר "ההיסטריה ההיברידית" הקודמת, ופרסמה את ממצאיה ("אין חשש") ב-2010. המשרד לאיכות הסביבה גם עוסק בעצם הימים האלה בעידוד פרויקטים לתחבורה שיתופית על בסיס כלי רכב חשמליים, מפרסם מכרזים לאימוץ אוטבוסים חשמליים - שחלקם כבר על הכבישים - וכך הלאה. אז לאיזה משני הקולות של המשרד אמור הציבור להאמין? הקול של ההיסטריה והספקות או הקול המרגיע?
מקל בגלגלי המהפכה
כמו בכל שוק רכב בעולם, גם בישראל לא חסרים גורמים שהיו שמחים לראות את התחבורה בעלת הנעה אלטרנטיבית, בהובלת ההיברידיות והחשמליות, נעלמת או לפחות מתכווצת. יש בשוק מותגי רכב ללא אופציות לדגמים "מחושמלים", לפחות בעתיד הנראה לעין, שרואים בהיברידיות, שתופסות כיום נתח שוק של 15%-20%, איום עסקי מהותי; חברות דלק רואות ברכב חשמלי איום עסקי, שעשוי לשנות את חוקי המשחק; עבור האוצר זהו מקור לאיבוד מהותי של הכנסות; ולא נשכח שלל בקשות לאישור תביעות ייצוגיות בנושא סיכוני הקרינה שזוכות לחשיפה תקשורתית. ויש אחרים.
אם מישהו סבור כי האבן שזרק המשרד לאיכות הסביבה לבאר הקרינה תשפיע רק על המעגל המקומי והנידח שלנו, הוא טועה. כפי שאמרנו בפתיחה, עיני המדיה העולמית ממוקדות כיום ב"אקו-סיסטם" של הרכב הישראלי ונוהל בדיקת הקרינה המתגבש כבר זכה ללא מעט תהודה ציבורית במדינות, שכיום רואות ברכב המחושמל את עתיד התחבורה הגלובלית.
אז אולי בכלל ישראל תירשם בהיסטוריה כמי שהצילה את כלל נהגי העולם מתחלואי הקרינה של הרכב המחושמל? תרשו לנו להטיל ספק. למרות הנטייה להאמין שכל החוכמה מרוכזת אצלנו, אפשר להניח שנושא הקרינה עלה גם על סדר יומן של חברות כמו טסלה, ג'נרל מוטורס, טויוטה, יונדאי ואחרות, שמשקיעות מיליארדים בפיתוח רכב מחושמל. כולן מבינות את הצורך בהגנה אלקטרומגנטית ראויה, למרות היעדר תקן גלובלי עדכני. אם לא מתוך דאגה לשלומם של הנוסעים, אז לפחות כדי לנטרל מוקש שיווקי פוטנציאלי.
לפיכך סביר יותר להניח שישראל תיזכר כמי, שבפעם השנייה בתוך עשור - ואין צורך להזכיר שוב את הפעם הראשונה - ניסתה לתקוע מקל באבולוציה של הרכב החשמלי והידידותי לסביבה בעולם. בפעם הקודמת נדרשו חמש שנים, מובילאיי אחת והרבה מאוד חברות אוטו-טק חכמות אחרות, כדי למחוק את אות הקלון. לא בטוח שהפעם זה יהיה כל כך קל.