דונלד טראמפ. השבוע הוא הכריז שיש לו "הזכות המוחלטת" להעניק חנינה לעצמו / צילום: רויטרס - Leah Mills
השבוע מלאו 50 לשנה לרצח פוליטי בארצות-הברית, שאולי השפיע על מהלך ההיסטוריה אפילו יותר מרצח קנדי. זאת אומרת, גם זה היה רצח קנדי, אבל לא הנשיא ג'ון אלא אחיו הצעיר, הסנאטור והטוען לנשיאות, רוברט קנדי.
זה קרה ביום השנה הראשון למלחמת ששת הימים, והיורה היה פלסטיני נוצרי צעיר מירושלים, סרחאן בשארה סרחאן. קנדי עתה זה ניצח במקדימות הדמוקרטיות לנשיאות במדינת קליפורניה, ונשקף לו סיכוי מצוין לזכות במועמדות המפלגה בוועידתה בשיקגו, חודשיים וחצי אחר כך. הוא נשא את נאום הניצחון בבית מלון בלוס אנג'לס, סרחאן התקרב אליו באקדח שלוף, קילל אותו, פצע אותו אנושות, וקנדי מת למחרת. אני זוכר את ההודעה על מותו במהדורת החדשות של עשר בבוקר במה שקראו אז "הגל הקל" של הרדיו מפי עמק פרי. זוכרים? לא? מה לעשות.
חמש שנים ופחות לאחר רצח ג'ק קנדי, בובי הצמיח כנפיים. הוא הפך למנהיג הנערץ ביותר של האגף הפרוגרסיבי של הפוליטיקה האמריקאית. הוא רצה לצאת מווייטנאם, הוא רצה להעמיד את הממשלה בראש החץ של מאבק לטובת הרבה יותר שוויון חברתי; הוא רצה להעמיק את השוויון האזרחי המלא, שעתה זה הורעף על ראשיהם של השחורים.
האם היה יכול לגבור על ריצ'רד ניקסון בנובמבר 1968? ואילו גבר, האומנם היה מאחה את הקרעים, שהתחילו בשנות ה-60 והביאו את אמריקה עד הלום, זאת אומרת, עד עידן טראמפ?
פרשת ווטרגייט לא הייתה מתרחשת, אם כי אולי מוטב להוסיף את המלה "אולי". משפחת קנדי לא העפילה לפסגה הפוליטית רק מכוח חיוכים מנומסים. כוחנות, מניפולציה, אפילו פלילים שימשו בערבוביה. בשנות ה-60, התקשורת הייתה סלחנית וקונפורמיסטית יחסית. התקשורת של זמננו הייתה פולשת לחייהם הפרטיים של האחים, וחושפת אותם ללא רחם. היא הייתה מגלה שגם אצלם היה פוטנציאל ניכר של ווטרגייט.
ווטרגייט לא הייתה סתם פריצה שלומיאלית אל משרדיה של המפלגה היריבה. היא הייתה נוסחה של שימוש לרעה בכוח. היא גילתה לאמריקאים עד כמה הפוליטיקה שלהם מועדת לעיוות, ומה גדולה הנכונות לסטות מנורמות ומחוקים.
בנות דמותה של ווטרגייט יכולות להתרחש כמעט בכל חברה דמוקרטית. אבל סכנתן גדולה מאוד בשיטה פוליטית, שבה מרוכז כל-כך הרבה כוח בידי יחיד. הנשיאות האמריקאית כמעט מזמינה שימוש לרעה בכוח.
קיסר נבחר
מייסדי הרפובליקה העניקו סמכויות ניכרות לנשיא, אבל הם לא התכוונו להפוך אותו לקיסר נבחר. סמכויותיו נועדו להגיע אל שיאן בימי מלחמה, כאשר הנשיא הופך למצביא העליון. אבל מלחמה לא נועדה להיות דרך חיים. עד מלחמת העולם הראשונה אפילו לא היה לארצות-הברית צבא סדיר, ולא היה לה משרד הגנה של ממש. הסמכות להכריז מלחמה ניתנה לקונגרס.
