איה גרניט־שבא / צילום: איל יצהר
אישי: 51, בזוגיות 3, מתגוררת בתל אביב
אקטואלי: שחקנית הקאמרי, זוכת פרס התיאטרון על תפקידה בהצגה "סוס אחד נכנס לבר", שרצה בימים אלה
בנימת התנצלות עמוקה התחילה איה גרניט-שבא את הפגישה שלנו. היא איחרה סך הכול ברבע שעה, אחרי שהתעכבה ליד בית הוריה בתל אביב כשקבעו עליו את שלט ההנצחה "בבית הזה גרו ויצרו בני הזוג, השחקנית זהרירה חריפאי והסופר והעיתונאי, שלמה שבא" - שלט שייחשף בטקס חגיגי במעמד ראש העיר בשבוע הבא.
מצב הצבירה המתנצל ונוכחותם של הוריה הם מוטיבים שחזרו על עצמם במהלך השיחה, כאילו אין ערך לזכייתה בפרס התיאטרון לשחקנית המשנה על תפקידה ב"סוס אחד נכנס לבר", וכאילו לקריירה הארוכה שלה אין ערך סגולי גבוה בזכות מי שהיא ולא בגלל היותה בתם היחידה של הוריה.
מאז שאמא שלה, זוכת פרס ישראל ואחת השחקניות החשובות של התיאטרון הישראלי, נפטרה לפני חמש שנים וחצי, הייתה גרניט-שבא עסוקה בפרויקט הנצחה שכלל, בין היתר, ערב לזכרה והקמת פינת הנצחה עם פסנתר. כשאביה, מומחה גדול לתולדות תל אביב ויקיר העיר, הלך לעולמו שנתיים אחר כך, הקפידה שלא יקופח מול אמה וייזכר כמוה. טקס קביעת השלט יהיה מבחינתה סופו של התהליך הארוך הזה.
"גיליתי את ההורים שלי", היא אומרת. "אמא אולי הייתה יותר דומיננטית ומוכרת בחוץ, אבל אבא שלט בבית. היו לו עשרות אלפי ספרים, חלקם אוחסנו במקפיא נגד עש, וכשהתחלנו לסדר את הבית, פתחתי דלתות ונפלו עליי מחזות קלאסיים על הראש, אוצר מטורף שאני מעבירה עכשיו לארכיון התיאטרון ולספרייה הלאומית".
משא כבד להיות בת יחידה להורים כאלה.
"אני מעריכה את כל מה שעשו ותרמו, ומחויבת להם. עשיתי אירוע בבית שלהם, 'דירה להזכיר', וכל אחד לקח איתו ספר או שניים עם מדבקה מיוחדת והיו הרצאות ושיחות על פרידה. שולה לפיד הגיעה, נורית יערי, דן לאור, נועה לביא, נתן סלור שר, שירה גפן הקריאה משהו".
את לא מרדת. בחרת ללכת בדרכה של אמא אפילו שידעת כמה הנוכחות שלה גדולה. למה?
"למדתי ביולוגיה ומתמטיקה, הייתי במודיעין וכשהודעתי שאני הולכת לבית צבי, אמא לא הבינה איך עולם הביולוגיה ויתר עליי. לפני 18 שנים, כשהייתי במשבר ולא ידעתי אם אני רוצה להיות שחקנית, אמא אמרה לי, לכי תלמדי תסריטאות".
כתיבה, כמו אבא.
"נרשמתי לבית הספר של עידית שחורי, שם הכרתי את מיה, בת הזוג שלי, והתסריט הראשון שכתבתי, 'לבנה אהובתי', הוסרט וזכה בפרס הדרמה בפסטיבל הקולנוע בירושלים. מאז לא כתבתי כלום".
למה?
"כי רציתי להוכיח לעולם שאני שחקנית, שיראו אותי. רציתי הכרה. עבדתי כל הזמן בקאמרי".
אבל לא הצלחת לעשות את הצעד הנוסף כדי להיות שחקנית מובילה עם תפקידים ראשיים.
"כי במקביל, גרי בילו לקח אותי ללמד ולביים בבית צבי, וגיליתי עוד תחום שאני טובה בו. המשכתי לשחק, אבל בתוכי לא באמת ידעתי מה אני רוצה להיות".
זה מרגיש כמו מאבק פנימי שניהלת עם אמא.
"היה בינינו קשר מאוד חזק, סימביוטי. באופן קבוע, כשראיתי את הסצנה ב'אשכבה' של לוין שבה היא מתה, הייתי נתקפת בשיעול נוראי ויוצאת החוצה. לא יכולתי לעמוד בזה. שיחקנו יחד. היא פינתה לי מקום לידה, אבל אני לא לקחתי אותו".
מתי הרגשת שאת בשלה לקחת אותו?