כל זה שייך לזמן אחר. מאז 1950, ארצות-הברית יצאה לשש מלחמות מרכזיות מעבר לים ולמספר ניכר של מבצעים צבאיים מצומצמים יותר מבלי שהקונגרס הכריז מלחמה. מערכת הביטחון היא העומדת במרכז פעולות הממשלה. משרד ההגנה, שלא היה קיים לפני 1947, מעסיק כיום 25 אלף עובדים עם תקציב של כמעט 700 מיליארד דולר, גדול פי שניים ויותר מתקציבה השנתי הכולל של רוסיה, למשל.
הכול גדל לממדים בלתי נתפסים. עד לפני 90 שנה, וושינגטון הייתה עיירה מנומנמת. נשיאים של ימי שלום השתעממו ושיעממו. אחרון הנשיאים של העידן הקודם, קלווין קולידג' (שפרש שמונה חודשים לפני השפל הגדול של 1929), האמין שהממשלה לא נועדה לנהל שום דבר. "עסקה של אמריקה הוא עסקים", הוא אמר, ובילה שעות על כיסא הנדנדה בחזית הבית הלבן, בשתיקה גמורה.
"גם אילו ירה במנהל האף.בי.איי"
מאז השפל הגדול, נשיאים חדלו להתנדנד - ולא חדלו להתערב. אפשר להבין את זה. ארצות-הברית עמדה במרכזם של משברים קוסמיים. עצם קיומה הועמד בסכנה. במצב עניינים כזה, ממשלה אינה יכולה להישאר צופה פסיבית. מערכת פוליטית משילה את עכבותיה ואת גינוניה. האיש העומד במרכזה צובר עוד ועוד כוח, ולומד להתעלם מלשון החוקה ומרמיזותיה.
קל במידה מפתיעה להתחמק מן החוקה האמריקאית. נשיאים עושים כן פעם אחר פעם, בדרך כלל מבלי להיענש. דונלד טראמפ אינו הראשון, אם כי הוא מביא את הנטייה הזו אל שיאים עוצרי נשימה. השבוע הוא הכריז שיש לו "הזכות המוחלטת" להעניק חנינה לעצמו. פרקליטיו אומרים, שאי אפשר להאשים נשיא בשיבוש הליכים משפטיים מפני שהוא הבוס העליון של מערכת המשפט. "לא היה אפשר להעמידו למשפט גם אילו ירה במנהל האף.בי.איי", אמר השבוע פרקליטו האישי של הנשיא, רודי ג'וליאני. כל זה קורה בסמיכות זמנים להחלטת הנשיא לפתוח מלחמת סחר נגד רוב שאר העולם מבלי לבקש את הסכמת הקונגרס.
יום אחד טראמפ לא יישב בבית הלבן. אבל זה אינו הפתרון, מפני שיורשיו, ממש כמו קודמיו, לא יחדלו להשתמש בכוחם לרעה, אם כי אולי ביתר דיסקרטיות וחן.
מעולם לא היה ברור יותר מה גדולים חסרונותיו של משטר נשיאותי. אין זה מקרה כמובן שראשי ממשלות בשורה של משטרים פרלמנטריים - מהודו עד בריטניה, מיפן עד ספרד, מסינגפור עד ישראל - מנסים להעיק שיטות וכלים של משטר נשיאותי. לשכותיהם מתרחבות, יועציהם מתרבים, הם אפילו מסדרים לעצמם זכות חוקית להכריז מלחמות.
אין זה מן הנמנע שהמשך שלומה של אמריקה יחייב אותה יום קרוב אחד לעשות טיפול שורש במשבר המערכתי שלה: להתחיל עיקור שיטתי של הנשיאות לטובת משטר פרלמנטרי. צרפתים היו קוראים לזה "הרפובליקה השנייה" (להם כבר היו חמש).