"רק אחרי שהיא נפטרה, כשהייתי בת 47. רק אז הבנתי שאני חייבת להיות שחקנית. שזה גדול ממני. כשגורי אלפי עבד על ההצגה 'תעלת בלאומילך' הוא פגש אותי ואמר שהוא רוצה אותי לתפקיד שלה (השכנה, שחריפאי שיחקה בסרט של אפרים קישון). הייתי אז שבורה, בתוך האבל - והוא התעקש. מאותו הרגע שעמדתי על הבמה הרגשתי שמישהו דוחף אותי קדימה. שיש מישהו מאחוריי".
ומאז התחלת לרוץ.
"אני רצה. ואני לא יודעת מה דעתו של העולם על זה".
דעתו, שקיבלת עכשיו פרס יוקרתי.
"את רואה? אני עדיין מתנצלת. להיות דור שני לשחקנים, זאת נקודת מוצא מאוד בעייתית. בטקס פרסי התיאטרון הייתי במתח נוראי. ישבתי ליד מיה ושלושת הבנים וכשאמרו 'איה', הכול התערבב לי. נחנקתי. במקום שאהיה מלאת שמחה וגיל, נזכרתי איך ישבתי בקהל כילדה וראיתי את אמא שלי משחקת וכל-כך רציתי להיות כמוה. לא האמנתי, ואני עדיין לא מאמינה, שאצליח. כי איך שהיא הייתה עולה על הבמה, הכול סביבה היה נעלם".
עד היום לא זכית באף פרס?
"כי לא הייתי מספיק טובה. פחדתי לצאת ולהילחם על הפרסים, להגיד שאני יכולה להיות הכי טובה, כי יש רק אחת שהיא הכי טובה. גם היום, כשבאים להחמיא לי אחרי הצגה, אני תמיד חושבת שאומרים לי את זה כי אני הבת של זהרירה. אין לי נפרדות שם ואני לומדת לחיות עם זה".
ב"סוס אחד נכנס לבר", את מגלמת את פיץ, אישה על הספקטרום.
"היא לא מוגדרת ככזו באופן מפורש, אבל מתוך הטקסט אפשר להבין שהיא נמצאת בכפר של אנשים כמוה. כשהיא באה להופעה (סטנד-אפ טרגי בגילומו של דרור קרן), היא בכלל חושבת שהגיעה לקריוקי. במקור היא הייתה אמורה להיות צולעת עם פגם בדיבור, ואני רציתי לעדן אותה, להוציא את הניקיון והתמימות שבה. לא הפסקתי לבכות כשקראתי את המחזה, כי אי אפשר להישאר אדיש לדמות שלה. פיץ קיבלה את הפרס, אני רק הצינור, הפרס הוא על הרגש שהיא מצליחה להעביר לקהל".
דרור קרן שזכה בפרס השחקן הראשי, יצא השבוע נגד העלאת המחזה של מאור זגורי עם שיריו של אייל גולן בקאמרי. את מזדהה איתו?
"כן. זה נכון שאנחנו לא צריכים לשפוט אחרים באופן אוטומטי, אבל בתיאטרון יש לנו בחירה מה להעלות על הבמה. הטיימינג של העלאת סוג כזה של מחזה בעיצומו של קמפיין MeToo בעולם, הוא בעייתי בעיניי כאישה".
את לא תעשי צעד אקטיביסטי כזה.
"תלוי".
צעדת במצעד הגאווה?
"צעדתי כמה פעמים, כולל בהיריון. אני לידרית, אבל לא אוהבת מלחמות ולא אעלה על בריקדות".
נשמע שאת לא מאוד מתלהבת מהמצעד.
"כלסבית שמגדלת שלושה ילדים עם בת הזוג שלי בשקט, אין לי צורך במצעדים, אבל אני מעריכה את הנשים שעשו את המאבק שבזכותו יכולתי לאמץ את שני הילדים שילדה מיה, והיא יכולה לגדל את אריאל בהורות משותפת עם אבא שלו, ליאור. כשאמרתי לאמא שהם דור של חלוצים, היא אמרה לי שהמשפחה שהקמתי זאת חלוציות".
ההורים קיבלו אתכן?
"לקח זמן. את מיה, ליאור ואריאל היה קל להם. הכי ריגש אותי שבטקס שאימצתי את הבן השני שלי, אמא אמרה, 'תודה שהחלטתן 'לנכד' אותי וכשמיה הייתה בהריון עם השלישי, שאמא לא הספיקה להכיר, היא אמרה לה שאם זאת בת, אנחנו לא חייבות לקרוא לה זהרירה".
מה עם טלוויזיה, קולנוע?
"אני חייבת שהם יגלו אותי. אני רוצה להופיע בסרטים ובסדרות".
בעקבות הזכייה, קיבלת כבר עוד הצעות לתפקידים?
"כרגע אני רק ב'סוס אחד נכנס לבר'. אני מקווה שזה יקרה ואני סומכת על הקאמרי. בשבילי הוא יותר מבית, הוא המקום שבו גדלתי ממש מילדות, עם אמא".